חבל נחלתו ד נט
סימן נט- שימוש ללא רשות באתר אינטרנט
שאלה
ישנם אתרי אינטרנט אשר מבצעים שירותים בחינם לגולשים השונים, כגון: ניקוד טקסט, משלוח פקסים (עם פרסומת של בעל האתר), או הדפסה של חומר מסויים. אתרים אלו מגבילים את השימוש בהם בדרכים שונות. פלוני פיצח את הקוד המגביל את הכניסות ויכול להשתמש בהם ללא הגבלה.
האם הוא רשאי להשתמש בהם בכל עת וצורך? ואם אדם השתמש ללא רשות מה דינו?
תשובה
א. עצם השאלה מתמיהה, וכי ניתנה רשות לגזלנים לגזול. ואנסה להסביר מלכתחילה את ההו"א לשאלה כזו.
האתרים הללו באינטרנט נגישים לכל גולש ולכן יש המתיחסים לכך כהפקר ברה"ר. אדם הפקיר מרכושו ברה"ר, וכ"א יכול לבוא ולהשתמש באתר ולהפיק ממנו את מה שהוא נצרך.
אולם אין הדברים כן. בעלי האתרים קנו בכסף מלא את זכות הפרסום והשימוש במחשבי החברה בעלת השרתים. וא"כ להם זה עולה ממון רב, ואין סיבה שהם יפקירו את זכויות השימוש שהם קנו לכל גולש. שירותים שהם נותנים בחינם נעשים מתוך שיקולים מסחריים של פרסומת וכד'. ע"כ אין להחשיב אתרים אלו כהפקר אלא כחפץ המונח ברה"ר (כאשר הותר לבעליו להניחו שם), לשם תשמיש הציבור בשכר. וכל שימוש אשר מפר את תנאי השימוש שבעלי האתרים התנו הוא בחזקת גזילה.
דוגמא לכך: מכשיר טלפון לשימוש הציבור הפועל על אסימונים שנמכרו ע"י משרד הדואר. והנה נמצאו מערימים על המכשירים ובעליהם שקשרו בחוט את האסימון וע"כ באסימון אחד (שאף אותו משכו אליהם בסיום השיחה) שוחחו שיחות שעולות ממון רב. בכך הפסידו את בעלי הטלפון ששלמו עבור השיחות את מחירן המלא ולא קבלו כלום תמורתן*.
ב. אדם רשאי לאסור את השימוש בשלו ללא תשלום מצד המשתמש.
אם הוא אינו נפסד מהשימוש בשלו הרי בקמצנות שלא ישתמשו בשלו יש ממידת סדום. כאמור במסכת אבות (פ"ה מ"י): "ארבע מדות באדם האומר שלי שלי ושלך שלך זו מדה בינונית ויש אומרים זו מדת סדום". ופרש ר' עובדיה מברטנורא: "שלי שלי ושלך שלך - איני רוצה להנותך, והלואי שלא תהנה אותי. ויש אומרים זו מדת סדום - קרוב הדבר לבוא לידי מדת סדום. שמתוך שהוא רגיל בכך, אפילו בדבר שחבירו נהנה והוא אינו חסר לא ירצה להנות את חבירו, וזו היתה מדת סדום שהיו מתכוונים לכלות הרגל מביניהם, ואע"פ שהיתה הארץ רחבת ידים לפניהם ולא היו חסרים כלום".
אף לגבי אתרי אינטרנט, במידה ובעל האתר אינו נפסד מהשימוש באתר ללא תשלום, כגון שתשלומיו לחברת השרתים היא גלובאלית ולא לפי מספר הכניסות ולאופי השימוש באתר. לדוגמא בעל האתר שילם עבור משלוח אלף הודעות פקסמיליה ביום ואינו מצליח להשתמש בכולן. בעל האתר אינו נפסד בכך שהרי את תשלומיו כבר שילם, והמשתמש נהנה. וא"כ זה נהנה וזה לא חסר. וההלכה היא שהנהנה אינו צריך להעלות לו שכר (שסג, ו).
אולם גם במקרה כזה אין כופין על מידת סדום. ואפילו אם בעל האתר אינו מעוניין מטעמים השמורים עמו שפלוני ישתמש בשלו הוא רשאי.
וכ"פ בהגהת אשרי (ב"ק פ"ב סי' ו הגהה שניה): "וגם מתחלה יכול לעכב על ידו שלא יכנס בביתו אע"פ שאינו חסר כלום ואין בזה משום מדת סדום אלא במה שכבר דר אין צריך להעלות לו שכר אע"פ שדר שם בע"כ פר"י".
