חבל נחלתו ד מב
סימן מב- קבר ביסודות בניין
שאלה
מפורסם בציבור וכנראה שהדברים נכונים כי בעת בניית בניין מסויים בירושלים הטמינו עבריינים גופת עבריין בתוך היסודות, ועל הגופה יצקו בטון. האם מותר לכהנים להיכנס לתוך הבניין?
תשובה
א. השאלה העיקרית שצריך לברר היא מקומה של הטומאה ואופן קבורתה. ונראה שכיון שמדובר בבניין גדול ולא ידוע המיקום המדוייק צריך לדון על כמה אפשרויות של מקום הטומאה.
סוג הטומאה עליו צריך לדון הוא טומאה רצוצה. היינו, כזית מן המת או יותר שאין עליו אוהל של טפח על טפח ברום טפח, ואין פתח המוציא את הטומאה. וכיון שהמדובר ביציקת טונות של בטון בדחיסות גבוהה נראה כמעט ללא ספק שהמדובר בטומאה רצוצה.
כך הגדיר זאת הרמב"ם (הל' טומאת מת פ"ז ה"ד): "אין הקבר מטמא מכל סביביו עד שיהיה שם חלל טפח על טפח על רום טפח, אפילו הגביה הבנין על גבי חלל טפח עד לרקיע הכל טמא לפי שהכל כקבר, היתה טומאה רצוצה ולא היה שם חלל טפח טומאה בוקעת ועולה בוקעת ויורדת ואין טמא אלא הנוגע כנגד הטומאה מלמעלה או המאהיל עליה מלמעלה או הנוגע כנגדה מלמטה או מה שהאהיל עליו מלמטה אבל הנוגע בצדי הבנין טהור".
היינו יחודה של טומאה רצוצה שהיא בוקעת ועולה בוקעת ויורדת והנטמא בה הוא ע"י נגיעה או שמאהיל בדיוק מעל הטומאה או שהיא מאהילה תחתיו.
והראב"ד השיג: "א"א דבריו סתומים ואולי כוונתו אינה מיושרת כי זה הענין שלש מדות יש בו: שאם יש במקום הטומאה טפח מרובע אע"פ שהטומאה ממעטת החלל והרי הוא כטומאה רצוצה ובוקעת ועולה ומטמאה באהל כמו כן מטמא כל סביביו במגע וזהו קבר סתום. ואם יש שם טפח פנוי חלל אינו מטמא באהל אבל מטמא כל סביביו במגע. ואם אין במקום הטומאה טפח מרובע זו היא טומאה רצוצה שבוקעת ועולה ומטמאה באהל ואינה מטמאה במגע מצדיה וזו הרצוצה אם היא בכותל שבין שני בתים או במעזיבה שבין בית לעליה רואים לאיזה צד היא יותר קרובה ובוקעת לאותו צד ומטמא כל מה שיש באותו אהל".
ונראה שלגבי מקרה דידן שהוא הסוג השלישי בראב"ד, הדין מוסכם בין הרמב"ם לראב"ד ולגבי הטומאה בקיר נדון להלן.
וכך פסק הרמב"ם בהלכה הבאה:
"זה כלל גדול בטומאת מת שכל דבר המטמא באהל מן המת אם היה רצוץ שאין לו חלל טפח, הרי הטומאה בוקעת ועולה עד לרקיע בוקעת ויורדת עד התהום ואינה מטמאה מן הצדדין, כיצד כרי של תבואה או גל של אבנים וכזית מן המת בתוכו וכלים בצד הטומאה ואינן נוגעין בה כלים טהורין וכל כלי שבתוך הגל מכוון כנגד הטומאה מלמעלה או מלמטה טמא שהטומאה בוקעת ועולה ובוקעת ויורדת ואם היה מקום הטומאה חלול טפח על טפח על רום טפח, הוא כקבר סתום ומטמאה מכל סביביו" עולה שהטומאה היא טומאה רצוצה לכו"ע.
