חבל נחלתו ה לז
<poem> ליקוט עצמות ופינוי מקבר לקבר שאלה מה בין ליקוט עצמות לפינוי בארון? תשובה א. נאמר במסכת שמחות (פי"ב ה"ד): "ליקוט עצמות אינו אלא יום אחד בלבד, לפיכך אינו מלקטן אלא עם חשיכה. ליקטן כל אותו היום וחשכה, מותר באותו יום של אחריו. ואין עומדין בשורה עליהן, ואין אומרין ברכת אבלים ותנחומי אבלים עליהן, אבל אומרין עליהן תנחומין לעצמן. ואין עולין עליהן בחבר עיר, אבל מברין עליהן בתוך ביתו של אבל. רבי שמעון בן אלעזר אומר ביום שוכב על מיטות כפויות, חשכה הרי זה זוקפן". וכ"פ בשו"ע (יו"ד סי' תג). ב. לעומת זאת במועד קטן (כה ע"א) מסופר: "כי אסקוה (לארונו של רב הונא) להתם אמרו ליה לרבי אמי ולרבי אסי: רב הונא אתי. אמרו: כי הוינן התם לא הוה לן לדלויי רישין מיניה, השתא אתינן הכא אתא בתרין? אמרו להו: ארונו בא. רבי אמי ורבי אסי נפוק, רבי אילא ורבי חנינא לא נפוק. איכא דאמרי: רבי אילא נפק, רבי חנינא לא נפק. דנפק מאי טעמיה. – דתניא: ארון העובר ממקום למקום – עומדים עליו בשורה, ואומרים עליו ברכת אבלים ותנחומי אבלים. דלא נפק מאי טעמא – דתניא: ארון העובר ממקום למקום – אין עומדין עליו בשורה, ואין אומרים עליו ברכת אבלים ותנחומי אבלים. קשיין אהדדי! – לא קשיא, כאן – ששלדו קיימת, כאן – בשאין שלדו קיימת, ורב הונא שלדו קיימת הוה. דלא נפק – לא סיימוה קמיה". וכ"פ השו"ע (יו"ד סי' שמה ס"ח): "ארון העובר ממקום למקום, אם שלדו (פירוש השדרה וצלעותיה) קיימת, עומדין עליו בשורה ואומרים עליו ברכת אבלים ותנחומי אבלים, אם יש אבלים שמתאבלין עליו; ואם אין שלדו קיימת, אין עומדין עליו בשורה ואין אומרים עליו ברכת אבלים ולא תנחומי אבלים". ג. והנה הרמב"ם (הל' אבל פי"ב הל' ו-ז) פסק את שתי ההלכות בזו אחר זו, ולא ציין שום סתירה ביניהן: "המלקט עצמות אין אומרים עליהם קינים ונהי, ולא ברכת אבלים ולא תנחומי אבלים, אבל אומרים עליהן דברי שבח להקדוש ברוך הוא ודברי כבושים". "המפנה ארונו של מת ממקום למקום, אם שדרו קיימת עומדין עליו בשורה, ואומרים עליו ברכת אבלים ותנחומי אבלים, ומספידין אותו אף על פי שהעבירוהו לאחר שנים עשר חדש, ואם אין שדרו קיימת אין מספידין אותו, ואין עומדין עליו בשורה ואין אומרין עליו ברכת אבלים ולא תנחומי אבלים, ואלו הן ברכת אבלים דברים שאומרים בבית האבל, תנחומי אבלים שאומרים בשורה". ושאלו האחרונים: מה בין ליקוט עצמות לפינוי בארון, ומדוע בליקוט עצמות לא הבחינו בין אם שלדו קיים או לאו, והרי ההלכות שנהגו פינוי בארון כשאין שלדו קיימת הן ההלכות הנוהגות בליקוט עצמות? כך הקשה בשו"ת קול מבשר (ח"א סי' ע): "ולא ידעתי מה בין ליקוט עצמות ובין פנוי ארון ממקום למקום ומ"ט לא נימא גם גבי ליקוט עצמות דאם השדרה קימת (דהיינו שלדו כמבואר ברמב"ם שם ועי' לח"מ ובש"ע) אף שנתעכל הבשר אומרין ברכת אבלים ועומדין בשורה". וכן בגשר החיים (ח"ב פכ"א) עסק בשאלה זו ושאל מדוע בליקוט עצמות אין עומדים בשורה ואין קבלת תנחומים (וכן אין מצות לויה) ולא חילקו בין שלדו קיימת לאין שלדו קיימת. ואין לומר שליקוט עצמות הוא דוקא כשנתפרדו העצמות שכן בהל' ליקוט עצמות נאמר שאין מפרקין את העצמות ולא מפסיקין את הגידים, משמע שליקוט עצמות הוא אף בששלדו קיימת. הגאון הרב טוקצ'ינסקי מציע כמה תשובות לשאלה. סברא ראשונה