חבל נחלתו ד מד
סימן מד- תאומים שמת אחד מהם תוך שלשים יום
א. כתב האור זרוע (ח"ב הלכות אבילות סי' תכח): "בפרק ר' אליעזר [שבת קלו] אומר אם לא הביא כלי מע"ש במסכת שבת אמר רשב"ג כל ששהא שלשים יום באדם אינו נפל שנאמר ופדויו מבן חודש תפדה ופליגי רבנן עליה בנפל מן הגג ומת או אכלו ארי תוך שלשים יום דרבנן סברי חי הוא ורשב"ג סבר מת הוא, אבל כשפיהק ומת דהיינו שלאחר לידתו לא ראו בו אלא חיות מועט ופיהק ומת אפי' חכמים מודים דמת הוא כי פליגי היכא שמת מחמת נפילה מן הגג או שאכלו ארי או שראו בו חיות כדרך כל התינוקות הנולדים ומת כדרכו שחכמים אומרים חי הוא ורשב"ג אומר מת הוא והלכתא כותיה, דא"ר יהודה אמר שמואל הלכה כרשב"ג. הילכך היכא שמת תוך ל' אין מתאבלים עליו בכל ענינים שמת אבל אי קים ליה בגוויה שכלו לו חדשיו אז מתאבלים עליו אפילו מת תוך ל' כדתנן פ' יוצא דופן סתם תינוק בן יום אחד הרי הוא לאביו ולאמו ולכל קרוביו כחתן שלם ואמרינן בגמרא למאי הלכתא אר"פ לענין אבילות לימא מתני' דלא כרשב"ג דתניא רשב"ג אומר כל ששהא שלשים יום באדם אינו נפל הא לא שהה ספיקא ושנינן דקים ליה ביה שכלו לו חדשיו שבזה אפי' רשב"ג מודה".
דבריו של האור זרוע מקובלים בהלכה זו אף על יתר הפוסקים שאין מתאבלים על תינוק קודם ששהה שלשים יום אא"כ ברור שכלו חדשיו. ומחלוקת חכמים ורשב"ג היא אם מת מחמת דבר אחר (נפל מן הגג, אכלו ארי), אבל בסתם חוששים שמא הוא נֵפֶל.
ב. ההסתפקות אם הוא נפל היא לשני הצדדים הן אם כלו לו חדשיו והן אם הוא נפל. וע"כ אם מת תוך ל' יום והתקדשה אמו לכהן (כשמת אביו לפני כן) ואם נחזיק אותו כנפל תהא אמו צריכה חליצה, אינה חולצת ונשארת תחת בעלה מצד הספק. כדברי הרא"ש (שבת פי"ט סי' ז): "דכרבנן קיימא לן אפילו לקולא דאם אשת כהן היא אינה חולצת ומחזקינן ליה בולד גמור להתיר יבמה לשוק וסמכינן ארוב וולדות שהן של קיימא ולא עבדינן כרשב"ג אלא להחמיר ולהצריך חליצה לאשת ישראל ולאסור בהמה שנשחטה תוך שבעה ימים ולענין אבילות דקי"ל כדברי המיקל באבל". עולה ע"כ שאם שהה ל' יום לאחר לידתו הוכיח סופו על תחילתו שלא היה נפל, וכלו לו חדשיו עם לידתו.
