חבל נחלתו ז לז
סימן לז
לבבות דקלים
שאלה
מה דין לבבות דקלים לגבי ברכות ולגבי ערלה, רבעי, תרומות, מעשרות ושביעית?
הקדמה
לבבות דקלים הוא כינוי לחלק שנמצא במרכז גזע הדקל כחמישה עשר ס"מ מתחת למקום קציצת הלולב. החלק הזה של העץ מהווה את מרכז הצימוח של העץ בנטילתו העץ מת. לבבות דקלים משמשים לאכילה טעמם כ'לבבות ארטישוק' (עפ"י אמירת הטועמים) והם מוגשים כמאכל לאניני טעם.
מה מברכים על אכילתם, וכן האם חלק זה של העץ מותר לאוכלו בשנות ערלה של העץ וכן דיניו לגבי שאר מתנות התלויות בארץ – תרו"מ. והאם יש להם קדושת שביעית.
א. ברכות
במסכת ברכות (לו ע"א): "קורא — רב יהודה אמר: בורא פרי האדמה; ושמואל אמר: שהכל נהיה בדברו. רב יהודה אמר בורא פרי האדמה — פירא הוא, ושמואל אמר שהכל נהיה בדברו — הואיל וסופו להקשות. אמר ליה שמואל לרב יהודה: שיננא! כוותך מסתברא, דהא צנון סופו להקשות ומברכינן עליה בורא פרי האדמה. ולא היא, צנון נטעי אינשי אדעתא דפוגלא, דקלא — לא נטעי אינשי אדעתא דקורא. — וכל היכא דלא נטעי אינשי אדעתא דהכי — לא מברכינן עליה? והרי צלף, דנטעי אינשי אדעתא דפרחא, ותנן: על מיני נצפה על העלין ועל התמרות אומר: בורא פרי האדמה ועל האביונות ועל הקפריסין אומר: בורא פרי העץ! — אמר רב נחמן בר יצחק: צלף — נטעי אינשי אדעתא דשותא, דקלא — לא נטעי אינשי אדעתא דקורא. ואף על גב דקלסיה שמואל לרב יהודה, הלכתא כותיה דשמואל".
עולה מן הסוגיה שחלק מהצמח אשר לשם אכילתו ניטע הצמח, אם אינו פרי מברכים עליו 'בורא פרי האדמה' ואם הוא פרי 'בורא פרי העץ', ואילו חלק מהעץ שנאכל אבל העץ לא ניטע לצורך כך מברכים עליו שהכל נהיה בדברו.
הקור(א) עצמו, שנוי במחלוקת בין המפרשים האם זהו המכונה היום "לבבות דקל".
בערוך (ערך קר) פירש: "קורא ראש הדקל כשהוא רך".
לעומתו רש"י (ברכות לו ע"א) כתב: "קורא — רך של דקל — כשענפיו גדלים בכל שנה ושנה כדרך כל האילנות, הנוסף בשנה זו רך ובשנה שניה מתקשה ונעשה עץ".
"דקלא לא נטעי אינשי אדעתא — לאכול את הקורא, שהאוכלו ממעט ענפי האילן".
לפי הערוך משמע שהקורא הוא קודקוד הצמיחה ובנטילתו הצמח ימות, והוא לבבות הדקלים עליהם השאלה. לפי רש"י אין המדובר בקודקוד הצמיחה עצמו, ומשמע שבו אין פוגעים, ועל כן הדקל ממשיך בגידולו, אלא במעין שלוחה הסמוכה לו המצמיחה את הענפים.
ומסיק תוס': "לא נטעי אינשי אדעתא דקורא — וסבר גמ' כוותיה דשמואל וא"כ אותן לולבי גפנים דלא נטעי אינשי אדעתא דהכי מברכינן עלייהו שהכל נהיה בדברו, ואותן שקדים* כשהם רכים אוכלים קליפתם החיצונה ולא נטעי להו אדעתא דהכי למיכל להו כשהן רכים כי אם לאכול הגרעינין שלהן כשיתבשלו מברך עלייהו נמי שהכל".
עולה מתוס' שהאוכלים עלי גפן מברכים עליהם שהכל, משום שהם אינם נטועים לשם אכילה.
הרמב"ם (הל' ברכות פ"ח ה"ו) פסק: "הקור והוא ראש הדקל שהוא כמו עץ לבן מברך עליו בתחלה שהכל".
וכך פסק הרא"ש (ברכות פ"ו סי' ג): "קורא רב יהודה אמר בפה"א ושמואל אמר שהכל נהיה בדברו הואיל וסופו להקשות וגם לא נטעי אינשי אדעתא למיכל קורא, ולא דמיא להא דתני על מיני נצפה על העלין ועל התמרות אומר בפה"א, דהתם נטעי אינשי אדעתא למיכל גם את העלין ואת התמרות והלכתא כוותיה דשמואל, הלכך לולבי גפנים ושקדים דקין שאוכלין בקליפתן החיצונה דלא נטעי להו אינשי אדעתא דהכי אלא כדי לאכול הפירות כשיגמרו מברכים עליו שהכל". וכ"כ בספר יראים (סי' ע) ובספר על הכל (סי' יג).