כתב לחלק בין אם נקבר או לא נקבר, וארונות העוברים היינו שעדיין לא נקבר. ודוחה הסבר זה. ומביא הסבר אחר בשם הגרא"ז מלצר שמת שנקבר בלא ארון בקרקע קרוי ליקוט עצמות ונתבטל לקרקע ואין לו שוב דיני מת אלא דיני ליקוט עצמות אפילו שדרו קיימת, לעומת זאת מת שנקבר בארון לא נתבטל לקרקע וע"כ יש בהם דיני קבורת המת. ואף סברא זו דחה הגרי"מ טוקצ'ינסקי וכתב סברא אחרת שלפי הרמב"ם דין ליקוט עצמות הוא באין שלדו קיימת וע"כ לא הביא שאין מפרקים עצמות בליקוט, לעומת זאת לשאר הפוסקים צ"ל שההבדל בין ליקוט עצמות לפינוי ארון, שארון עדיין לא נקבר. הגרי"מ טוקצ'ינסקי עצמו מציע תירוץ אחר והוא שאם נתעכל הבשר אע"פ שעדיין שלדו קיימת אין בהם מצות קבורת המת (משום כפרה ובזיוני) אלא קבורתם רק מדין איסורי הנאה. אולם לאחר שמראה פנים לתירוץ זה דוחה אותו וחוזר לתירוץ הקודם. ועדיין הדברים אינם מבוררים דיים. ד. בשו"ת הר צבי (יו"ד סי' רצו) התייחס ג"כ לשאלה זו וז"ל: "ולזה אקדים דברי הירושלמי (מועד קטן פ"א סוף הלכה ה) תני המעביר ארון ממקום למקום אין בו משום ליקוט עצמות א"ר אחא הדא דאת אמר בארון של אבן אבל בארון של עץ יש בו משום ליקוט עצמות. א"ר יוסי ואפילו בארון של עץ אין בו משום ליקוט עצמות, איזהו ליקוט עצמות מעבירן באפיקסרין ממקום למקום ותני כן ליקוט עצמות מלקט עצם עצם משיתאכל הבשר, וסוגיא זו נשנית גם בירושלמי (פסחים פ"ח ה"ח) בשינוי לשון קצת, ושם אומר הפני משה: והעיקר כדגריס במו"ק שם דעלה דקאמר איזה מלקט עצמות גריס ותני כן, ליקט עצמות מלקט עצם עצם משיתאכל הבשר, אלמא דאין ליקוט עצמות אלא במלקט העצמות עצמן, עצם עצם, לא במעבירן הכל ביחד בהארון, עכ"ל הפ"מ. הרי לפנינו שיטת הירושלמי לדעת הפ"מ דאין ליקוט עצמות אלא במלקט עצמות עצמן אבל לא בהעברתן יחד בהארון שאין זה בכלל ליקוט עצמות". ושוב שונה חילוק זה: "והא דתניא בירושלמי במעביר ארון אין בו משום ליקוט עצמות היינו שאינו עושה שום מעשה בגוף המת עצמו, אלא שהמת מונח בקבר בתוך הארון והעביר את הארון כמות שהוא סתום עם המת וקובר את הארון במקום אחר, שבאמת בגוף המת לא נעשה שום פעולה לטלטלו ממקום למקום שהוא מונח על מקומו כמו שהיה". וחילוקו זה נראה יותר מחילוקי הגרי"מ טוקצ'ינסקי, ולפי דבריו אין לדמות בין ליקוט עצמות לפינוי בארון, בפינוי בארון אין הזזה של המת עצמו בצורה ישירה אלא בארון בלבד, וע"כ אם שלדו קיימת עומדים עליו בשורה וכו' ואם אין שלדו קיימת דינו כליקוט עצמות. לעומת זאת בליקוט עצמות כלל אין עומדים בשורה אפילו שלדו קיימת, מפני שמזיזים אותו עצמו. ואולי לפי הירושלמי (מו"ק פ"א ה"ה; וכן בסנהדרין פ"ו ה"ט) שליקוט עצמות לאחר שיתאכל הבשר ממילא אין בליקוט עצמות בעית שלדו קימת ובניגוד לש"ך (ת"ג ס"ק ב). ה. והגר"ע יוסף (שו"ת יחווה דעת ח"ד סי' נט) דן בהעברת גופות לוחמי מלחמת יו"כ שנקברו קבורה ארעית (בחזית הדרום) בבית קברות ארעי, ולאחר המלחמה הועברו לקבורת עולמים כל חייל בבית הקברות בישובו ואצל קרוביו. ודן בדבר רק מדין ליקוט עצמות וע"כ פסק שצריכים להתאבל רק ביום הפינוי ולא ביום הקבורה, ותימה עליו מדוע לא הביא דין ארונות העוברים ממקום למקום אם שלדו קיימת. ובפרט שהועברו לקבורת עולמים פחות משנה אחר שנפלו בקרב, וצ"ע. ו. ונשאלתי על מנהגי אבלות של קרובי