חבל נחלתו ו ו

<< · חבל נחלתו · ו · ו · >>

סימן ו- חליבה בשבת

חליבה ע"י ישראל בשבת

נאמר במסכת שבת (צה ע"א): "רב נחמן בר גוריא איקלע לנהרדעא, בעו מיניה: חולב משום מאי מיחייב? — אמר להו: משום חולב. — מחבץ משום מאי מיחייב? — אמר להו: משום מחבץ. — מגבן משום מאי חייב? — אמר להו: משום מגבן. — אמרו ליה: רבך קטיל קני באגמא הוה. אתא שאיל בי מדרשא, אמרו ליה: חולב חייב משום מפרק".

וכן פסק הרמב"ם (הל' שבת פ"ח ה"ז): "הדש כגרוגרת חייב ואין דישה אלא בגדולי קרקע, והמפרק הרי הוא תולדת הדש, החולב את הבהמה חייב משום מפרק".

אמנם ר"ת חלק, כך כתב תוספות (שבת עג ע"ב): "מפרק — פירש"י דהוה תולדה דדש. וקשה לר"ת דבשילהי המצניע (לקמן צה.) אמר דחולב חייב משום מפרק ואי הוה תולדה דדש הא אמר לקמן גבי הפוצע חלזון דלרבנן אין דישה אלא בגידולי קרקע, ואין לומר דדוקא חלזון שהוא דג פטרי רבנן דלא הוי גידולי קרקע אבל בחולב מחייבי דבהמה חשיבא גידולי קרקע כדמוכח בריש בכל מערבין (עירובין דף כז:) דהא [ע"כ טעמא דרבנן משום] דילפינן להו מסממנין שבמשכן דאין דישה אלא בגידולי קרקע לגבי דבר הגדל ממש מן הקרקע לא חשיבא בהמה גידולי קרקע כדאמרינן בהשוכר את הפועלים (ב"מ פט.) מה דיש מיוחד שהוא גידולי קרקע ופועל אוכל בו אף כל כו' יצא החולב והמגבן כו' ודוחק לומר דברייתא דהמצניע אתיא כר"י דפליג לקמן אדרבנן. ונראה לר"ת^[1] דמפרק חייב משום ממחק דכשחולב ממחק את הדד ומחליקו. ואין נראה לר"י דבפרק חבית (לקמן קמד:) אמרינן חולב אדם לתוך הקדרה אבל לא לתוך הקערה ולר"ת מה לי לתוך הקדרה מה לי לתוך הקערה ולפירוש הקונטרס א"ש דמעיקרא כשהיה בדדין חשיב אוכל וכשחולב לתוך הקדרה (דהשתא) נמי הוי אוכל ולא דמי לדש שנשתנה. ונראה דלפירוש הקונטרס הלכה כרבי יהודה דהאמר בפרק אע"פ (כתובות ס.) אמר רבי מרינוס גונח יונק חלב בשבת מ"ט מפרק כלאחר יד הוא ובמקום צער לא גזרו רבנן ופסיק התם רב יוסף הלכתא כרבי מרינוס ואין נראה לומר דאף לרבנן אסור מדרבנן דמיחזי כמפרק ואף על גב דלא אסירא אלא מדרבנן לא שרי אלא משום דאיכא תרתי כלאחר יד ובמקום צער [ועי' תוס' כתובות ס. ד"ה מפרק ותוס' יבמות קיד. ד"ה וקסבר]".

תוס' אגב המו"מ בין השיטות הביאו את הסוגיות השונות הקשורות בחליבה בשבת והדיוקים העולים מהן. ראשית, הוקשה להם הדין שאין דישה אלא בגדולי קרקע, ומתוך כך הגיע ר"ת לשיטתו שחולב אינו חייב משום מפרק אלא משום ממחק. ר"י הקשה עליו מסוגית חולב לתוך הקדרה ולא לתוך הקערה בשבת שלא מובן מה ההבדל בין קדרה לקערה לגבי ממחק. וחזר לשיטה של דש. עוד מביא תוס' את הסוגיא מגונח יונק חלב בשבת ופסק כמוה. עולה מדברי תוס' שחליבה ע"י ישראל אסורה מן התורה בשבת, חליבה לתוך קדרת אוכלין מותרת, וכן גונח יונק חלב מדד הבהמה בשבת משום שיש בו צער ומפרק כלאחר יד והתירוהו רבנן.

