חבל נחלתו ז כג
סימן כג
מצות פריה ורביה בגר
א. ביבמות (סב ע"א): "איתמר: היו לו בנים בהיותו עובד כוכבים ונתגייר, ר' יוחנן אמר: קיים פריה ורביה, וריש לקיש אמר: לא קיים פריה ורביה. רבי יוחנן אמר קיים פריה ורביה, דהא הוו ליה; וריש לקיש אמר לא קיים פריה ורביה, גר שנתגייר — כקטן שנולד דמי. ואזדו לטעמייהו, דאיתמר: היו לו בנים בהיותו עובד כוכבים ונתגייר, רבי יוחנן אמר: אין לו בכור לנחלה, דהא הוה ליה ראשית אונו; וריש לקיש אמר: יש לו בכור לנחלה, גר שנתגייר — כקטן שנולד דמי". וכן בבכורות (מז ע"א) מובאת סוגיא זו בשינויים מסויימים.
ננסה להבין את דעת ר' יוחנן. לפי דבריו בנים שנולדו לו בגיותו נחשבים לו ביהדותו לדין מצוה פריה ורביה וכן מונעים מבן ראשון שנולד לו בגירותו להיות בכור לנחלה.
ב. והעיר תוס' ביבמות (ד"ה ר' יוחנן): "אע"ג דלענין כמה דברים אמרינן (לעיל כב.) גר שנתגייר כקטן שנולד דמי מכל מקום מסתברא ליה לר' יוחנן הכא כיון דבנכריותו קיים דזרעו מיוחס אחריו באותה שעה מפטר נמי כשנתגייר". היינו תוס' מבין שכיון שבניו של גוי מיוחסים אחריו בגיותו גם כשהתגייר הוא נחשב לבנו ואין הגר נחשב כקטן שנולד. תוס' מסתמך בדבריו על המשך הסוגיא ביבמות שבה הגמרא מוכיחה שזרעו של נכרי מיוחס אחריו בעוד זרעו של עבד כנעני אינו מיוחס אחריו. הרא"ש (בכורות פ"ח סי' א) מסכים עם תוספות. וכן רבינו ירוחם (תואו"ח נכ"ג ח"ד). וכן בשו"ת מהרי"ל (סי' קצו).
ג. הראב"ן (שאלות ותשובות, בתחילת הספר, סי' נח) מבאר את דעות האמוראים: "בבכורות [מ"ז א] איתמר היו לו בנים בגיותו וכו' ופליגי ר' יוחנן וריש לקיש בין לענין בכור לנחלה בין לעניין פרייה ורבייה, ובתרוייהו אמר ריש לקיש גר שנתגייר כקטן שנולד דמי ור' יוחנן לית ליה. והקשה לי חתני ר' שמואל איפשר דר' יוחנן לית ליה גר שנתגייר וכו'. ותו כי היכי דמקשה לר' יוחנן ממתניתין דמי שלא היו לו בנים ונשא וכו' דגיורת שילדה מגר שהיו לו בנים בגיותו דיש לו בכור לנחלה, הכי נמי הוה מצי לאקשויי לריש לקיש מדקתני ואינו בכור לכהן ואי גר שנתגייר כקטן שנולד אמאי אינו בכור לכהן. ונראה לי דר' יוחנן אית ליה גר שנתגייר וכו' כדריש לקיש, ולא אמר ר' יוחנן דלאו כקטן [שנולד] דמי אלא לעניין נחלה ופרייה ורבייה דפליגי בהו, אבל לכל שאר מילי הוי כקטן שנולד, ותרוייהו ס"ל כתנא קמא דר' יוסי הגלילי דאמר גיורת שילדה בכור לנחלה ואינו בכור לכהן ור' יוחנן דייק טעמא וריש לקיש דייק טעמא מבכור לנחלה, מיהו ר' יוחנן מפרש לה הכי: מי שלא היו לו בנים ונשא אשה שכבר ילדה או שפחה שילדה ואח"כ נשתחררה או נכרית שילדה ואח"כ נתגיירה ומשבאת לישראל אז ילדה בכור לנחלה