ב. כאשר היסוד בו מונחת הטומאה מתחת לרצפת הקומה התחתית. במקרה כזה מעל מקום הטומאה הרצוצה יצוקה רצפה וצריך לדון האם הטומאה בוקעת ועולה לתוך חלל החדר או ממשיכה בבקיעתה למעלה. כמו"כ אם מעל הטומאה עולה קיר איך עולה הבקיעה.
על הגמ' בסוכה (כא ע"א) המצטטת משנה בפרה: "חצירות היו בנויות בירושלים על גבי הסלע, ותחתיהם חלל מפני קבר התהום, ומביאין נשים עוברות ויולדות שם, ומגדלות בניהם שם לפרה". פרש רש"י: "מפני קבר התהום - כל שם קבר התהום וטומאת התהום שבתלמוד לשון ספק הוא כתהום שאינו גלוי, מפני קבר התהום שכל העיר היו מסופקין שמא יש שם קבר, ואין לו למת חלל טפח וטומאה שהיא רצוצה בוקעת ועולה לרקיע, לכך היו בונין אותה על גבי כיפין, שאפילו יש שם קבר מתחת הרי חלל מפסיק".
עולה מרש"י במפורש שאהל המאהיל על טומאה רצוצה גורם לכך שהטומאה לא תתפשט מעל האוהל.
וכ"כ רבה של ירושלים לפני זמן השו"ע – המהרלב"ח (סי' קמב): "הרי מבואר שטומאה רצוצה שנשלמה בקיעתה תחת האהל שעל גבי האהל טהור ומינה משתמע כאשר כתבתי שכל האהל למטה טמא שמתפשטת הטומאה בכלו במקום שנשלם סוף בקיעתה".
וכן בהקדמת פירוש המשנה לפרק ד במס' אהלות בשם 'קרית ארבע' של בעל תפארת ישראל, הקדיש פרק לטומאה רצוצה המרכז את הלכות טומאה זו.
וכתב (שם אות ב): "ואם יש כמה אהלים זע"ז וכולן ע"ג טומאה רצוצה או תחתיה, אז אם כולן סתומין מכל צד רואין כל האהלים שלמעלה או למטה מהטומאה הרצוצה כאילו הן אטומין כולן והטומאה בוקעת לתוך כולן אבל רק נגד הטומאה. ואם אחד מהאהלים האמצעיים פתוח טע"ט אז אותן האהלים הסתומין שסתומים מכל צד וסמוכין להטומאה בהן הטומאה בוקעת ועולה או יורדת רק נגד הטומאה ובוקעת גם לתוך האהל הפתוח ובתוכו מתפשטת הטומאה בכל ריוח האהל וטמא שם גם שלא כנגד הטומאה אבל זה האהל הפתוח חוצץ בתקרתו שלא תבקע טומאה להאהלים שחוצה ממנו ולהכי האהלים ההם טהורים לגמרי".
היינו אהל המאהיל על טומאה רצוצה (שיש לו פתח ורש"י ומהרלב"ח לא הזכירו כן) גורם שהטומאה מתפשטת בכולו אבל אינה בוקעת למעלה לעליות הבאות. וכ"כ הגר"א בביאורו למס' אהלות (פ"ד מ"א) ביחס לכלי שיש בו שני כיסויים.
ולפי"ז טומאה שמתחת לעמוד אשר אינו ממשיך לקומות הבאות החדר שמעליו גורם שהוא טמא אבל הטומאה אינה עולה ובוקעת לקומות הבאות. ומחדר זה נראה שהיא מתפשטת לכל אותה קומה אם הדלתות פתוחות מחדר לחדר.
ג. כאשר טומאה בקיר חיצוני או פנימי העולה מקומה לקומה.