הרמב"ן (שבת צה ע"א) הביא שתי שיטות ביחס לקושית גדולי קרקע לגבי חולב, תירוץ ראשון: "וי"ל דישה בעצמו של פרי ליתא אלא בגדולי קרקע אבל להוציא ממנו פירות מכונסים וטמונים בתוך כיס שלהן כגון חולב דומיא דדישת גדולי קרקע היא, ואפשר דבכלל גדולי קרקע בהמה. ". היינו חולב חייב מן התורה בשבת משום מפרק. ותירוץ שני: "א"נ ר' אליעזר הוא דסבר הכי אבל רבנן דפטרי קסברי אין דישה אלא בגדולי קרקע ורבנן אכולהו פליגי דאי לא למה ליה למיתנייה הכא, ומחלוקת היא בין הראשונים". עולה לפי הרמב"ן שישנה מחלוקת ראשונים האם חולב חייב מן התורה או מדרבנן. וכן כתב הרשב"א (צה ע"א).

הריטב"א (שבת צה ע"א) לאחר שכתב שחולב חייב אך מדרבנן, כתב: "והקשו עוד מהא דאמרינן בכתובות (ס' א') גונח יונק חלב בשבת מאי טעמא מפרק כלאחר יד הוא ובמקום צערא לא גזרו רבנן, ולרבנן אפי' מפרק כדרכו בבהמה אינו אלא שבות דרבנן ולמה לא התירו לחלוב אלא בדרך יניקה שהוא כלאחר יד, ותירצו דנקט התם טעמא דלאחר יד למישרייה ואפי' לרבי אליעזר, אבל לרבנן אפי' לחלוב בידים הוא מותר, ואין זה נכון, אבל הנכון בזה דאע"ג דחולב כדרכו לרבנן אינו אלא משום שבות לא התירוה משום צערא, שלא התירו בדבר שאין בו סכנה אלא שבות קל כגון אמירה לגוי שבות, אי נמי שבות על ידי ישראל על ידי שינוי, אבל שבות גמור על ידי ישראל שלא בשינוי לא התירו, מפי רבי בשם רבו רבינו הגדול ז"ל".

הובא בתשובות הגאונים (שערי תשובה סימן רכא):

"לרב מתתיא גאון ז"ל

"וששאלתם מהו לחלוב בשבת פרות וכיוצא בהן מפני שמסתכנות ובניהן מסתכנין ואין יונקים ושבאו רבנן ואמרו לכם הותר לחלוב כשמשנה בכלי לאיפה, אותם רבנן שבאו ואמרו לכם שמותר לחלוב בשבת שלא כהלכה ושלא כשורה ושלא כהוגן אמרו ולא יפה עשו שהורו לכם דבר שלא עמדו על איסורו ועל היתרו מפני שהחולב בשבת בשוגג חייב חטאת במזיד חייב סקילה ואפילו החולב ביום טוב לוקה ארבעים דאמרינן: חולב חייב משום מפרק, מחבץ חייב משום בורר, מגבן חייב משום בונה וכיון דחולב חייב משום מפרק נעשית חליבה תולדה דמפרק ומפרק זה הוא הדש טעמא לפי שהדש מפרק חטה ממלבושה והחולב מפרק חלב מן הדד ודש אחד מאבות מלאכות ארבעים חסר אחת ותולדותיהן וכיוצא בהן לא שנא אב חטאת ולא שנא תולדה חטאת, לא שנא אב סקילה ולא שנא תולדה סקילה והחולב בשבת כדש תבואה בשבת ואסור, אבל משום סכנת בהמה אומר לגוי חלוב חלב לעצמך מבעוד יום ומותר לו בכך. וכן הורה הרב ר' צמח ז"ל אך שלא אמר שאומר לגוי כלום. בתשובות שלו". תשובה זו הובאה בספר שבולי הלקט (ענין שבת סי' קכג).

נאמר בשבת (קמד ע"ב): "אמר רב חסדא, מדברי רבינו נלמד: חולב אדם עז לתוך הקדרה, אבל לא לתוך הקערה. אלמא קסבר: משקה הבא לאוכל — אוכל הוא". והובא לעיל בתוס'.

ומפרש רש"י:

"לתוך הקדרה — של תבשיל לתקנו, דמוכחא מילתא דלאו למשקה בעי ליה, אלא לאוכל, ואין זה דרך פריקתו, והוי כמפריד אוכל מאוכל.