לגבי אבלות צריך שיהא הדבר ודאי שאינו נפל. כך מספר האו"ז שם: "כבר פירשו רבותינו ע"י מעשה (היינו שאלה שנשאלה והיא בתשובות רש"י סי' קפח, וממנו בהגהות מימוניות הל' אבל פ"א אות ד) היכי דמי הוי קים ליה בגויה, שכבר היה מעשה שנפטר קטן אחר ד' ימים אחר מילתו והיתה אמו מונה עליו ט' חדשים מלאים מטבילתה, ופטרו רבותינו את אביו מלהתאבל עליו ומלקבל הבראה ותנחומין ומלומר קדיש וסמכו אדרשב"ג דאמר כל ששהה שלשים יום באדם אינו נפל ופרכי' במס' נדה הא לא שהה ספיקא הוי ומשנינן דקים לי' בגויה שכלו לו חדשיו ומהתם איכא למשמע מניה דכל היכא דאיכא למיתלייה בשום ספיקא בעולם לא נפיק מידי נפל היינו דמשני ליה בדליכא ספיקא למיתלייה דקים ליה. כלומר דבר ברור הוא ופשוט הוא כאור וכצהרים דכלו לו חדשיו וזו שמנין טבילתה בידה אין זה ברור שמא לא נתעברה סמוך לטבילתה עד סמוך לוסתה דמחלוקת הוא במסכת נדה ואימר הרחיקה וסת ואשתכח דלא כלו דהא מעשים בכל יום שהנשים משנות וסתן פעם קרוב פעם רחוק. והיכא דקים ליה בגויה היינו כגון שבא עליה סמוך לטבילתה ושוב פירש ולא דר עמה עד חודש ימים ולסוף ב' חדשים [מביאה שניה] הוכר עוברה (בביאה שניה) הרי הדבר ידוע שמשעת ביאה ראשונה נתעברה והוכר לג' חדשים כמשפטו". עולה ע"כ כדבר מוחלט בפוסקים שאין להתאבל על תינוק שמת אא"כ שהה ל' יום, או שברור מעל כל ספק שכלו לו חדשי ההריון.
ג. הראשונים העלו שאלה שאע"פ שמציאותה מעטה מאד ב"ה, הרי יש ללמוד מכאן על דרך לימודם. השאלה היא מה הדין אם נולדו תאומים ואחד מת תוך ל' יום והשני חי לאחר שלשים. והשאלה היא מפני שלכאורה עיבורם חל באותו זמן, וע"כ חיותו של האחד מוכיחה על אחיו שכשם שהחי כלו לו חדשיו כך המת כלו לו חדשיו, ואף לרשב"ג צריך להתאבל עליו. או שניתן לחלק ביניהם בדרך כלשהיא.
המשיך באו"ז: "והיכא שנולדו תאומים ומת אחד מהם תוך שלשים יום והשני קיים על דבר זה נשאל רבינו שמשון בר' אברהם זצ"ל והשיב וז"ל: תאומים שמת אחד מהם תוך ל' והשני קיים, אין מתאבל עליו עד שכלו לו שלשים יום ללידתם ואחר שלשים יום יתקיים השני ודאי כלו לו חדשיו דטפה אחת נחלקה לשנים, ואם מת בסוף ל' דהשתא משכי ימי אבילות לאחר שלשים משלים עד ז' למיתתו וגיהוץ ותספורת עד ל' למיתתו, דכיון דקים ליה בגויה שכלו לו חדשיו הרי הוא לאביו ולאמו ולכל קרוביו כחתן שלם כדתנן פרק יוצא דופן וכדמוכח ס"פ ר"א דמילה ואין ראוי זה כלל לדמותו לשמועה קרובה לחייבו באבילות שלימה לאחר ל' של לידה, אבל כל כמה דלא קים לן כגון תוך ל' לא חיישינן. ועוד יש לומר לתלות להקל דשמא לא מיחייב כלל דאפשר שהמת נפל והחי בר קיימא שאותה טיפה שנחלקה לשנים חלק האחד של זרע נקלט ביום ראשון וחלק שני נקלט ביום שני ואפשר כשנולדו שזה כלו לו חדשיו וכ"ת א"כ קים לן בגויה שכלו לו חדשיו היכא משכחת לה אפשר דמשכחת לה כגון שבא עליה עכשיו ופירש ממנה ושוב לא בא עליה וילדה למאתים ושבעים ושלשה ימים שמשון בר' אברהם זצ"ל".