מתי גוש קטיף, וחשבתי שפרט לאלו שנפטרו תוך שנה, הרי דין כולם הוא אך דין ליקוט עצמות, וע"כ אי"צ להתאבל אלא מעת הליקוט ועד הערב וחייבים בקריעה ואין להם תנחומי אבלים. כך חשבתי לפני שנתבצע פינוי עצמות המתים מקבריהם. ואע"פ ששיטת ליקוט העצמות לא היתה ללקט עצם עצם אלא ליטול את כולן כאחת (יפורט להלן), בכ"ז חשבתי שאין בכך נ"מ אחר שנטילת העצמות היתה לאחר שנים שהיו קבורים באדמה (עי' שו"ת פסקי עוזיאל בשאלות הזמן סי' לה אות ה). והנה בפינוי מתינו בגוש קטיף לא לקטו עצמות, אלא אלה שנקברו בארונות הועברו כשארונם הוכנס בארון נוסף, ואלה שנקברו בלא ארון הוצאו עצמותיהם ע"י הכנסת סדין תחת הגופה והנחתם על אלונקה כאשר מכסה אותם מלמעלה מעין ארון שתחתיתו האלונקה. ואנשי חברה קדישא שעסקו בהוצאת המתים והעברתם נוכחו לדעת שכל המתים לא שלטה בהם רימה אלא יבשו כעץ. ואף בקבורתם השניה קברום לא כעצמות אלא כקבורת מתים רגילה שהשכיבו את הגופות בקבריהם. ותופעה זו כמה שהיא מפליאה כבר העידו עליה גדולינו. בתשובות רב נטרונאי גאון (ברודי יו"ד סי' רפו) מעיד: "ולא כל הארצות שוות, מקום ברד גדול כמות ארץ ישראל, מכניסין אותו לכוך ואין נותנין עליו עפר כל עיקר, שסומכין שיש ברד שם ומתיבש המת ואינו מתליע. אבל בבבל שאין ברד, שקוברין אותו בארון ונותנים עפר על פניו ועל עיניו – ואם יש גשמים"... ואיני יודע למה הכוונה "ברד" ונראה שהוא יובש גדול ואולי מחמת הקור. וכן בשו"ת רדב"ז (מכתב יד, ח"ח, סי' רב) כתב: "ולא מיבעיא אם שלדו קיימת כאשר הוא במצרים, כי הקרקע שואב לחות ויעמוד שלדו קיימת אפילו כמה שנים צפד עורם על עצמם יבש היה כעץ, דפשיטא דחייב בכל מיני אבלות, וקורעין עליו ומספידין עליו, ועומדין עליו בשורה ואומרים עליו דברי אבלות ותנחומי אבלים". ז. ולגבי אותם שנלקטו עצמותם (וגופותם שיבשו כעץ) ולא נקברו אלא למחרת או לאחר כמה ימים האם צריכים להתאבל אף ביום הקבורה אם הוא לא ביום הליקוט. נראים דברי הגר"ע יוסף בשו"ת יחווה דעת (ח"ד סי' נט): "והנה מבואר במאירי (מועד קטן ח' ע"א) שאם עבר יום ליקוט העצמות אינו נוהג אבלות ביום הקבורה כלל. ואמנם הגאון החזון איש (יורה דעה סימן רי"ג) כתב, שיש לנהוג אבלות ביום הקבורה, אפילו אם כבר נהג אבלות ביום ליקוט העצמות. וכן פסק הגאון רבי משה פיינשטיין בשו"ת אגרות משה (סימן ר"ס). אולם הגאון רבי צבי פסח פראנק, רבה של ירושלים, פסק בשו"ת הר צבי (חלק יורה דעה סימן רצ"ו), שאין צריך להתאבל ביום הקבורה. וכן דעת הגאון מהרי"ל דיסקין (בקונטרס אחרון סימן ר'). ותנא דמסייע להם הוא המאירי הנ"ל. ומה שכתב בשו"ת משפטי עוזיאל מהדורא תנינא (חלק יורה דעה סימן ק"ל) שמנהג ירושלים להתאבל גם ביום הקבורה, ולא מעיקר הדין, אלא דרך כבוד לנפטרים. אין המנהג הזה נפוץ בזמנינו. והעיקר להלכה שאין צריך להתאבל ביום הקבורה. ובפרט שכלל גדול בידינו הלכה כדברי המיקל באבל. וכן העלה הרה"ג שריה דבליצקי בקונטרס מתי מלחמה". ונראה לסמוך דבריו מדברי הש"ך (תג, ב) שדין ליקוט עצמות הוא אף כשלא כלה הבשר. וע"כ אי"צ להתאבל ביום קבורה אלא ביום פינוי המתים בלבד. (ועי' בחת"ס יו"ד סי' שנג שכתב שבכלל אין להודיע לקרובים ביום ליקוט עצמות משום גמ"ח. אולם טעם זה לא שייך כ"כ במקרה דילן שהוצאו בזרוע בגלל גירוש אנשי גוש קטיף).