"אבל לא לתוך הקערה — דזמנין דלמשקה קאי, ואף על גב דבקערה לא שתי איניש — לא מוכחא מילתא, ואיכא איסור".

הרי"ף (ס ע"ב-סא ע"א) מביא את דברי הר"ח אשר פוסק שאין הלכה כמימרא זו לא בשבת ולא ביו"ט. הרי"ף עצמו חולק על הר"ח ופוסק: "הלכך הלכה נמי כרב חסדא דקא יליף מיניה דחולב אדם עז בי"ט לתוך הקדרה אבל לא לתוך הקערה והכי חזינן לרב האיי גאון ז"ל כדפסיקנא ולית בה ספיקא".

הרמב"ם (הל' שבת פ"ח ה"י) הלך בעקבות הרי"ף וכתב: "והחולב לתוך האוכל או היונק בפיו פטור ואינו חייב עד שיחלוב לתוך הכלי". היינו פטור אבל אסור לחלוב בשבת לקדרה לתוך אוכל או לינוק בפיו. ואף ישראל החולב בשבת עובר מן התורה רק אם חולב לתוך כלי, אבל אם חולב על האדמה אסור מדרבנן.

הרמב"ן (שבת קמד ע"ב) חלק על הרי"ף וסבר שחליבה לתוך קדרה מותרת בשבת וז"ל: "ועוד יש לי לפרש ולומר דגבי חולב לקדירה דאפילו בשבת שרי, דלא דמי לדישה כל זמן שהוא בא לאוכל לפי שהוא מפרר אוכל מאוכל שהעז עצמו אוכל הוא, ואע"פ שהיא אסורה לישחט בשבת אין איסור זה מוציאתה מתורת אוכל לעשותה פסולת אוכלין דהא חזיא לגוים ולחולה וחזיא למחר, אטו בשר חי בשבת אין תורת אוכל עליו מפני שהוא חסר בישול, הלכך אין כאן משום מלאכת דישה".

להלכה פסק השו"ע (או"ח סי' תקה ס"א) בהלכות יו"ט: "בהמה שהיא עומדת לאכילה ורוצה לחלוב אותה לאכול החלב, אם לקדירה שאין בה אוכלין, אסור. ואם יש בה אוכלין, מותר, וכגון שבא החלב לתקנו, או שיש בה פרורין והחלב נבלע בהם; אבל החולב כל צאנו לא הותר מפני פרוסה שנותן בכלי". מתבאר מדבריו שהותר רק ביו"ט ולא בשבת לחלוב לתוך הקדרה. כמו"כ עולה מדבריו שאין להערים, אלא החליבה שהותרה היא דוקא מבהמה שעומדת לאכילה ורק לתוך אוכלין ע"מ לתקן את המאכל אך לא הותר לחלוב כמות ועל סמך פרוסה להתיר את כל החלב.

וכך כתב הראי"ה קוק (שו"ת אורח משפט או"ח סי' קנג): "על דבר חליבת הפרות בשבת ע"י ישראל ח"ו להעלות זה על הדעת, וישתקע הדבר ולא יאמר. הלא ידוע לכל, שהלכה פסוקה היא מרוב הראשונים, שהחולב הוא אב מלאכה, וחייב חטאת בשוגג, וכרת וסקילה במזיד, ומי יערב לבו להקל נגד הוראה מוחזקת ופשוטה בישראל כזו בחומר חילול שבת דאוריתא. ואפי' ע"ד ההיתר לחלוב ע"י נכרי התירו רבותינו הראשונים בקושי, וחלילה להקל יותר מזה, רק לחלוב ע"י נכרי, ולא ע"י ישראל ח"ו, בשום צד היתר שבעולם".

כתבו האחרונים (אגרות החזו"א אגרות הגרח"ע גרוז'ינסקי סי' יג, ילקוט יוסף דיני חליבת בהמה בשבת ס"ג עי"ש במקורותיו) שבשעת הדחק הותר מחמת צער הבהמה לחלוב לאיבוד, וכיון שחולב לאיבוד יש אומרים שאין בכך איסור תורה של דש, ויש אומרים שנחשב למלאכה שאינה צריכה לגופה וה"ז איסור דרבנן שהותר מחמת צער הבהמה.