נאמר במשנה במס' אהלות (פ"ו מ"ג): "כותל המשמש את הבית ידון מחצה למחצה כיצד כותל שהוא לאויר והטומאה בתוכו מחציו ולפנים הבית טמא והעומד מלמעלן טהור מחציו ולחוץ הבית טהור והעומד מלמעלן טמא מחצה למחצה הבית טמא והעומד מלמעלן ר"מ מטמא וחכמים מטהרין רבי יהודה אומר כל הכותל לבית".
בפשטות המדובר בטומאה רצוצה בכותל אשר נמשכת אחר הצד הקרוב לה, אם לבית הבית טמא ומעליו טהור ואם קרובה לקיר חיצוני הבית טהור. אולם הרמב"ם התנה שדוקא שראש הקיר אינו מכוסה בתקרה וגלוי לאויר. אולם אם ראש הקיר מכוסה ע"י תקרה הטומאה מתפשטת לחדרים שבצידו (עי' תויו"ט ומשנה ראשונה. והר"ש והרע"ב פרשו פירוש שאינו שייך לענייננו).
כך כתב הרמב"ם (הל' טו"מ מת (פכ"ד ה"ד): "כותל שבין ב' בתים וטומאה בתוך הכותל, בית הקרוב לטומאה טמא והקרוב לטהרה טהור, היתה מחצה למחצה שניהן טמאין, היתה הטומאה באחד מב' הבתים והכלים בתוך הכותל מחציו וכלפי טומאה טמאים מחציו וכלפי טהרה טהורין מחצה למחצה טמאין, וכן מעזיבה שבין הבית והעלייה והטומאה בתוך מעזיבה, מחציו ולמטה הבית טמא והעלייה טהורה מחציה ולמעלה העלייה טמאה והבית טהור מחצה למחצה שניהן טמאין, היתה טומאה באחד מהן וכלים בתוך המעזיבה מחציה וכלפי טומאה טמאין מחציה וכלפי טהרה טהורין מחצה למחצה שניהן טמאין, היתה המעזיבה לאויר וטומאה בתוכה מחציה ולמטה הבית טמא והעומד מלמעלה אפילו כנגד הטומאה טהור שהרי פשטה הטומאה בכל הבית, היתה הטומאה מחציה ולמעלה הבית טהור והעומד מלמעלה כנגד הטומאה טמא, מחצה למחצה הבית טמא והעומד מלמעלה כנגד הטומאה טמא שהרי אי אפשר לצמצם".
מתבאר מפסק הרמב"ם שהחדר (או אם הוא פתוח אף חדרים אחרים) נטמאים מטומאה הטמונה בכותל בתנאי שהטומאה בחצי הכותל הסמוך לחדר. וה"ה אם הטומאה ברצפה מטמא את החדר מעליו אם הוא קרוב אליו יותר מלקומה שמתחתיו. ובכל מקרה אינו בוקע למעלה ולמטה.
וכ"כ בערוה"ש העתיד (הל' טומאת מת סי' נא ס"י): "ודע דבמשנה ורמב"ם נתבארו דיני העליות כשהטומאה בכותל ויש שם טפח על טפח ברום טפח דדיינינן ליה כקבר סתום, אבל איך הדין כשאין שם פותח טפח, ונראה לכאורה ברור דזה תלוי באיזה מחצה מונח הטומאה, דאם מונחת בחציו שלצד חוץ דנין בה דין טומאה רצוצה ובוקע למעלה ולמטה כנגד הטומאה כמ"ש, ואם הטומאה במחצה שלצד פנים הוה כטומאה בבית ואין טמא רק הבית ולהעליות לא תגיע הטומאה דהתקרות מפסיקות".
וכך הבין ערוה"ש בשיטת הרמב"ם שטומאה רצוצה בקיר הצמוד לאהל מתפשטת הטומאה לחדר שבצדו ואינה עולה למעלה.
