חבל נחלתו ו נב
סימן נב
תשלום על תיווך ללא שכירת המתווך
שאלה
אדם התעניין במכירת דירתו, הוא התייעץ עם מתווכים שונים ללא התחייבות מצידו לשכור מי מהם. לאחר ההתייעצות גמלה בלבו ההחלטה שלא למכור עתה. על אף שלא שכר אף אחד מהמתווכים אחד המתווכים שלח לו קונה, והדירה נמכרה לאותו קונה.
עפ"י חוקי המדינה המוכר פטור משכר תיווך כיון שלא שכר את המתווך ולא חתם אתו חוזה.
האם לפי דין תורה הוא חייב למתווך שכר על ששלח לו קונה?
תשובה
א. נראה שהשאלה העיקרית אותה צריך לברר היא מה מחייב את המוכר בתשלום למתווך האם עצם ההנאה משירותיו אף ללא שכירות מוגדרת או שרק אם סיכם וחתם עמו חוזה שכירות חייב הוא למתווך ממון. אם האפשרות הראשונה היא הנכונה, צריך לעיין האם במקרה הנוכחי שהמתווך ידע שלא נשכר לתיווך במכירת הדירה ואעפ"כ שלח לו קונה – האם מגיע לו תשלום, או שהמתווך בעצם מעשהו ויתר על התשלום?
ב. מעיקר הדין אם לא היו בין הצדדים שום סיכומים מוקדמים ואדם נהנה מחבירו בדבר השווה ממון ורגילים לשלם עליו – חייב מקבל ההנאה לשלם כפי מנהג המקום.
כך כתב בחידושי הרשב"א (נדרים לג ע"ב): "עמד אחד ופרנס את אשתו הניח מעותיו על קרן הצבי. מסתברא לי דדוקא בפורע ומפרש שמחמת מזונות שחייב לה בעלה הוא נותן לה דבכה"ג הוא אינו חייב לשלם כיון דלא אמר לו שיפרע לה בשבילו, והיא נמי אינה חייבת לשלם שהרי לא לותה ממנו ולא אכלה אלא בתורת פרעון חוב, אבל כשפרנס סתם חוזר הוא וגובה שכל המפרנס סתם אינו מפרנס בתורת מתנה אלא בתורת הלואה, והראיה מיתומים שסמכו אצל בעל הבית (גיטין נ"ב א') דיתומים קטנים אינן יכולין להתנות ועוד מן היורד לתוך שדה חברו ונטעה שלא ברשות שחייב בעל השדה לשלם ולא אמרי' שכיון שירד לתוכו סתם לא נתכוון זה אלא למתנה, ועוד דגרסינן בירושלמי במסכת מציעא גבי המלוה את חברו לא ידור בחצרו חד בר נש אשאיל לחבריה דינרין אשריתיה גו ביתיה אמר ליה הב לי אגר ביתי אמר ליה הב לי דינרי אתא עובדא קומי ר' בא בר זבינא ומריקו ליה מאי דהוה חזי למשרייה, והכא ודאי בשהשרה אותו בגו ביתיה סתם קא מיירי ולא במעמידו מפורש בשכר דאי לא לא הוה אמר ליה אידך הב לי דינרי, ואשריתיה נמי לא באגר משמע, וכן נמי לא משום רבית קאמר דא"כ לא הוה אמר ליה אלא הב לי אגר ביתי, אלמא כל שמשרה את חברו בתוך ביתו סתם לא לתורת מתנה ולהעמידו בחנם מתכוון אלא בשכר, וכיון שכן המפרנס אשת חברו סתם לא בתורת מתנה מפרנס ולא בתורת פרעון חיוב מזונות הבעל אלא בתורת מלוה והיא או בעלה חייבין לשלם".
וכן כתב גם בשו"ת הרשב"א (ח"ד סי' קכה): "שאלת: ראובן הביא כותים אוהביו לחנותו של שמעון. וקנו ממנו בגדים. ותבע ראובן את שמעון ליתן לו מנה בשכירותו, שכן מנהג בעלי חנויות ליתן שכר למביאי הקונים לחנותם. השיב שמעון: שאינו חייב בכלום, לפי שלא התנה לו כלום. ואע"פ שנהגו בעלי חנויות. הדין עם מי?