חליבה על ידי נכרי בשבת

הובאה לעיל תשובת הגאונים המתירה אמירה לנכרי מבעוד יום לחלוב את בהמת ישראל לעצמו בשבת כיון שהחלב מסכן אותה.

וכ"כ הטור (או"ח סי' שה): "וכן מותר לומר לעכו"ם לחלוב בהמתו כיון שהחלב מצערה, והחלב אסור בו ביום משום משקין שזבו ולמוצאי שבת מותר. וכתבו ה"ר יונה וה"ר מאיר מרוטנבורק שצריך לקנותו מן העכו"ם בדבר מועט שלא יהא נראה כחולב לצורך ישראל".

ובאר הבית יוסף (או"ח סי' שה אות כ):

"וכן מותר לומר לגוי לחלוב בהמתו. כן כתב הרא"ש שם (סי' ג) והמרדכי בפרק מי שהחשיך (סי' תמח) והגהות מימון פרק ח' (אות ז) בשם הר"מ (שו"ת ד"פ סי' מט):

"ומה שכתב והחלב אסור בו ביום וכו'. כן כתוב בכלבו (סי' לא, כו ע"א) בשם הגהת הר"פ (בתשב"ץ קטן סי' מא):

"וכתב ה"ר יונה והר"מ שצריך לקנותו מן הגוי. כן כתב המרדכי בסוף פרק מי שהחשיך (שם) בשם הר"מ והגהות מרדכי דקדושין (סי' תקסו) בשם התוספות. אבל הגהות מימון כתבו בפרק (ה') [ח'] (שם) דרב כהן צדק כתב מותר לומר לגוי לחלוב וטול החלב לעצמך דבדידיה קא טרח והר"מ אמר דהחלב מותר אפילו לישראל".

היינו, מותר לומר לנכרי בשבת לחלוב בהמת ישראל משום צער הבהמה. החלב אסור בשבת בטלטול משום מוקצה. ולגבי האם צריך לקנות ממנו את החלב נחלקו הראשונים.

וכ"פ בשו"ע (או"ח סי' שה ס"כ): "מותר לומר לאינו יהודי לחלוב בהמתו בשבת משום צער בעלי חיים שהחלב מצערה, והחלב אסור בו ביום. וי"א שצריך לקנותו מן האינו יהודי בדבר מועט, שלא יהא נראה כחולב לצורך ישראל".

והמג"א (סי' שה ס"ק יב) פסק: "וה"ה דמותר לומר לעכו"ם להמרות האווזות פעם א' ביום משום צער ב"ח דאין יכולים לאכול (תשובת רמ"א סי' ע"ט), ומשמע שם דאי ליכא עכו"ם שרי ע"י ישראל משום צער ב"ח וטוב לעשות ע"י קטן".

וכ"פ המשנה ברורה (סי' שה ס"ק עב) "והחלב אסור וכו' — משום משקין שזבו מפירות העומדים לסחיטה דקי"ל בסימן ש"כ ס"א דאסורין והא נמי להא דמיא".

לגבי איסור החלב בשבת כתב הרמב"ן (שבת קמד ע"ב) המתיר חליבה לתוך הקערה בשבת: "וא"ת וכיון שהעז מוקצית מחמת איסור יאסר נמי חלבה, י"ל אין הכי נמי. ומדברי שמואל למד רב חסדא דלית ליה מוקצה ונולד, א"נ אין מוקצה שקפץ מעצמו אוסר אלא למלאכתו, כגון שוחט בשבת שאסורה ליומא נמי משום מוקצה, הא כל שלא עבר על השבת אפילו בשוגג, ממילא הותרה כדאמרינן (ביצה ב' ב') בביצה שנולדה בשבת שבת דעלמא תשתרי ולא אסרינן לה משום מוקצה, וכבר פירשתי זה בס' מלחמות השם במס' ביצה (כ"א ב'), ובתוס' מצאתי בשם ר"ת ז"ל הואיל ובהמה בשבת לא חזיא לאכילה הו"ל כבורר אוכל מתוך פסולת ופסולת נפיש דהיינו הבהמה, אלא מפרש לה ר"ת בי"ט דחזיא לאכילה והו"ל אוכלא דאפרת, ואין זה נכון שיהא איסור שבין שבת לי"ט עושה את הבהמה אוכל או פסולת, אלא כמו שפירשתי עיקר".