וכ"כ הרמ"א בשו"ע (חו"מ סי' שסג ס"ו): "אבל לא יוכל לכופו לכתחילה שיניחנו לדור בו, אע"פ דכופין על מדת סדום במקום שזה נהנה וזה אינו חסר, הני מילי בדבר דאי בעי ליהנות לא יוכל ליהנות. אבל בכי האי גוונא דאי בעי בעל חצר ליהנות ולהרויח להשכיר חצירו היה יכול, אלא שאינו רוצה, אין כופין אותו לעשות בחנם (מרדכי ונ"י פרק הנ"ל)".
וא"כ אף לגבי השאלה שלפנינו אין כופין אפילו במקרה זה על מידת סדום, וע"כ אין לעשות כן.
ג. דוגמא נוספת לכך, בגיטין (כט ע"א) נאמר במשנה: "המביא גט בא"י וחלה - הרי זה משלחו ביד אחר, ואם אמר לו טול לי הימנה חפץ פלוני - לא ישלחנו ביד אחר, שאין רצונו שיהא פקדונו ביד אחר".
ובגמרא: "אמר ריש לקיש, כאן שנה רבי: אין השואל רשאי להשאיל, ואין השוכר רשאי להשכיר".
וכתבו תוס' בב"מ (לו ע"א ד"ה רב אמר) בסוגית שומר שמסר לשומר: "רב אמר פטור - וא"ת והא תנן פ"ג דגיטין (דף כט.) אם אמר טול הימנה חפץ פלוני לא ישלחנו ביד אחר וי"ל דאע"ג דאסור להפקידו ביד אחר מ"מ בשביל כך אינו חייב לפרוע".
היינו אפילו למ"ד שאסור למוסרו ביד אחר אינו חייב בתשלומים על מסירתו ליד אחר. אולם הפטור מתשלומים אינו מתיר לו להשתמש ללא רשות או למוסרו לאחר, ואיסורו של המשלח שריר וקיים.
ד. דין נוסף שלכאורה יש בו משמעות לעניננו הוא דין מעביר על דעתו של בעל הבית. נאמר במשנה (בבא מציעא עח ע"א): "השוכר את החמור להוליכו בהר והוליכו בבקעה, בבקעה והוליכו בהר, אפילו זו עשר מילין וזו עשר מילין, ומתה - חייב. השוכר את החמור להוליכה בהר והוליכה בבקעה, אם החליקה - פטור, ואם הוחמה - חייב. להוליכה בבקעה והוליכה בהר, אם החליקה - חייב, ואם הוחמה – פטור". והגמרא שאלה על ההבדל בין הרישא לסיפא מדוע ברישא חייב על כל שינוי מתנאי השכירות, בעוד שבסיפא רק שימוש ללא רשות אשר סיכן את השכירות יותר מתנאיה הראשוניים מחייב את השוכר. בין התירוצים: "רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן: הא מני - רבי מאיר היא, דאמר: כל המעביר על דעת של בעל הבית נקרא גזלן". ובגמרא שם בירור היכן נאמר דינו של ר"מ במקור. ועפי"ז סיוע לכאורה שאין לשנות מדעתו של בעל הבית.
אולם יש לדחות ראיה זו. ראשית לא נפסק כך להלכה ע"י הראשונים והפוסקים.
כך כתב הרשב"א בתשובה (ח"ב סי' יח): "תשובה: אם אמת כדברי שמעון: שדרך גיבו"ט דרך מישור כמו דרך ריאל, הדין עם שמעון. ואפי' היה אמת שאמר אליו ראובן: לך בדרך ריאל. שאע"פ שעבר על דעת בעל בהמה, אינו חייב בכך. שאין הלכה כר"מ, דאמר: המעביר על דעתו של בעל הבית, גזלן הוה".
וכן הגדיר זאת להלכה בשו"ת מהרש"ך (ח"א סי' כא): "העולה מכל זה שכתבתי בביאור דברי הרב המגיד דסבירא ליה אליבא דהרמב"ם דאפילו אם שינה ממקום למקום ולפעמים ימצא איזה שינוי גדול באויר ממקום למקום או קלקול נחשים כיון שאין הפשיעה כ"כ נכרת כמו שכתבתי אין לחייבו ואליבא דיש מי שפסק אם הדבר נודע שיש שינוי אויר ממקום למקום יש לחייבו דהוי פשיעתו נכרת אמנם אם אין הדבר נודע שיש שנוי ממקום למקום כמו מהר להר ומבקעה לבקעה דאין רגילות להשתנות האויר מהר להר ומבקעה לבקעה אין לחייב ובלי ספק דבדרך אוניה בלב ים אין הדבר ידוע שיהיה מצוי ועשוי להשתנות האויר ממקום למקום ולהמצא רוח סערה משונה ממקום למקום דהוי כמו מהר להר ומבקעה לבקעה, א"כ נראה לע"ד דכל אנפין שוין דאפילו אם היה משנה ראובן בלי שום אונס כלל אין לחייבו כ"ש מאחר שמה ששינה היה מחמת האונס כמו שבא בשאלה".