היינו, הר"ש משאנץ נוקט לחומרא שאמנם חיותו של השני מלמדת על הראשון שמת שאמנם היה בן קיימא. וע"כ אם מעת שיצאו שלשים יום עדיין נשארו מימי השבעה שלא תמו וכש"כ לגבי שלשים צריך להמשיך ולנהגם. אמנם בסיום דבריו דן באפשרות שלא להתאבל כלל אולם לא פסק כן. בתשובתו השניה חזר בו.
ד. ממשיך האו"ז: "ושוב חזר בו בתשובה אחרת וז"ל בני שיחיה על שאילותיך כבר השיבותיך על יד ארמאי, וביום שיצא ממני נמלכתי לחזור ולומר דתאומים שמת אחד תוך שלשים והשני קיים וחי אחר שלשים לא מיחייב באבילות כלל אפי' מת בסוף ל' דאי הוה בר קיימא משיך ליה אבילות דידיה לאחר שלשים דאפשר שהמת נפל והחי בר קיימא אע"פ שנוצרו מטיפה אחת שנתחלקה לשתים דפעמים שהזרע נקלט ביום ראשון ופעמים ביום שלישי קודם שיגמרו שש עונות למאן דאית ליה ואפשר שהחי היתה תחילת יצירתו ביום ראשון וכלו לו חדשיו והמת היתה תחילת יצירתו ביום שני או ביום שלישי ולא כלו לו חדשיו דאע"פ שנבראים מטיפה אחת אין יצירתם שוה כדאשכחן במס' נדה ביהודה וחזקיה שזה נגמרה צורתו לשבעה וזה לתשעה וכ"ת א"כ קים לן בגויה שכלו לו חדשיו היכי משכחת לה אפשר דמשכחת לה כגון שבא על אשתו עכשיו ופירש ממנה ושוב לא בא עליה וילדה לרע"ג ימים ואל תתמה דאפי' בנפל מן הגג ואכלו ארי איכא דשרי ולא אזלינן בתר רוב נשים דולד מעליא ילדי דגבי אבילות הקילו כיון דמיעוט מפילות הוא מיעוט המצוי משום דאבילות דרבנן ואמרי' בבכורות פ' יש בכור הכל מודים לענין אבילות דיום שלשים כיום שלפניו דאמר שמואל הלכה כדברי המיקל באבל. שמשון בר' אברהם".
היינו הר"ש מכריע שלא להתאבל על התינוק שמת תוך שלשים ללידה אע"פ שהשני חי לאחר שלשים, וזאת משום שאולי החי נזרע יום או יומיים לפני אחיו וע"כ כשנולדו שניהם יצירתו של החי נגמרה וכלו חדשיו אבל יצירתו של המת לא נגמרה, ונולד קודם שמלאו לו תשעה חודשים.
כמסקנת הר"ש משאנץ כתב הראבי"ה (ח"ג - הלכות אבל סי' תתמא ד"ה הקובר מתו): "ואם נולדו תאומים דקיימא לן טיפה אחת היא ונחלקה לשנים ומת האחד בתוך שלשים יום והשני חי לאחר שלשים יום והנה הוא מוכיח על השני שמת שכלו לו חדשיו, נחלקו רבותיי אי נקיט שבעה ושלשים או לא, ומסתברא דלא נקיט שבעה ושלשים. וגם רבותיי 'הזקינים' שבשפירא השיבו דאינו חייב להתאבל עליו, דאיכא למיתלי ולומר שחצי הטפה נקלטה לאלתר והיא נגמרה לפני מלאות הלידה וחצי הטפה השניה לא נקלטה אלא עד יום שני או שלישי ויולדת לתשעה יולדת למקוטעין, וכשנכנס יום אחד בחודש התשיעי זה שקיים יש לומר שנגמרה צורתו לתשעה לפיכך הוא קיים ואותו שמת ביום לידתו אי נמי תוך שלשים עדיין לא שלמו ימי עבורו ששמא גם הוא היה [עומד] ליגמר לתשעה ומספר ימי עיבורו לא נתמלאו והרי הוא נפל, דתלינן להקל ופקע אבילות. ואם נפשך לומר ולהשיב נהי דהוולד פעמים שיהא אחר חבירו, הטפה מנין לנו ששהה, הא ליכא לספוקי שלא תקלוט הטפה אלא תוך שלשה יום [ד]כל זרע שלא קלט תוך שלשה ימים, שוב אינו קולט, יש להשיב הואיל ויש אשה שיולדת לרע"א או לרע"ב או לרע"ג יום, והם בשביל קליטת הזרע ששוהה פעמים, והואיל וכן בחליקת הטפה נמי יש לתלות דהאחת נקלטת לרע"א והשנית לרע"ג. ועל זה לא [הוזקקנו] לדון אפילו אם היה לו להתאבל לאחר שלשים יום אי הוה חשיב כמו שמועה רחוקה שאינו נוהגת אלא יום אחד, או דילמא לא דמי דהתם לא שמע עד לאחר שלשים יום, אבל הכא הלא ידע במותו".