הוא דראשית אונו דישראל הוא, אבל אם ילדה מגר שהיו לו בנים בגיותו אינו בכור לנחלה ואינו בכור לכהן דפטר רחם בישראל הוא כתיב דפתיחת רחם כשהוא בישראל בדת ישראל הוי בכור לכהן אבל אם פתחה רחם בגיותה הבא אחריו בישראל אינו בכור לכהן, דתרתי בעינן פטר רחם ובישראל, ויליף ר' יוחנן גר מגיורת דכי היכי דבגיורת פטר רחם דגיותה הוי פטר רחם ולא אמרינן בה כקטן שנולד להיות ולד של גיורת פטר רחם, הכי נמי בגר דבנים שהיו לו בגיותו הוו בנים לענין ראשית אונו לפרייה ורבייה ולא אמרינן ביה כקטן שנולד הוי דגלי רחמנא בדידה והוא הדין לבדידיה. וריש לקיש מוקי למתניתין בגר שהיו לו בנים בגיותו ונשא גיורת זו שילדה בגיותה ומשנתגיירה ילדה מן הגר וקתני דהוי בכור לנחלה, ולא יליף תנא דמתניתין בכור לנחלה מבכור לכהן דאע"ג דבבכור לכהן גלי ביה קרא דפטר רחם דגיות הוי פטר רחם ולא אמרינן כקטן שנולד דמי, גבי בכור לנחלה לא אמרינן הכי אלא אמרינן ביה דכקטן שנולד דמי והוי בכור לנחלה והוא הדין לפרייה ורבייה דהיכא דגלי גלי והיכא דלא גלי לא גלי, הילכך [גבי] בכור לנחלה ופרייה ורבייה אמרינן כקטן שנולד דמי, ולהכי לא הקשה לריש לקיש מואינו בכור לכהן, דאפילו ריש לקיש סבירא ליה דלגבי בכור לכהן לא אמרינן גר שנתגייר וכו' דמעטיה קרא כדפרישית, אבל מבכור לנחלה אקשי לר"י דקס"ד דמגר שהיו לו בנים ילדה ליה, ותריץ ר' יוחנן דמישראל שלא היו לו בנים ילדה לו. והא דאמרינן [יבמות ס"א א] הגיורת אסורה לכהן ולא אמרינן גר שנתגייר כקטן שנולד דמי, היינו משום דמיעטה קרא דכתיב אשה זונה לא יקחו ואמרינן [שם] אין זונה אלא גיורת ומשוחררת, אי נמי בגיורת לית להו לכולי עלמא כקטן שנולד דמי דמיעטה רחמנא מפטר רחם בישראל כדפרישית".
היינו הראב"ן דן בארבע אפשרויות בהן ניתן לומר שגר שנתגייר כקטן שנולד ומסיק שלגבי גיורת אע"פ שנתגיירה אסורה לכהן או משום זונה או משום שנלמד מפטר רחם בישראל. לגבי בכור לפדיון ר"י ור"ל סברו כת"ק דריה"ג בבכורות שם שאם ילדה אמו בגיותה והתגיירה בנה אינו פטר רחם משום שצריך בו שני דברים: פטר רחם ובישראל ורק אז הוא בכור לכהן. ר"ל למד שאך בגיורת הדין כן, אבל בגר אפילו הוליד בגיותו בנו בישראליות הרי הוא בכור לנחלה. אבל ר' יוחנן למד גר מגיורת ואם הוליד בגיותו שוב אין בנו בגירותו בכור לנחלה. וכדין בכור לנחלה דין פריה ורביה לשניהם.
ונראה שזהו טעמם של תוס' וסיעתו.
ג. הרמב"ם (הל' אישות פט"ו ה"ו) חלק על תוספות וכתב: "היו לו בנים בגיותו ונתגייר הוא והם הרי זה קיים מצוה זו, היו לו בנים והוא עבד ונשתחרר הוא והם לא קיים מצות פריה ורביה עד שיוליד אחר שנשתחרר, שהעבד אין לו יחוס".