כלומר לפי הרמב"ן, חלב שנחלב בשבת לתוך הקערה ובה אוכלים מותר לשתותו (לאוכלו — הערת הגר"א נבנצל) בשבת ואינו מוקצה.

לגבי קנין חלב שנחלב בשבת מן הנכרי כתב בביאור הגר"א (סי' שה ס"כ): "וי"א שצריך. זה הס' פליג אסברא ראשונה ולא ס"ל אמירה לחלוב כלל ואפי' עושין מעצמן אינו מותר אלא בכה"ג דאדעתא דנפשיה עביד וכמ"ש בסי' רנ"ב ס"ב בקצץ מע"ש, אבל אמירה אסור בכ"ע לס' זו". כלומר לפי הסברא השניה שצריך לקנות את החלב צריך לקצוץ זאת מלפני השבת, ולפי האמור בסי' רנב צריך שהבהמה תהיה ברשות הנכרי כל השבת. ולפי הסברא השניה חליבה ע"י נכרי בשבת מסובכת.

אולם הט"ז (סי' שה ס"ק יב) כתב: "שצריך לקנותו. כת' מו"ח ז"ל בסימן ש"כ דנ"ל דבשפחות מושכרים לשנה א"צ לזה דלהכי נשכרות מתחלה אבל באומר לעכו"ם אחרת לחלוב הבהמה צריך לזה".

והמג"א (ס"ק יג) כתב: "שצריך לקנותו — דוקא בעכו"ם מן השוק אבל בשפחות שנשכרות לכל השנה לכל מלאכה א"צ לומר לו טול החלב לעצמך ולקנותו ממנו, דכל מה שעושה עכו"ם בבית ישראל אדעתא דנפשיה קעביד לקבל שכרו דאדעתא דהכי נשכר מתחלה עכ"ל ב"ח סי' ש"ך וצ"ע דאדרב' כששכרו לשנה גרע טפי כמ"ש סי' רמ"ד סס"ה וע"ק דבביתו של ישראל אפי' קצץ אסור כמ"ש סי' רנ"ב ס"ב, ומ"מ העולם נוהגין כסברא ראשונה דמשום צער ב"ח שרי אמירה לעכו"ם ומ"מ טוב לחלוב לתוך האוכל כדי שיהיה שבות דשבות כמש"ל".

וכן פסק המשנ"ב (ס"ק עג): "וי"א שצריך וכו' — ס"ל דאמירה לחלוב לא הותר כלל כ"א כשהא"י חולב לצורך עצמו והישראל קונה אחר השבת ממנו בדבר מועט, והעולם נוהגין כסברא הראשונה דמשום צער בע"ח שרי אמירה לא"י לחלוב בין לא"י מן השוק ובין להשפחות שנשכרות לכל השנה למלאכתו ואין למחות בידם ומ"מ טוב שיחלוב הא"י לתוך אוכל דהו"ל שבות דשבות [מ"א]".

וכן ערוה"ש (סי' שה ס"כ לאחר שהביא את פסיקת השו"ע ודברי המג"א לכאן ולכאן פסק: "ומ"מ העולם נהגו היתר בדבר [שם] ונ"ל דהדין עמהם דזה אינו דומה לכל המלאכות דהכל יודעים שאין הישראל משתמש בהחלב בשבת ואין מגיע להישראל טובה מזה כי היה חולבה במוצאי שבת והחליבה הוי רק משום צער בעלי חיים וזה גלוי אפילו לאינם יהודים, ואם אין שפחה בביתו טוב להעמיד אינה יהודית תמידית שתבא לחלוב בשבת שלא יצטרכו לומר לה בכל שבת וכן המנהג אצלנו".

סיכם את דיני חליבה בשבת היטב בשולחן ערוך הרב (או"ח סי' שה סעי' כח-לב)

"[כח] הדש הוא מאבות מלאכות וכל המפרק אוכל או משקה ממקום שנתכסה בו כגון החולב את הבהמה שמפרק החלב מהדד הרי זה תולדת הדש שהדש גם כן מפרק התבואה מהשבולת ואינו חייב אלא כשחולב לתוך כלי ריקן, אבל אם חולב לתוך כלי שיש בו אוכלין פטור מפני שמשקה הבא לאוכל הרי הוא כאוכל ונמצא שאין שם משקה על חלב זה אלא שם אוכל ודדי הבהמה הם גם כן אוכל והרי זה כמפריד אוכל מאוכל ואין בזה משום מפרק.

