חבל נחלתו ו הקדמה

נאמר בירמיהו (ט, יא-יב): "מי האיש החכם ויבן את זאת ואשר דבר פי ה' אליו ויגדה על מה אבדה הארץ נצתה כמדבר מבלי עֹבר. ויאמר ה' על עזבם את תורתי אשר נתתי לפניהם ולא שמעו בקולי ולא הלכו בה". אנו כשנה וחצי לאחר הגירוש מגוש קטיף. שנה וחצי שהמקום נחרב וחזר להיות מדבר מבלי עובר. חלק מארץ ישראל שעם ישראל הפריח בכל כוחותיו וקנה אותו בדם – ניתן ע"י ממשלת ישראל לפראי מדבר מאויבינו. והנביא מודיענו את הסיבה: "על עזבם את תורתי. ולא שמעו בקולי ולא הלכו בה". האמונה החיה עפ"י התורה כי הארץ ניתנה לנו ע"י רבש"ע מפני שאנו עמו וקבלנו תכנית אלוקית לחיינו – תורת ה' – אינה חדורה בתוכנו, בלבבות כל עם ישראל ובמנהיגיו, מתייחסים לעם ישראל כאילו היה עם ככל העמים, וארץ ישראל ככל הארצות, והתורה נזופה בקרן זוית. וממילא הכל מאבד את מהותו: הארץ, התרבות היחודית הישראלית וחיי המוסר והצדק. וזועק הנביא (ירמיהו ב, יג-יד): "כי שתים רעות עשה עמי, אֹתי עזבו מקור מים חיים לחצב להם בֹּארות, בֹּארֹת נשברים אשר לא יכִלו המים". את נותן התורה ותורתו עזבו והלכו לשאוב ממים דלוחים, מתרבויות זרות שאין בהן כדי להחיות את עם ישראל. המשברים עולים מייד, וזועק על כך ירמיהו: "העבד ישראל אם יליד בית הוא מדוע היה לבז?". התוצאה צפויה מראש כאשר אנו עבדים ליסודות חיים זרים יונקים מחיק נכריה – אין עמידה לרגלינו ובכל התחומים רגלינו נגפות, בשדה המדיני והצבאי, הכלכלי והחברתי. התורה ניתנה לנו להדריכנו בכל התחומים של העם, של הציבור ושל היחיד וכשאנו מפנים לה עורף – אנו יורדים מטה. כרך זה הוא כרך ששי מכתבי. הוא מכיל בתוכו דברים שנכתבו בשנה האחרונה. חלקם פתרונות לשאלות הלכתיות שעלו בישובנו החדש – שומריה, אותו קבלנו לידינו לאחר כשמונה חודשים מגלותנו מישובנו החרב – עצמונה. הכניסה למקום חדש שאינו מוכן לחיי תורה והלכה – ללא מקוה וללא בית כנסת ועוד, גרמה להרבה שאלות, והכריחתני לברר להן תשובות.

בין התשובות בספר זה – תשובה לשאלה האם מותר להעלים מידע ולשתוק כדי לקבל את שלו מהמדינה בקבלת הפיצויים על הגירוש מגוש קטיף. התשובה עוררה הדים רבים. הרקע לשאלה: כשם שכל ביצוע העקירה היה פעולה דרקונית שלא היה לה מקום משום צד לא עפ"י המוסר ולא עפ"י התורה ולא משום צרכי מדינת ישראל – באותה מידה חוק 'פינוי פיצוי' הוא חוק דרקוני שבא לגזול את המתיישבים ולתת להם רק מעט ממה שגזלו מהם. מטרת המאמר אינה מעשית, אלא הצהרתית: ראו מה עוללתם – גם רצחתם וגם ירשתם. ולא רק זאת שירשתם אלא ביססתם את הירושה וההריסה על חוק שהוא כביכול חוקי ומוסרי – אבל כולו נועד רק לחפות ולכסות על העבירה, ואין הוא עונה אפילו ממונית על גודל ההרס והפגיעה בישובי גוש קטיף, בקהילות וביחידים שחיו בהן. לכן פרסמתי את המאמר ב'תחומין' – שימו לב חוקקתם חוק והוא מחקקי אוון, לא התכוונתי שח"ו אנשים יגנבו או יערימו, אבל צריך לתת את