וכן המאירי ביבמות סבר כרמב"ם, וז"ל: "היו לו בנים בגיותו ונתגיירו בניו עמו הרי זה פטור מפריה ורביה, אע"פ שגר שנתגייר כקטן שנולד דמי מכל מקום לענין פריה ורביה מהנו ליה אחר שנתגיירו עמו, וכן אם הוליד בנים משנתגייר אין אחד מהם בכור לנחלה". היינו, לפי המאירי רק אם בניו נתגיירו עמו הוא קיים מצות פריה ורביה. ולגבי בכור לנחלה אף אם התגייר עמו אינו בכור ואינו יורש כלל את אביו.
וכ"פ בשולחן ערוך (אה"ע סי' א ס"ז) עפ"י הטור (אה"ע סי' א): "היו לו בנים כשהיה עובד כוכבים, ונתגייר הוא והם, ה"ז קיים מצוה זו. אבל אם היו לו בנים כשהוא עבד, ונשתחרר הוא והם, לא קיים מצוה זו עד שיוליד אחר שנשתחרר".
ד. המגיד משנה פרש את הרמב"ם: "ופירש רבינו שהבנים נתגיירו ג"כ ונכון הוא, שאל"כ היה מחוייב לישא כדי להיות לו בנים ישראלים ולא יאמר ר"י דבבנים עכו"ם די לו".
דבריו אינם מתאימים לדברי הראב"ן. לפי הראב"ן נראה שר' יוחנן למד זאת מפטר רחם בגיורת. ולכן לגבי זה אינו כקטן שנולד. לפי הרמב"ם וסיעתו לא ברור מה עניין הבנים שהתגיירו עמו כדי שיפטר מפריה ורביה וכי מה הם מוסיפים לקיום המצוה, אם בגיותו כבר קיים מה מוסיף שהתגיירו בניו עמו, הרי אין הם קרובים שלו. ואמנם בבכורות (מז ע"א) מופיע טעם לר' יוחנן שאינו מופיע ביבמות, שם נאמר: "ר' יוחנן אמר: קיים – לא תוהו בראה לשבת יצרה". היינו אף שאינו מצווה בגיותו בפריה ורביה בכ"ז הרי עשה משהו לשם בניינו של עולם ובכך נפטר.
ואולי הרמב"ם למד זאת מפטר רחם בישראל, שמצרפים את עברו כנכרי להיותו עתה ישראל ואם הם עתה חלק מישראל אע"פ שאינם מיוחסים אחריו, בנים של גיותו יחשבו לו שקיים פ"ו.
ה. בערוך לנר (יבמות סב ע"א) הסבר לשיטת הרמב"ם: "ויש להקשות באמת הרמב"ם מנ"ל כן הא הש"ס לא חילק בכך, ונ"ל דהרמב"ם הוכיח כן מדאמר רב הונא לקמן דהיו לו בנים ומתו קיים פו"ר כיון דהוציא נשמות מגוף ואפילו ר"י לא פליג אלא דלשבת יצרה ג"כ בעינן אבל לעולם הרי מבואר דיש טעם לפו"ר לכלות נשמות שבגוף ולפי מה שהוכיח התוס' בע"ז (ה א ד"ה אין) הא דרב אסי בנשמות דישראל איירי ע"ש והשתא איך אפשר דקיים פו"ר בבניו שהם א"י הא לא כלי מגוף נשמות ישראל ועיין בנדה (יג ב) דהנושא קטנה מעכב את המשיח כיון דלא כלו נשמות שבגוף הרי דגם לדידן קפדינן על זה אע"כ הוכיח הרמב"ם דגם ר"י לא קאמר אלא בבניו שנתגיירו ג"כ דנתנו להם נשמות ישראל". אלא שיש להקשות על דברי הערול"נ: הרי אין הלכה כרב הונא ומי שמתו בניו לא קיים מצות פריה ורביה.
ו. בחלקת מחוקק (ס"ק ט) ובבית שמואל (ס"ק יב) העירו שמהראשונים לא משמע כשו"ע ולר' יוחנן אין צורך שיתגיירו בניו עמו כדי לפוטרו מחיוב פ"ו.*.
וכן בביאור הגר"א (אה"ע סי' א ס"ק יז) אף שהראה פנים לשיטת הרמב"ם למעשה הסיק: "וכן דעת כל הפוסקים דלא כרמב"ם".