חבל נחלתו ד מ
סימן מ- חיוב וידוי מעשר בימינו
האם ישנו חיוב לוידוי המעשרות בימינו?
יש לחלק בין מניעה מוידוי לכל עם ישראל, לבין עיכוב פרטי מוידוי (עליו דנו בסימן הבא).
במאמר זה ננסה לברר האם ישנם עיכובים כלליים לכל עם ישראל מחיוב וידוי מהתורה בזמן הזה.
א. וידוי בפני בית המקדש
נחלקו הרמב"ם והראב"ד. הרמב"ם (הל' מע"ש ונ"ר פי"א ה"ד) פסק: "אין מתודין אלא ביום וכל היום כשר לוידוי המעשר, ובין בפני הבית ובין שלא בפני הבית חייב לבער ולהתודות". היינו, אף שאין לנו את בית המקדש אינו מעכב, וניתן להתודות בכל מקום.
אולם הראב"ד השיג: "זה שיבוש שהוידוי אינו אלא לפני י"י ואין לפני י"י אלא בבית". ועולה לפי הראב"ד כי כל זמן שאין ביהמ"ק בנוי אין חיוב וידוי מן התורה.
הרדב"ז (שם ה"ד) העיר על דברי הראב"ד: "ואני תמה על השגה זו, שהרי רבינו ביאר בסמוך (ה"ו) כוונתו, וכתב: 'ומצוותו במקדש שנאמר לפני ה' ואם התודה בכ"מ יצא' כלומר אפילו שלא בפני הבית וכיון שאם התודה בכל מקום יצא, א"כ חייב להתודות בכ"מ אפילו שלא בפני הבית הילכך מה שכתוב לפני ה' אינו אלא למצוה מן המובחר אבל לעולם חייב להתודות בכל מקום כיון שאתה מודה שחייב לבער בכל מקום חייב להתודות בכל מקום שהרי הוידוי על הביעור הוא בא. ועלו דברי רבינו כהוגן אין בהם נפתל ועיקש".
הגרצ"פ פרנק (שו"ת הר צבי, מילי דברכות סימן א) מברר את הכלל "כל הראוי לבילה". ומסביר שבכך נחלקו הרמב"ם והראב"ד.
"ובענין זה אמרתי להסביר דברי הראב"ד בהשגתו על מש"כ הרמב"ם (פי"א מה' מע"ש ונ"ר ה"ד). ובחי' הרדב"ז. ולכאורה יש להתבונן בדברי הרדב"ז, מה היא תמיהתו על הראב"ד בשביל זה שהרמב"ם עצמו מבאר בהלכה ו' דלפני ד' אינו אלא למצוה ולא לעכב, הא י"ל דהראב"ד אה"נ דמשיג גם על מש"כ בהלכה ו' וס"ל דכיון דכתיב לפני ד' בעינן קרא כדכתיב ומעכב, אלא נראה דכוונת הרדב"ז הוא דהראב"ד אינו משיג על הרמב"ם אלא בה"ד, אבל בה' ו' שתיק לי' ומשמע דלא פליג בזה על הרמב"ם ומודה דאם התודה בכל מקום יצא ולפיכך תמה הרדב"ז דאם מודה הראב"ד בהלכה ו' דבדיעבד יוצא בוידוי בכ"מ, א"כ מה מקום להשגתו בהלכה ד', הא ודאי חייב להתודות גם שלא בפני הבית. ובביאור דברי הראב"ד הי' נראה דאע"ג דמודה הראב"ד דמה שנאמר לפני ד' אינו אלא לענין לכתחלה אבל בדיעבד יוצא בכל מקום בוידוי, מ"מ ראוי לוידוי בעינן שיהא ראוי להתודות בפנים, ולכן בהלכה ו' שהרמב"ם אומר מצותו במקדש ואם התודה בכל מקום יצא, היינו בזמן המקדש, דראוי להתודות בפנים לא מעכב אם התודה בחוץ, משא"כ בהלכה ד' שהרמב"ם אומר דוידוי נוהג גם שלא בפני הבית דהשתא אינו ראוי להתודות לפני ד', שפיר השיג הראב"ד דכל שאינו ראוי לבילה בילה מעכבת וכיון דאינו ראוי לעמוד ולהתודות לפני ד', מעכב". (ומרחיב עוד עיי"ש).