הדעת, שחוק שאינו חוקי אין לו בסיס עפ"י דין תורה. אביא כאן בקצרה תשובה שהשבתי לר' יוסק'ה אחיטוב שתקף את דברי מעל דפי 'עמודים' – בטאון הקיבוץ הדתי. אלו דברי שם: לא מצאתי התמודדות בשתי השאלות אשר הנחו אותי במאמרי: א) האם חוק פינוי-פיצוי הוא חוקי לפי דין תורה ומוסרי במוסר בני אדם. ב) מה עושה יהודי במדינת ישראל אשר נפגש עם חוק (ולא החלטה פרטית של פקיד). שהוא אינו חוקי בעליל, חוק הגוזל ממנו את ממונו. האם מותר לו להתגונן בדרך כלשהי או שישאר גזול ועשוק כל הימים. העוול הראשי בו יוצא מהמחשבה שהכסף יענה הכל. הכל נשקל במטבע הכספי, ואין זה כך! וכי איך אפשר לפצות על הריסת חייהן של אלפי משפחות?! בשבוע נהרס מרקם חיים של כעשרת אלפים איש. חוק הגירוש אשר נועד לגרש בלי יכולת לתקן, אלא מלכתחילה בידיעה ברורה הוא היזק שלא על מנת לתקן, חוק כזה הוא בלתי חוקי ואסור לפי דין תורה. ואם אי-אפשר לתקן אז מן הראוי היה שלא ליצור גירוש ועקירה שיגרמו לנזקים שאי אפשר לתקנם! כדי להבין את צד הגזילה והרשעות שבחוק אעשה תרגיל מחשבתי ודמיוני קטן: לשם השוואה ודוגמא, טלו את כל הקיבוץ הדתי (נדמה לי שמספר הנפשות ומספר הקהילות מקביל לישובי גוש קטיף פחות או יותר), על כל ישוביו, ותעקרו את כולו בשבוע, ותנסו להקימו מחדש! תעבירו בדמיונכם שהות של חצי שנה עד שנה במלונות, דמיינו לעצמכם כל ישוב את עצמו, עקירת כולו במשך יום, מיחידים סיעודיים עד משפחות ותינוקות נזרקים לחצי שנה מפוזרים בכמה מלונות, ללא בתי ילדים, ללא מסגרת קהילתית תומכת, ללא פרנסה מסודרת, כל המפעלים נסגרים בבת אחת, כל חדרי האוכל נהרסים, כל בתי הכנסיות, בתי המדרשות, מוסדות החינוך, ואח"כ לדיור זמני לכמה שנים בלי ישוב חדש באופק הנראה לעין – האם קהילות הקיבוץ הדתי היו עומדות בכך? האם בכסף הניתן למשפחות וליחידים היה ניתן לשקם חיים להקים ישובים מחדש, או שכל הקיבוץ הדתי היה הופך להיסטוריה. בכסף ניתן לתקן דברים פיזיים, דירות ורהיטים — אי אפשר לתקן את חיי הקהילות המשפחות והיחידים שנעקרו באחת ממקומם. כתבתי במאמרי, שאם כבר היו מעוניינים לשמר את מרקם החיים היו יכולים לבנות גוש ישובים חליפי עם אותם מקורות פרנסה ואותם מוסדות ציבור, ואז לכל ישוב היה זה מעבר ממקום אחד לשני. בצורה זו נראה לי שניתן היה לשמר את מירקם החיים הציבורי והפרטי. 'הצעה' זו כידוע כלל לא נשקלה שכן היה חשוב להרוס כמה שיותר מהר. במקום זאת הגלו את כולם וקרעו את הישובים ובחלק מהמקרים את המשפחות – לגזרים. את פרי הביאושים אנו חווים על בשרנו במלחמה בדרום ובצפון. תאמרו, אלה מסקנות לאחר מעשה, לא ולא! דברים אלו היו ידועים עוד לפני כן. הזהירו על כך אנשי ציבור ויחידים שהתבוננו בחוק הגירוש ובאופן הפינוי-פיצוי המיועד. העוולה השניה שהיא הקו המוביל את החוק, היא אי נתינת מענה כספי לפגיעות הממוניות! החוק שאמור לתת לכל אחד את מה שהפסיד מבחינה כספית אינו נותן