והוסיף הראבי"ה שלא שייך לדון כאן מצד שמועה רחוקה, שהרי ידע ממיתתו של התינוק, ורק הוברר למפרע אם הוא היה בן קיימא.
ה. הבית יוסף (יו"ד סי' שעד אות ט) הביא בקצרה את דינו של האו"ז: "כתוב בהגהות אשירי בסוף מועד קטן (שם) בשם אור זרוע תאומים שמת אחד מהם תוך שלשים יום והשני חי עדיין [אחר] שלשים יום אין מתאבלין עליו כלל אפילו אם מת בסוף שלשים".
ונלענ"ד לעיין בפסק זה. הרי המרחק בין היצירות של התאומים הוא לכל היותר שלשה ימים. וע"כ אם נולדו ביחד ניתן לומר שאחד הוא בן קיימא והשני נפל. אולם אם הם נולדו בהפרש של חמישה ימים, והנולד מאוחר מת, ואחיו שנולד לפניו חי לאחר שלשים הרי ודאי מלאו גם למאוחר תשעה חודשים, ולפי"ז צריך להתאבל על המת. לא מצאתי שהעלו שאלה זו וצ"ב. וניתן לומר שיצירותיהם לגמרי שונות כמו יהודה וחזקיה שההפרש בין הלידות היה קרוב לשלושה חודשים ואחד נוצר לשבעה חודשים והשני לתשעה (נדה כז ע"א). אולם היינו בבן שבעה ובבן תשעה אבל אם שניהם בני תשעה מנלן שהמת אינו בן קיימא במקרה ששאלנו, הלא תאומו הוכיח עליו וצ"ע. ועי' בהגהות רעק"א לשו"ע (שעד, ט) שהביא מקור להסתפקות הראשונים.
ו. בדרכי משה (שעד, ח) הביא את מסקנת האו"ז.
השו"ע (שעד, ט) פסק: "יש מי שאומר דתאומים שמת א' מהם תוך שלשים יום, והשני חי ומת אחר ל' יום, אין מתאבלין עליו".
הוסיף השו"ע שאף השני מת אחר שלשים ואעפ"כ אין מתאבלים עליו. פסק זה גרם לתגובות רבות באחרונים.
הלבוש (שעד, ט) הביא את דברי השו"ע כלשונם והוסיף: "שכיון שהראשון היה נפל מסתמא גם השני נפל הוא". ולפי"ז הראשון שמת הוכיח על תאומו ועל אף שהשני מת אחר שלשים.