לדעת הגרצ"פ פרנק אף הראב"ד סובר שחייב להתודות אף שלא בפני הבית, אולם כ"ז כאשר הבית קיים אולם כאשר הבית חרב פקע חיוב הוידוי.
דעת ס' החינוך צריכה בירור. בפתיחה למצוה (תרז) כתב שהמצוה היא להתודות לפני ה'. בדיני המצוה כתב: "ומצותו בבית המקדש שנאמר לפני ה' אלהיך, אבל אם התודה בכל מקום יצא". ובסיום כתב: "ונוהגת מצוה זו בזמן הבית".
המנחת חינוך דייק שסובר כראב"ד, ונראה לבאר בדבריו שאע"פ שיסוד החיוב דוקא כשיש בית מקדש ודוקא בבית המקדש, בדיעבד, מקום הוידוי אינו מעכב, אבל לגבי זמן הוידוי חייב דוקא בזמן הבית ולא כשאין בית. וניתן להסבירו כפי שהסביר הגרצ"פ פרנק את שיטת הראב"ד שקיום הבית מעכב אע"פ שהוידוי עצמו יכול להיעשות אף שלא בפני הבית.
החזו"א (דמאי ב, ו) רצה לומר שאולי החינוך סבר כרמב"ם שהרי כתב שהבית אינו מעכב מוידוי, והסיבה שאינו מתודה בזמן שאין בית מפני שאינו יכול להפריש תרו"מ כראוי.
מהמשניות במסכת מעשר שני (פ"ה מ"ח וט') העוסקות בביעור מעשר אין ראיה לגבי וידוי מעשרות. היינו, אף שהמשניות (לפחות האחרונה המדברת בר"ג וזקנים והיינו ר"ג דיבנה) אין ראיה לגבי מחלוקת הרמב"ם והראב"ד מפני שהמשניות עוסקות כאמור בביעור, וחובתו אף בזמן שהבית חרב*.
וכתב המנ"ח (מצ' תרז) שאע"פ שלרמב"ם תרו"מ הן מדרבנן, בכ"ז סובר שתקנו להתודות מדרבנן. (ויוחנן כה"ג שביטל את הוידוי [כמבואר לקמן], ביטל אף את הוידוי מדרבנן).
אמנם ההחזו"א (דמאי ב, ה) כתב שכיון שלא ניתן בימינו לאכול מע"ש בירושלים ממילא לא ניתן להתודות עליו. ז"ל: "ולפי"ז הא דכ' הר"מ פי"א ה"ד ובין בפני הבית ובין שלא בפני הבית חייב לבער ולהתודות, עיקר דין וידוי קאמר רבנו שנוהג שלא בפני הבית, אבל לא מש"ל אלא באכל מ"ש בירושלים בזמן שהיה מזבח בנוי שמתודה אע"פ שחרב הבית, אבל אי ליכא מזבח לא משכחת מצות מ"ש כהלכתו וכמש"כ רבנו פ"ב ה"א, ועל שריפת מ"ש אין מתודין, ולא עוד אלא אף אם היה מ"ש שקיים מצותן – זה המעט שנשרף מעכבו מלהתודות". ולפ"ד החזו"א כיון שאין מע"ש ניתן כתיקונו אלא מחולל על מטבע המתבער אין להתודות.
ב. נתינת מעשרות שלא כהלכתם
מבואר במשנה במע"ש (פ"ה מט"ו וכן בסוטה פ"ט מ"י): "יוחנן כהן גדול העביר הודיות המעשר". היינו, יוחנן כה"ג ביטל לכל הציבור את וידוי המעשר.
ובאר הרע"ב: "העביר הודיות המעשר - לפי שעזרא קנס את הלוים שלא יתנו להם מעשר, כשעלה מן הגולה ובני לוי לא עלו עמו, וצוה שיתנו המעשר לכהנים. ויוחנן כהן גדול בטל הוידוי, כיון שאינו יכול לומר וגם נתתיו ללוי".