"ואינו דומה לדש שמפרק התבואה שהיא אוכל מהשבולת שהיא פסולת והם שני דברים חלוקים זה מזה ושייך לומר שמפרק דבר אחד מתוך דבר אחר המכסה עליו וכן החולב לכלי ריקן שהחלב הוא משקה ומפרקו מהבהמה שהיא אוכל שהם שני דברים חלוקים זה מזה ומדובקין זה בזה ויפרק אחד מתוך חבירו המכסה עליו מה שאין כן כשהחלב הוא אוכל הרי הוא כמו דבר אחד עם גוף הבהמה שנתפרק ממנה שהוא גם כן אוכל והרי זה כנוטל מאכל עב וחוקק מתוכה מעט אוכל שאין בזה משום מפרק אוכל ממקום שנתכסה בו מפני שאין זה נחשב כיסוי לזה.

"ומכל מקום מדברי סופרים אסור לחלוב אפילו לתוך האוכלים לפי שכיון שהבהמה אינה ראויה לאכילה בשבת מחמת איסור שחיטה אין שם אוכל עליה והרי היא כפסולת והמפרק מתוכה החלב שהיא אוכל הרי זה דומה לדש שמפרק אוכל מתוך הפסולת אבל ביום טוב שהיא ראויה לאכילה מותר לחלוב לתוך האוכלין ע"ד שיתבאר בסי' תק"ה:

"[כט] מותר לומר לנכרי לחלוב הבהמה בשבת מפני שהיא מצטערת מרוב החלב, ולא גזרו על אמירה לנכרי במקום צער בעלי חיים שהוא מן התורה. ומכל מקום צריך שיטול הנכרי את החלב לעצמו או יחזור ויקנה החלב מהנכרי בדבר מועט כדי שלא יהא נראה כחולב לצורך ישראל אלא לצורך עצמו שלא התירו אלא האמירה משום צער בעלי חיים אבל לא שיעשה בשביל ישראל אלא בשביל עצמו שכשעושה בשביל ישראל הרי הוא שלוחו ממש והרי זה כאלו עשה הישראל בעצמו ששלוחו של אדם כמותו, ואף שאין אומרים כן אלא בישראל שנעשה שליח לישראל מכל מקום חכמים החמירו כן גבי שבת ויו"ט וכיוצא בהן אף בנכרי שנעשה שליח לישראל שיהא נחשב כמותו ממש כשעושה בשבילו אבל כשעושה בשביל עצמו לא החמירו אלא שלא לומר לו לעשות וע"ד שיתבאר בסוף סי' ש"ז וכאן התירו משום צער בעלי חיים:

"[ל] במה דברים אמורים כשאמר להנכרי לחלוב אבל אם נכרי חלב מעצמו מותר ליטול ממנו החלב בחנם ואין צריך לקנותו ממנו אפילו בדבר מועט (מפני שכל נכרי העושה מעצמו בודאי מתכוין לטובתו שיקבל טובת הנאה מהישראל בשביל זה כמו שנתבאר בסי' רנ"ב וה"ז כחולב לעצמו):

"[לא] וכל זה בנכרי שאינו עבדו אבל עבדו ושפחתו השכורים לו לשנה או לשנתים אין צריך לקנות מהם החלב אף אם אמר להם לחלוב בשבת מפני שהם מתכוונים במלאכתם לטובתם כדי שיקבלו כל שכרם בסוף שנתם שכשנשכרו בתחלה לדעת כן נשכרו שיחלבו בכל עת שצריך לחלוב:

"[לב] וכל זה לאכול החלב למוצאי שבת אבל בשבת עצמה אסור אפילו לטלטלו אפילו חלבה הנכרי מעצמו ואפילו היא בהמת הנכרי מפני שגזרו חכמים על משקים שזבו מהפירות בשבת מאליהם או ע"י נכרי לאסרם עד למוצאי שבת מטעם שיתבאר בסי' ש"כ ושכ"ה ובכלל גזרה זו הוא ג"כ החלב שנחלב בשבת שהוא ג"כ משקה הנולד בשבת וכיון שאסור באכילה אסור ג"כ בטלטול שמוקצה הוא כיון שאינו ראוי לבו ביום.