ולפי"ד אם הטומאה ביסוד של קיר חיצוני מחציו ולחוץ הבניין כולו טהור ורק כהן העומד על שפת הבניין מלמעלה נטמא, אולם אם היא מחציו ולפנים אם היא מתחת לבנין והקיר מעל הטומאה ממשיך לגובה הבנין עד שיא גובהו נראה שהבנין טהור ואינו מטמא מצידיו כדין טומאה רצוצה. אולם אם הטומאה באחד מקירות הבניין החדר שצמוד אליו טמא, וממנו ההתפשטות לכל אותה קומה ושאר הבניין טהור. וכן אם הטומאה ברצפת חדר אפילו שהיא רצוצה החדר טמא ושאר הבניין טהור.
ד. אם היה ברור לנו שהטומאה ביסודות הבנין ועל גבי היסודות מגרש חניה ועל גביו הבנין נראה שהבנין טהור.
אולם, כיון שהספיקות לגבי מקום הטומאה רבות לא ניתן לקבוע היכן התפשטות הטומאה. והשאלה היא האם כהנים מצווים שלא להיכנס במקום כזה, ובפרט שהמסדרונות והחדרים משמשים יותר משלשה בני אדם וע"כ הגדרתם כרה"ר. והרי כלל ידוע הוא שספק טומאה ברה"ר טהור.
הטור (יו"ד סי' שסט) כתב שכהנים מצווים: "ואפי' ספק טומאה וכגון אילן שמיסך על הארץ וענפיו מובדלין זה מזה וטומאה תחת א' מהן ואין ידוע תחת איזה, או אבנים יוצאין מן הגדר וטומאה תחת אחד מהן ואין ידוע תחת איזה או שדה שנחרש בו קבר ואין ידוע מקומו".
והש"ך (סי' שסט ס"ק א) הדגיש: "ולא לאילן כו' - אע"פ שאין כאן אלא ספק טומאה הכהן מוזהר עליו".
וכן נראה מרשב"י שביציאתו מהמערה טיהר בטבריה כדברי הגמ' בשבת (לג ע"ב): "אמרו ליה: איכא דוכתא דאית ביה ספק טומאה, ואית להו צערא לכהנים לאקופי". ומשמע שספק טומאה זה היה ברה"ר, ואעפ"כ כהנים נזהרו שלא להיטמאות והקיפו את המקום המסופק.
וכן בשו"ת פנים מאירות (ח"ב סי' יד) כתב שאסור לכהן להיכנס למקום שיש ספק קבר ישראל המטמא באהל.
ובשו"ת אבני נזר (חלק יו"ד סי' תסו אות י) כתב: "וברה"ר נראה שאין להקל בספק שקול משום ס"ט ברה"ר לדעת הפוסקים. דכהן מוזהר על הגוסס אף שאינו מטמא עד שתצא נפשו מחלקינן בין איסור לטומאה. ועי' תב"ש סימן ל"ג סק"ה. ה"נ בס"ט ברה"ר אף דספיקו טהור. מ"מ י"ל הכהן מוזהר על ספיקו כמו בשאר ספק איסור. הגם שהשואל בתשו' הרשב"א סימן פ"ג משמע קצת שגם בטומאת כהן אמרי' ספיקו מותר ברה"ר [ואינו מוכרח די"ל חד טעם הוא עם רוב] השואל לא ידענו מי הוא. או ס"ל דאין כהן מוזהר על הגוסס. אך בספק רה"י מוכח כרשב"א הנ"ל שגם בכהן כן".
וכן בשו"ת הר צבי (יו"ד סימן רפג) באר: "אלא שיש לדון אם לענין האיסור של כהן להטמא אנו אומרים ספק טומאה ברה"ר מותר. (ולכאורה קצת ראיה מדברי הרשב"א הנ"ל שלא התיר אלא משום דרוב אנשי העיר עכו"ם, ולא הזכיר שאפילו הוי ספק יהא מותר משום ספק טומאה ברה"ר, אבל יש לדחות). וראיתי בספר מנחת חינוך (מצוה רסג, סוף אות יג, ד"ה והנה) שנסתפק בזה וז"ל, וכן בספק ספיקא ברה"י אפשר דאפילו לכתחילה מותר לטמאות כי לענין הלאו שלו הוי ככל שאר איסורין שבתורה וס"ס שריא, וכו'. וכן להיפך בספק טומאה ברשות הרבים דטהור לגמרי כי הוא גזה"כ לקצת שיטות דגמרינן ג"כ מסוטה אי נימא כיון דהוא טהור גמור מותר לטמאות עצמו לכתחילה בספק מת ברה"ר כמו כל ספיקא דרבנן לקולא, או נימא אף שהוא טהור מ"מ לענין הלאו הרי הוא כשאר איסורין וספיקא דאורייתא לחומרא, וכו' עיי"ש.