זאת. עד היום לא פוצו העסקים שנסגרו בארז אלא באופן חלקי. מתיישבים שהיו להם עשרות דונמים של חממות לא פוצו אלא על חלק מהן. על החלק בבתים אשר היו גדולים יותר מהתב"ע אין שום פיצוי. בישוב שבו גרתי היה לי חלק בבית כנסת, מועדון, חנות מכולת, מרפאה, מקוה ועוד מבני ציבור. וכי המדינה הקימה מבנים חילופיים או מפצה עליהם?! ליחיד נתנו ממון, ואת הקהילות והציבור אף אחד לא פיצה. וכי את הישיבות שנעקרו, את בתי הספר וכו' מישהו יפצה על כל המבנים והציוד שנהרסו, הרי הם מחפשים קורת גג לתלמידים ועוברים ממקום למקום. תקראו ראיונות עם עקורים ותשמעו על מה הם קבלו פיצוי ואיזה חלק אינו ראוי לפיצוי – כמובן לפי החוק. אנשים שגרו בגוש קטיף בשכירות לא קבלו אפשרות לקרוילה באתרי הקרוילות והם מלכתחילה הוצאו מהקהילות שבהן הם חיו. משפחות שהצטרפו לישובים אחר יום חקיקת החוק כמעט ואינן זכאיות לפיצוי. . האם לפי דין תורה מותר לאדם כדי להוציא את שלו – שלא לתקן טעויות לטובתו, או אפילו לתפוס או להטעות, ולרמות בכך את המדינה, נראה לי שמהמקורות שהבאתי הדבר עולה בבירור שאין בכך פגם (ואין בזה בתר גנבא גנוב וטעמא טעים). אם מותר להישבע שבועת שקר מדוע אסור יהיה להעלים מידע כדי ליטול את שלו. ויעויין במאמרי בספרי חבל נחלתו ח"ה סי' מז – "הנוטל את שלו מבית הגנב". אין כאן משפט אלא משפח (רש"י ישעיהו פ"ה פס' ז: הוספת חטא על חטא). ומכאן התוצאות ההלכתיות לגבי ההיתרים ליטול את שלו בדרכים עקלקלות. ומי שמכיר וקרוב להתרחשויות יודע עד כמה אף דרכי יישום החוק עקומות ומרושעות. ע"כ הדברים שפורסמו בעלון תנועת הקיבוץ הדתי. כאמור אין כוונת הדברים הוראה למעשה אלא מעשה תוכחה – ראו מה עוללתם, וכך מן הראוי שיובנו הדברים. . תודתי וברכתי לאכסניה החדשה של ישובנו שומריה – מועצה אזורית בני שמעון – שהעניקה לי מלגה לצורך הדפסת הספר. הרבה תודה לקהילה שאני שרוי בתוכה שעברה מ'עיר האמונה' ליד נתיבות (ראה הקדמה לחלק ה שיצא בעת היותנו שם).

כפי שכתבתי בכרכים הקודמים, הארכתי לעתים בציטוט המקורות, ומטרת הציטוט כדי שהלומד לא יסמוך עלי, יעיין בעצמו, ואם יגיע אף הוא למסקנתי והיה זה שכרי. איני פוסק ולא רב אלא לומד ומנסה ללמד את המעט שהצלחתי לברר. בחלק מהמאמרים מובאים דברי משא ומתן עם פוסקי דורנו ועם המברכים והמסכימים על הספר. בחלק הראשון כתבתי כי: קראתי שם ספרי "חבל נחלתו" לכבודו של אבי-מורי חיים (מנחם) עם הגיעו ליובל שבעים שנה (חיים בנ לוי) לפני כמה שנים. ואף שמי רמוז עמו ("יעקב חבל נחלתו"). ושבטנו — שבט לוי — אשר ה' הוא נחלתנו. תודה וברכה מיוחדת לאשתי, אשת-חיל, אשר נושאת עמי בעול צרכי ביתנו וחינוך ילדינו. ונזכה לראות כל זרעינו וצאצאינו וצאצאי צאצאינו עוסקים בתורה ובעבודה. לכל רבותי, חברי, ותלמידי החכמים שעימם ליבנתי את הסוגיות, לאנשי עצמונה ששמעו, העירו וסייעו — תודות רבות. . יעקב אפשטיין שומריה שבט תשס"ז