"ואף אם חלבה לתוך האוכלין שאין על החלב תורת משקה ואינו בכלל גזרת משקין שזבו אעפ"כ אסור עד הערב אם לא נחלב מיד בכניסת השבת אלא לאחר זמן בענין שאפשר שרוב החלב שבדד הוא נולד שם בשבת שאותו החלב שניתוסף בה בשבת הוא מוקצה מפני שהוא מעשה חדש שנולד בשבת שדם נעכר ונעשה חלב ואף שהיה דעתו עליו מבעוד יום אין זה מועיל כלום כיון שלא היה אז עדיין בעולם ואינו דומה לשאר נולד בשבת שמותר מפני שהיה כבר בעולם מבעוד יום אלא שנשתנה בשבת כמו שיתבאר בסי' ש"ח.

"ומה שהתירו ביו"ט לחלוב לתוך האוכלין הוא מפני שכיון שהבהמה ראויה לאכילה ביו"ט עם החלב שבה שאם היה רוצה היה שוחטה ואוכל גם החלב שניתוסף בה ביו"ט מפני שהוא טפל אליה ובטל אצלה א"כ גם כשנחלב ממנה בחייה אינו אסור משום נולד מפני שהוא כאוכל הנפרד מאוכל שהוא עם גוף הבהמה הם כמו דבר אחד ששניהם תורת אוכל עליהם והרי זה אוכל שנפרד מאוכל ואין תורת נולד עליו אע"פ שהוא מעשה חדש משא"כ בשבת שאין הבהמה ראויה לאכילה הרי החלב שנחלב ממנה נקרא נולד גמור שנולד בעולם בשבת".

הבעיות בדורנו

בדורנו החליבה כולה נעשית ע"י מכונה אשר אדם מפעיל את החלק המתחבר לגוף הבהמה לפני כל הרכבה על דדי הבהמה. המכונה מושכת את החלב מעטין הבהמה אל מיכל מקורר. צריך לדון האם חליבה כזו מותרת בשבת ע"י ישראל, ובאילו תנאים.

ראשית צריך לדון האם זו חליבה ע"י ישראל האסורה בשבת לרוב הפוסקים מן התורה ולחלקם מדרבנן, או שהחליבה ע"י מכונה היא גרמא. ואף אם נחליט שהיא רק גרמא וע"כ היא תותר מצד צער הבהמה, האם מותר להשתמש בחלב בשבת או צריך לשופכו.

כתב בשו"ת אפרקסתא דעניא (ח"ב או"ח סי' נה): "ובעתוני א"י ראיתי שבעלי קאלאניעס (=מושבות) צעקו מרה בדבר חליבת הפרות דא"א להם ע"י הערבים. עד שבא הרב הערצאג נ"י והמציא להם היתר ע"י מכונה, אבל אינני יודע תכונתה, ובודאי הוא ע"ד שאין בו לכל היותר רק משום שבות או כגון כלאחר יד". בשו"ת הרב הרצוג לא מצאתי התייחסות לחליבה בשבת ע"י מכונה.

ובשו"ת הר צבי (או"ח א סי' קצח) דן בחליבה ע"י מכונה חשמלית בשבת ודן האם כיון שהפעולה מתאחרת תחשב כגרמא או שהיא נחשבת כבאה מכוחו. ונוטה לכך שהיא נחשבת כפעולה ישירה שלו ואסורה מן התורה לרוב הפוסקים. וכן כתב החזו"א (או"ח סי' לח אות ד).

החזו"א (שם) התיר לחבר את הגביעים לדדי הפרה כאשר הם אינם מוציאים את החלב מדדי הפרה ואח"כ אם המכונה מתחברת ע"י פעולה חשמלית שאינה תלויה במרכיב הגביעים החליבה מותרת. וכן התיר לחבר את הגביעים כאשר המכונה פועלת והחלב הולך לאיבוד. אולם אסר במקרה כזה להעמיד כלי לקבל את החלב כשהמכונה חוברה בשעה שהולך לאיבוד, ואח"כ יאסוף את החלב. ואף חשב זאת לאיסור גדול יותר מפני שכל החליבה נחשבת מכח פעולתו הראשונה. והתיר להרכיב בשעה שהמכונה פועלת והחלב הולך לאיבוד, ואם החשמל נפסק ומכניס כלי לאסוף את החלב מותר משום שנפסק המעשה הראשון.