ומה דמספקא ליה להמנ"ח לכאורה פשוט ליה להצל"ח שלענין הלאו בכהן שלא יטמא הוי כשאר ספק איסורי תורה שספקן לחומרא ולא אמרינן בזה ספק טומאה ברה"ר. ובקונטרס נשמת חיים (סימן נ) הביא בשם הגאון רבי יצחק רבינוביץ זצ"ל גאב"ד פאניוועז' שחילק בענין זה בין הלאו של נגיעה שספיקו ברה"ר מותר ובין הלאו של ביאה לאהל המת שאסור גם בספק רה"ר ולפי"ז אין ראיה מבית הפרס שהוא איסור נגיעה לנידון דידן שנכנס לבית ויש כאן איסור ביאה".
וכן בשו"ת שרידי אש (ח"א סי' קפא עמוד תקעב) כתב: "והנה באפר השרופין אם הנושאים הם ג' יש להתיר לכהן מטעם ספק טומאה ברשות הרבים. אלא שכבר נסתפק במנ"ח שם, אם מותר לכהן לטמא א"ע בס"ט את עצמו ברשות הרבים, דאפשר לומר שרק לדיני טומאה יש גזה"כ לקצת שיטות שהוא טהור, משא"כ לעניין לאו דבל יטמא, וא"כ ברה"ר שהוא איסורא וסד"א לחומרא, או נימא כיון דאפקי' התורה בלשון לא יטמא וא"כ ברה"ר שהוא טהור אין עלי' לאו דב"י. והוא הניח בצ"ע. והנה בחת"ס יו"ד סי' של"ז הביא ראיות לאסור, מכתובות כ', ב, שא"ש רי"ל: עילה מצאו וטהרו א"י. וקשה, הא בל"ה מותר מטעם ספק טומאה ברה"ר? אלא ודאי דלא אמרינן כן לענין היתר לכהן. וא"כ יש לומר שבטומאת כהן הקפידה תורה שלא יעשה מעשה המטמא אותו, ואע"ג שאם בא לשאול אח"כ אנו מטהרים אותו ברה"ר ומטמאים אותו ברה"י, כמבואר במס' נזיר, שנזיר מגלח על ס"ט ברה"י, מ"מ לכתחילה אסור לנגוע בדבר טמא, והאיסור הוא לא מה שעושה א"ע לטמא, אלא מה שנוגע בדבר טמא. ודו"ק. והדבר עדיין צריך בירור ועיון גדול". וחזר על הדברים בח"ב (סי' קיא).
אמנם בשו"ת מנחת יצחק (ח"א סי' ל) הסתפק בכך ונטה להקל, וכן בשו"ת עטרת פז (ח"א כרך ב - יו"ד סימן ג). ובס' שערים המצויינים בהלכה (ח"ד קונ' אחרון עמ' תי-תיא) נטה להקל אף לכהנים בספק טומאה ברה"ר.
אבל בשו"ת מנחת שלמה (תנינא [ב-ג] סימן ק אות ח) אסר במפורש לכהן להיכנס לבתי חולים גדולים מחשש לכניסה באהל המת.
מסקנה
מלכתחילה ראוי לכהן להימנע מלהיכנס לבנין שידוע שהוטמן בו מת, על אף שמקומו מסופק, כדעת רוב הפוסקים. ובדיעבד אם נכנס לא עבר בלאו.