הב"ח (יו"ד שעד) הסביר את פסק האו"ז והשיג על הלבוש: "וה"פ דלא תימא כיון דתאומים הם ואחד חי אחר שלשים ובר קיימא הוא א"כ בודאי גם אותו שמת הוי בר קיימא וכמ"ד (נדה כז ע"א) דתאומים טפה אחת היתה ונתחלקה לשנים וכיון שזה החי אחר שלשים אינו נפל גם אותו שמת תוך שלשים אינו נפל וחייב להתאבל עליו דליתא, אלא מחזקינן את זה שמת תוך שלשים בנפל ואין מתאבלין עליו. ולא מיבעיא במת תוך שלשים אלא אפילו אם מת בסוף שלשים כלומר ביום שלשים דיכול להיות שאף על פי שזה אינו נפל מכל מקום האחר היה נפל. אבל בשלחן ערוך נדפס טעות שכתב וזה לשונו יש מי שאומר דתאומים שמת אחד מהם תוך שלשים יום והשני חי "ומת" אחר שלשים יום אין מתאבלין עליו עכ"ל. ומלשון זה מובן שאין מתאבלין על השני שמת אחר שלשים קאמר, דכיון שזה שמת תוך שלשים היה נפל גם זה היה נפל וזה דבר שאין לו שחר, דאם גמרו שערו וצפרניו וחי לאחר שלשים יום או חודש או יותר מהיכא תיתי שיהא נפל ופשיטא דמתאבלין עליו. אלא צריך להעביר הקולמוס על תיבת ומת וכן צריך להיות והשני חי אחר שלשים יום אין מתאבלין עליו, כלומר אין מתאבלין על זה שמת תוך שלשים ושרי ליה מריה לבעל הלבוש שעשה פירוש על מה שנדפס בטעות ויגיע להוראת טעות".
הלבוש עצמו הוסיף הגהה ארוכה להסביר את פסקו. ותורף דבריו שתאומים עפי"ר טבעם דומה והם יותר חלושים. וע"כ כשמרגישים ששניהם חלושים ואחד מת תוך ל' מתוך חולשתו אף שהשני מת אחר ל' יום, הוכיחה מיתתו של הראשון בתוך ל' שאף השני אינו בן קיימא וע"כ אין מתאבלים אף עליו. אולם אף הלבוש מודה שאם אין בשני שום ריעותא ובכ"ז מת אחר שלשים מתאבלים עליו.
הט"ז (שעד, ד) ראה את הגהת הלבוש הארוכה ואף הוא משיג עליו שאין דבריו נראים ומתקן את לשון השו"ע עפ"י הד"מ וכותב שאפילו הראשון מת ביום שלשים והשני חי יותר משלשים ויש שתי סברות להתאבל על הראשון הן משום שמת רק ביום שלשים ועוד שהשני חי והם נוצרו מטיפה אחת בכ"ז אין מתאבלים עליו. ומביא שחמיו (הב"ח) הסכים עמו ואמר לו שכן מוסכם אצלו כבר הרבה זמן ואף הפרישה כתב כן. ומביא שמהר"ם מינץ ג"כ הסכים לדבריהם שאין מתאבלים על הראשון ולא על השני. וכן שמהר"ם מלובלין פסק כלבוש מתוך שלא ידע שבגרסת השו"ע נפלה טעות.
וכן הש"ך (שעד, ט) כתב: "והשני חי אחר שלשים יום כו' כצ"ל - ור"ל אין מתאבלין ע"ז שמת תוך ל' ולא אמרינן מדזה הוא חי והוא בן קיימא אפילו גם זה שמת מסתמא בן קיימא הוי דלא כהעט"ז שכתב שאין מתאבלין על זה השני שמת אחר שלשים שמסתמא נמי נפל היה דהא ודאי ליתא וכבר השיג עליו הב"ח בזה וכן משמע להדיא בא"ז גופיה שממנו מקור דין זה ומביאו בד"מ וז"ל תשובה על תאומים שמת אחד מהן תוך ל' והשני חי לא אמרינן מדהשני חי הראשון נמי בן קיימא הוי ואין מתאבלין עליו עכ"ל תשובת הרשב"א וכן פירש בהגה' דרישה ועיקר". וכן הסכים עימם בערוה"ש. ובשיירי כנה"ג (הג' ב"י שעד, יד) הביא בכך מחלוקת באחרונים.