"תשובה: הדין עם ראובן התובע. שכל שנהגו בעלי החנויות בכך, כל שמביא קונים לחנות, סתמן כפירושן, שעל דעת כן מתעסק זה במלאכת בעל החנות. ומביא לו ריוח ומשביח מקחו. וכל דברים מה שנהגו בהם הרבים סתם, הרי הוא כתנאי מפורש. וכיוצא באלו קראו חכמים: דרישת לשון הדיוט. והן המוזכרין בפרק המקבל (ק"ד ע"א). ומקום שנותנים שכר על האבידה, אע"פ שאינו מפסיד מלאכתו על ידי טרחו בהשבתה, מן התורה חייב בעל האבידה ליתן לו שכר עליה. ולא עוד, אלא שאם היה בעל האבידה מודר הנאה מן המחזיר, ולא רצה המחזיר לקבל ממנו שכר, צריך המודר ליתן השכר להקדש. וכמו שמוזכר בר"פ אין בין המודר (ל"ג ע"א). וכן כל כיוצא בזה. ועוד: מה בין יורד לתוך שדה חבירו שלא ברשות, ונטעה והשביחה, ליורד לחנותו והשביח מקחו, במקום שנהגו ליתן שכר על זה?".
ועפ"י דבריו פסק הרמ"א (שו"ע חו"מ סי' רסד ס"ד): "וכן כל אדם שעושה עם חבירו פעולה או טובה, לא יוכל לומר: בחנם עשית עמדי הואיל ולא צויתיך, אלא צריך ליתן לו שכרו (ר"ן פ' שני דייני גזירות)".
וכן עולה מדברי תרומת הדשן (ח"א, סימן שיז). ועל פיהם פסק הרמ"א (שו"ע חו"מ סי' רמו סי"ז): "האומר לחבירו אכול עמי, צריך לשלם לו, ולא אמרינן מתנה קא יהיב ליה. ולכן מי שמאכיל לחתנו עם בתו יותר מזמן שקצב לו מזונות, צריך החתן לשלם לו מזונותיו כשיתבע ממנו, אבל לא מזונות אשתו. ודוקא דליכא הוכחה דנתן לו לשם מתנה, אבל היכא דמוכח דנתן לו לשם מתנה, רק אחר כך נפלה קטטה ביניהם ולכן תובע ממנו, פטור (ת"ה סימן שי"ז)".
ב. אלא שבמקרה הנוכחי נראה שמוכר הדירה אינו חייב כלום למתווך אע"פ שהלה שלח לו לקוח שהתברר לבסוף שקנה את הדירה. וכמה סיבות לכך:
ראשית, אף אם נניח שהמתווך לא התכוין לעשות זאת בחינם, הרי הוא לא אמר מילה למוכר ולא התנה עמו והרי זו דרכם של מתווכים שאינם מודיעים למוכר מיהו הקונה אלא אם התנו על שכרם, והרי רוב האנשים אינם מוכרים את דירותיהם דרך מתווכים, אלא ישירות (לעתים בליווי עורך דין מסייע), ומדוע הוא לא עשה כן. ואין לטעון שהוא כיורד לשדה חבירו שלא ברשות שמגיע לו שכר מופחת שכן הוא נוטל שכר מהקונה.
ועוד, דרכו של המתווך מוכיחה שמלכתחילה ידע שיטול שכר רק מהקונה והסתפק בכך. המתווך יכל להתקשר למוכר הדירה ולהודיעו שיש לו לקוח המוכן לקנות את הדירה והאם הוא מוכן למכור לו, הוא לא עשה זאת והעדיף לשלוח את הקונה ישירות למוכר, כשהמתווך יודע שהמוכר מתלבט אם בכלל למכור את הדירה והאם למכור דרך מתווך. אלא שעתה כיון שהמוכר הוא אדם מוסרי הוא מנסה ללחוץ אותו ו'להסביר' לו שהוא חייב מבחינה מוסרית לשלם לו שכר. דומה הדבר ללוקח טרמפיסט ברכבו ולפני שהטרמפיסט יורד הוא תובע ממנו שכר על כך שנטלו ברכבו – כיון שרוב המסיעים טרמפיסטים עושים זאת בחינם ובעל הרכב יודע זאת ולא התנה על כך מלכתחילה, משמע שדעתו היתה להסיע בחינם אלא שעתה הוא החליט לתבוע שכר ולפרוט על רגישותו של הנוסע.
וכן ראיתי שכתבו בפסקי דין — ירושלים (דיני ממונות ובירורי יהדות ז עמוד רצא): "ובחלקת יואב חו"מ סי' ט כתב עפ"י הנ"ל שסרסור שהביא קונים לסוחר שלא מדעתו אינו חייב לשלם לו שכרו".
מסקנה
המוכר פטור מתשלום דמי תיווך למתווך.