במציאות בימינו, רק האפשרות השניה באה בחשבון היינו הרכבת הגביעים כאשר המכונה מופעלת והחלב הראשון הולך לאיבוד, ואח"כ העברת הברז לקליטת החלב אל מיכל האיסוף. בשמירת שבת כהלכתה (פרק כז הערה קנט) אסר בשם הגרשז"א כל פעולת העברה ממצב של לאיבוד למצב של איסוף אם זו היתה כוונתו הראשונית ואפילו ע"י אדם אחר, שכן כל החליבה קרויה ע"ש זה שחיבר את המכונה. בשם החזו"א בע"פ מביא השש"כ שהורה לקיבוצים חרדיים בגלל הפסד מרובה להקל לחבר את הגביעים לדדי הבהמה בזמן שהמכונה מופעלת והחלב הראשון הולך לאיבוד או לקלקול ואח"כ להפנותו לאיסוף. הפניה זו לפי השש"כ צריכה להיעשות ע"י אדם ולא באופן אוטומאטי, משום שאם היא נעשית אוטומאטית כל הפעולה קרויה ע"ש הראשון והיא גיריה דיליה (ונסמך על דברי החזו"א או"ח סי' לו אות א). ומוסיף לבסוף שהותקן מכשיר חדש לחליבת פרות ע"י שומרי שבת אשר בשימוש בו נשמרים מהרבה איסורים.

בימינו, המכונות מאד משוכללות, ובכל חליבה נעשות הפעולות הבאות: ראשית יש מעין עין אופטית אשר קוראת כרטיס מגנטי הצמוד לרגל הבהמה ורושמת ע"ג צג את מספר הבהמה בעדר, כל הנתונים אשר נצברים בשעת החליבה מועברים למחשב מרכזי כגון תאריך החליבה, זמנה ביום (ערב, בוקר, צהרים) וכמות החלב בכל חליבה. (יש מכונות שע"ג הצג מועברים לחולב נתונים על הבהמה כגון דלקת בדד וכד'). כמו"כ הרכבת הגביעים ע"ג דדי הבמה נעשית לאחר שהחולב לוחץ ע"ג כפתור הפעלה שמאפס את הצג ומפעיל (באופן חשמלי ולא בפתיחת ברז) את העברת תת-הלחץ (=ואקום) לגביעים. הפסקת החליבה נעשית ע"י חיישן אשר בהפסקת יציאת החלב מסיים את תת-הלחץ בצינור ובגביעים, והם נופלים מדדי הבמה וניטלים לאחור ע"י זרוע מכנית. במערכת חליבה ע"ג קרוסלה החולב מפעיל ועוצר את סיבובה במפסק חשמלי לפי צורכו. כמו"כ הפרה עם כניסתה לחליבה מפעילה חישן ששוטף את העטין והדדים.

הרכבת מכשירי גרמות לכל הפעולות החשמליות הללו אינה נראית פשוטה, מה גם שהחסרת כל הפרטים אשר אוסף המחשב לשבת משבשת את כל המידע על העדר. אולם נראה שזו הדרך היחידה להתגבר על בעיה זו בשבת. שאר ההתקנים שאינם נצרכים לצורך החליבה גופה נראה שצריך לשתק לגמרי בשבת. ולגבי פעולת החליבה צריך לסדר מערכות גרמא אשר יתירו את הפעולה.

אלא שעל כל היתרי הגרמות (הן של המכון המדעי טכנולוגי להלכה והן של מכון צומ"ת) ישנו ערעור של חלק מגדולי האחרונים כמבואר בספרו של הרב משה הררי "קדושת שבת – חשמל בשבת" (סעיף כב הערה כח עמ' -). ולכן היותר ראוי הוא לחלוב בשבת ע"י נכרי, ורק אם אין ברירה בהתבססות על מכשירי גרמא למיניהם, ועי' עוד עמוד הימיני (סי' כה), שו"ת מנחת שלמה תנינא (ב-ג) סימן לא, אנ' תלמודית (ערך חליבה בשבת בכרך יח, נספח לערך שבת, טור תשד ואילך).

הערות שוליים

1. הערת הרה"ג אביגדר נבנצל רב העיר העתיקה — ירושלים: ר"ת חזר בו בשבת קמד: תד"ה חולב, או דבחדא מיניה גרסינן ר"ח במקום ר"ת