וכן פסק השולחן ערוך (או"ח סי' רד ס"א): "ועל קורא, הגה: (שהוא) הרך הנתוסף באילן בכל שנה שקורין (פלמיטו) (טור), ועל לולבי גפנים, ועל שקדים מתוקים שאוכלים אותם כשהם רכים בקליפיהם. מברך: שהכל".
ב. ערלה ורבעי
במשנה במסכת ערלה (פ"א מ"ז) נאמר: "העלים והלולבים ומי גפנים וסמדר מותרים בערלה וברבעי ובנזיר ואסורים באשרה, רבי יוסי אומר: הסמדר אסור מפני שהוא פרי, רבי אליעזר אומר: המעמיד בשרף הערלה אסור. אמר ר' יהושע: שמעתי בפירוש שהמעמיד בשרף העלים בשרף העיקרים מותר בשרף הפגים אסור מפני שהם פרי".
מפרש ר' עובדיה מברטנורא:
"ומי גפנים — המים היוצאים מן הגפנים כשחותכים אותם או את הזמורות בימי ניסן.
"הסמדר — הוא הפרח שממנו יצא הבוסר. אבל הבוסר עצמו הכל מודים שהוא פרי.
"מותרים בערלה — דכתיב (ויקרא יט) וערלתם ערלתו את פריו והני לאו פרי נינהו.
"וברבעי — נאכלין בשנה רביעית חוץ לירושלים בלא פדיון דיהיה כל פריו קדש הלולים כתיב (שם), והני לא הוי פרי.
"ואסורים באשרה — דכתיב (דברים יג) ולא ידבק בידך מאומה מן החרם ואשרה הוא אילן הנעבד".
ונראה שה"ה לגבי לבבות דקלים דינם כעצים ומותר לאוכלם.
וכך פסק הרמב"ם (הל' מעשר שני ונטע רבעי פ"ט הי"ג): "העלין והלולבין ומי גפנים והסמדר מותר בערלה וברבעי, והענבים ששרפם הקָדים והפסידן, והחרצנים והזגין והתמד שלהן, וקליפי רמון והנץ שלו וקליפי אגוזים והגרעינים אסורין בערלה ומותרין ברבעי והנובלות כולן אסורות". וכ"פ בשו"ע (יו"ד סי' רצד ס"ב).
ג. תרומות ומעשרות
נאמר בעירובין (כח ע"ב): "ובכפניות אין מערבין? והתניא: קור ניקח בכסף מעשר, ואין מטמא טומאת אוכלין. וכפניות נקחות בכסף מעשר, ומטמאות טומאת אוכלים. רבי יהודה אומר: קור הרי הוא כעץ לכל דבריו, אלא שניקח בכסף מעשר.
"אמר מר, רבי יהודה אומר: קור הרי הוא כעץ לכל דבריו, אלא שניקח בכסף מעשר. היינו תנא קמא! — אמר אביי: שלקו וטגנו איכא בינייהו. מתקיף לה רבא: מי איכא למאן דאמר שלקו וטגנו לא? והתניא: העור והשיליא אין מטמאין טומאת אוכלין, עור ששלקו, ושיליא שחישב עליה — מטמאין טומאת אוכלין! — אלא אמר רבא: איכא בינייהו ברכה. דאתמר: קור, רב יהודה אמר". (כסוגיית ברכות לעיל).
ופרש רש"י:
"קור — דבר רך הנוסף על הדקל בכל שנה, וקודם שיגיעו ימות הגשמים ויתקשה ויעשה עץ — קרי ליה קור, וטוב למאכל הוא.
"ניקח בכסף מעשר — דפרי מפרי, וגדולי קרקע הוא.
"ואינו מטמא טומאת אוכלין — ואפילו חישב עליו להאכילו, דלאו אוכל הוא".
אמנם מסקנת הגמרא שהקור נחשב לעץ ואעפ"כ אם שלקו או טגנו ראוי הוא לאכילה ולכן מקבל טומאת אוכלין.
ובאר תוס': "הואיל וראוי למתקן ע"י האור — וקור אף על גב דחזי ע"י שליקה וטיגון לא מטמא טומאת אוכלין משום דהוי כעץ בעלמא, אלא דחזי ע"י שליקה כמו עור דבסמוך, אבל הכא (=שקדים המרים בקטנותן) דבקל יכול למתקן חשיב אוכל ואף קודם מיתוק מטמא טומאת אוכלין".
וכן כתב הרשב"א על אתר: "ומ"מ קור ניקח בכסף מעשר דכיון דאכלי לי' קצת ופרי מפרי וגידולו מן הארץ הוא ניקח בכסף מעשר דמרבינן לי' מכל אשר תשאלך נפשך".
וכן פסק הרמב"ם (הל' טומאת אוכלין פ"א ה"י): "הקור הרי הוא כעץ לכל דבר ואם שלקו וטגנו מתטמא טומאת אוכלין".