ועוד שכל השאלה היא האם שכירות שהגיעה אליו ברשות ושינה בה, האם שינויו מחייבו כגזלן והוא קונה את החפץ וצריך להשיב את שוויו, אולם לכו"ע אסור לעבור על דברי בעה"ב, אלא שלא כל העברה מחייבתו כגזלן.
ה. אם בעל האתר מפסיד ממון ישירות כתוצאה מהשימוש ללא הרשאתו צריך לדון האם עובר בגזל והאם חייב בתשלום ממון לבעל האתר.
נאמר בבבא קמא (צז ע"א): "איתמר: התוקף ספינתו של חבירו ועשה בה מלאכה, אמר רב: רצה - שכרה נוטל, רצה - פחתה נוטל; ושמואל אמר: אינו נוטל אלא פחתה. אמר רב פפא: לא פליגי, הא דעבידא לאגרא, הא דלא עבידא לאגרא. ואיבעית אימא: הא והא דעבידא לאגרא, הא דנחית ליה אדעתא דאגרא, והא דנחית ליה אדעתא דגזלנותא". ופרש רש"י: "נחית לה אדעתא דגזלנותא - אפי' שכרה גדול מפחתה לא יהיב אלא פחתה דכל הגזלנין משלמין כשעת הגזלה".
במקרה שלפנינו השימוש ללא כונת תשלום הוא כגזל, אולם אין כאן פחת של האתר. אבל הוא אוכל חסרונו של בעל האתר.
כך כתב הרא"ש (בבא קמא פ"ב סי' ו): "פר"י דה"ה נמי בחצר דקיימא לאגרא וגברא דלא עביד למיגר דפטור כיון דלא נהנה אף על פי שגרם הפסד לחבירו דאפילו גירש חבירו מביתו ונעל הדלת בפניו אין זה אלא גרמא בעלמא ולא מיחייב אלא כשעת הגזילה, וכן המקבל שדה והובירה אין חייב אלא משום דדרשינן לשון הדיוט. ואומר בירושלמי זאת אומרת המבטל כיסו של חבירו פטור ורב אלפס ז"ל כתב אבל בחצר דקיימא לאגרא צריך להעלות לו שכר ואף על גב דלא עביד למיגר דהא חסריה ממונא. וכדבריו מוכח בשמעתין שלחוה בי רבי אמי אמר וכי מה עשה זה מה חסרו ומה הזיקו, משמע הא חסרו והזיקו פשיטא שחייב, ומיהו כבר הוכחתי שעל החסרון אין חייב דלא הוי אלא גרמא בעלמא ואי איכא לחיוביה מהאי טעמא איכא לחיוביה משום שאכל חסרונו של זה ולא דמי לנועל ביתו של חבירו ולא דר בו או המוביר שדה של חבירו שלא בא לידו כלום מחסרון חבירו אבל זה אף על גב שלא נהנה שהיה מוצא דירה אחרת בחנם מ"מ השתא מיהא קאכל מה שחבירו נפסד וכ"נ". וכן הביא הב"י (שסג, ו). וכ"פ בשולחן ערוך (חו"מ סי' שסג ס"ו): "ואם החצר עשויה לשכר, אף על פי שאין דרך זה לשכור, צריך להעלות לו שכר, שהרי חסרו ממון".
. נראה על כן, שאף במקרה דידן אם נהנה מחבירו ללא רשותו, כיון שחסרו ממון חייב בתשלומי מה שחסרו.
ו. שאלה יותר מסובכת היא הוא מקרה של נזק עקיף. היינו, אם לבעל האתר חשבון רווח והפסד של מספר הפעמים שהם נותנים את שירותם בחינם, האם גם במקרה כזה ניתן לחייב ממון על כניסה נוספת. מחד אין לו הפסד כספי ישיר בכך שנעשה שירות באתר שלו ללא רשות, מאידך הרי זה כמעשה בסדום כאמור בסנהדרין (קט ע"ב): "דהוה ליה דרא דלבני - אתי כל חד וחד שקיל חדא, אמר ליה: אנא חדא דשקלי. דהוה שדי תומי או שמכי, אתו כל חד וחד שקיל חדא, אמר ליה: אנא חדא דשקלי". נראה, איפוא, שאף שהנזק הוא בגרמא הוא ודאי אסור ולגבי חיוב ממון הדבר מסופק.
מסקנה
אין להשתמש באתר אינטרנט תוך כדי עקיפת ההגנות של בעל האתר כדי שלא ישתמשו באתר ללא רשות, וכל המשתמש ללא הרשאה הוא ספק גזלן, ולעתים חייב בתשלומי ממון לבעל האתר.