בגמרא לעיל נזכרו כפניות שאינן ניקחות בכסף מעשר אבל מקבלות טומאת אוכלין. וכותבת הגמ' שמקבלות טומאת אוכלין הואיל וראוי למתקן ע"י האור.
שואל על כך הרשב"א (עירובין כח ע"ב): "וא"ת א"כ אפי' במעשר ליחייבו מהאי טעמא דההיא דר' יוחנן (=שקדים המרים בקטנותן) לענין מעשר היא, וא"כ היכי קאמר ר' יהודה שפטורות מן המעשר, וי"ל דלרבנן הכי נמי דחייבות במעשר מהאי טעמא דראוי למתקן, אבל ר' יהודה סבירא ליה בשקדים המרים זה וזה לפטור, דלענין מעשר דבר הראוי מצד עצמו בעינן, כשאר פירות שכמותו דומיא דדגן תירוש ויצהר, אבל טומאת אוכלין כיון שמצניעין אותן למתקן ע"י האור ולאכלן מטמאות".
ונראה משתיקת הש"ס ומטעמו של הרשב"א שצריך דבר הראוי מצד עצמו שקור אינו חייב כלל בתרו"מ.
ד. שביעית
לגבי שביעית שנינו בירושלמי (שביעית פ"ד ה"ו): "הקור כעץ לכל דבר אלא שהוא נלקח בכסף מעשר וכפוניות לאוכלין נפטרות מן המעשרות. דרש רבי יודה בר פזי בבית מדרשא, הקור אין קדושת שביעית חלה עליו. ורבי יוסה מפקדין על שואלייה (=מחייב לנהוג בו קדושת שביעית). ואמרין לון: מן לכון מימר כן? והוון אמרין הוא אמר לן. רבי יוסה: מתניתא פליגא על רבי יודה בן פזי ומסייעה לן דתני הפגין של שביעית אין שולקין אותן ובמסוייפות מותר מפני שהיא מלאכתן, קור וכפניות הרי הן כעץ. וכן אנו אומרים ועץ אסור לשולקו אלא בגין דקדושת שביעית חלה עליו לפום כן צריך מימר אסור".
ומסבירים מפרשי הירושלמי שר' יוסי מוכיח מהבריתא, שצריך להשמיענו שקור וכפניות מותר לשולקן אע"פ שקדושים בקדושת שביעית שאל"כ לשם מה הביאו כלל דין קור, הרי הוא עץ בעלמא. ולכן למסקנה קור יש בו קדושת שביעית.
וכך פסק הרמב"ם (הל' שמיטה ויובל פ"ה הכ"א): "הקליפין והגרעינין שמותרין בתרומה לזרים אין קדושת שביעית חלה עליהם והרי הן כעצים אא"כ ראויין לצביעה, והקור קדושת שביעית חלה עליו".
והחזו"א (הל' מעשרות סי' א אות כט) כתב: "ונראהדקור נמי פטור מן השביעית כיון דרוב קורא מניחים אותו להקשות וכדאמר ברכות ל"ו א' דלא נטעי אדעתא דקורא ופרש"י דחסים על הפסד האילן, והוי כסתם עצים, ומיהו מטעם דלאו אוכלא הוא נמי יש לפוטרן משביעית אע"ג דלענין שביעית לא בעי אוכל אלא תשמיש דהנאתו וביעורו שוה והרי קור ניקח בכסף מעשר כדאמר עירובין שם והרי כשאוכלו הנאתו וביעורו שוה, מ"מ הנאת אכילה לא חשיבא אלא במידי דאוכלא והרי קטפא לאו פירי הוא. ומיהו בתוס' ב"ק ק"א ב' משמע דוקא קטפא בטל אגב עץ אבל לענין שביעית לא בעינן אוכל חשוב, ולפ"ז קור חשיב אוכל לענין שביעית, אלא משום דסתמו להקשות עומד. והא דאמר ברכות ל"ו א' טעמא דמברכין על קורא שהכל משום דלא נטעי אדעתא דקורא, נראה דאין טעם זה מכריע שאינו אוכל שהרי זרע גרגיר חייב במעשר, ולענין מעשר בעינן אוכל טפי מלענין ברכה, אלא הכא קורא לאו אוכלא הוא שהרי אינו מטמא טו"א, אלא דלענין ברכה א"צ חשיבות אוכל כל כך, ולכך אם נטעי אדעתא דהכי מברכין בפה"א, אבל כשרובן אין לוקחין אותן לאכילה לאו פירי הוא גם לענין ברכה". ומסקנתו שבקור יש ק"ש וקצת תימה עליו שלא הביא את הירושלמי והרמב"ם שכתבו כן במפורש.
מסקנות
א. לבבות דקלים כשבאים שלא בסעודה מברכים עליהם שהכל.
ב. לבבות דקלים פטורים מערלה ורבעי.
ג. לבבות דקלים פטורים מתרו"מ.
ד. לבבות דקלים חייבים בקדושת שביעית ומותר לשולקם ולטגנם מכיון שזו היא דרך אכילתם.