הגמ' בסוטה (מז ע"ב) דנה בביטול הוידוי: "יוחנן כהן גדול העביר הודיית המעשר כו'. מ"ט? אמר רבי יוסי בר' חנינא: לפי שאין נותנין אותו כתיקונו, דרחמנא אמר דיהבי ללוים, ואנן קא יהבינן לכהנים. ולודי אשאר מעשרות! אמר ריש לקיש: כל בית שאין מתודה על מעשר ראשון, שוב אין מתודה על שאר מעשרות. מאי טעמא? אמר אביי: הואיל ופתח בו הכתוב תחילה". וכ"פ הריבמ"ץ (מע"ש פ"ה מט"ו).
מתבאר שכל זמן שמעשר ראשון אינו ניתן כתיקונו אי אפשר להתודות.
וכ"פ הטור (יו"ד סי' שלא): "ואח"כ מפריש אחד מי' מהנשאר ויתננו לכהן או ללוי".
וכך כתב הב"י (יו"ד סימן שלא יט): "ומ"ש ויתנהו לכהן או ללוי. בפרק ב' דכתובות (כו.) תניא רבי שמעון בן אלעזר אומר כשם שתרומה חזקה לכהונה כך מעשר ראשון חזקה לכהונה מעשר ראשון דלוי הוא כרבי אלעזר בן עזריה דתניא תרומה לכהן מעשר ראשון ללוי דברי רבי עקיבא, רבי אלעזר בן עזריה אומר מעשר ראשון אף לכהן אימור דאמר רבי אלעזר בן עזריה אף לכהן לכהן ולא ללוי מי אמר, אין בתר דקנסינהו עזרא. ומשמע דלרבי עקיבא דקודם קנסא הוי דוקא (לכהנים) [ללויים] בתר קנסא אף לכהנים, אבל לרבי אלעזר בן עזריה דמקמי קנסא הוי אף לכהן בתר קנסא הוי לכהן דוקא וכן כתבו התוספות (ד"ה אין) וכיון דקיי"ל (שם פד:) הלכה כרבי עקיבא מחבירו א"כ יתנהו לכהן או ללוי".
עולה לפי הב"י בהסברת הטור שעדיין הקנס של עזרא בתוקפו ונותנים מע"ר אף לכהנים, וא"כ לא ניתן להתודות עתה וידוי מעשר.
אולם הב"י מדייק שהרמב"ם חלוק על דברי הטור. "והרמב"ם (מעשר פ"א ה"א) כתב דמעשר ראשון ללויים שנאמר (במדבר יח כא) ולבני לוי הנה נתתי את כל מעשר בני ישראל לנחלה ואחר כך (ה"ד) כתב ועזרא קנס את הלויים בזמנו שלא יתנו להם מעשר ראשון אלא ינתן לכהנים לפי שלא עלו עמו לירושלים, נראה מדבריו שלא קנס אלא את הלויים שבזמנו לבד וכן נראה ממה שכתב עוד בסוף הלכות מעשר שני (פי"א הי"ג) ובזמן שהיו נותנין מעשר ראשון לכהנים לא היו מתודים משמע מלשון זה דעכשיו אינו ניתן אלא ללויים דאם לא כן הכי הוה ליה למיכתב ומזמן עזרא ואילך שמעשר ראשון ניתן לכהנים לא היו מתודים, וצריך לומר שהוא פסק כרבי עקיבא דאמר מעשר ראשון ללוי וסובר ז"ל דאף לרבי עקיבא קנסינהו [שלא] יתנו להם אלא לכהנים, ולפי זה כי אמר אין בתר דקנסינהו עזרא הדר ביה ממאי דאוקמא כרבי אלעזר בן עזריה דהשתא כרבי עקיבא נמי אתיא וסובר ז"ל דלא קנס עזרא את הלויים אלא בזמנו דוקא ומשמע ליה הכי מדאשכחן בכמה דוכתי שהיו נותנים מעשר ראשון ללויים בפרק כל הגט (גיטין ל.) ובפרק הזרוע (חולין קלא:) ובפרק יש מותרות (יבמות פו:) ובמעשה דרבן גמליאל והזקנים שהיו באים בספינה (מעשר שני פ"ה מ"ט) ובכמה דוכתי וטעמא דמסתבר הוא שלא לקנוס אלא לבני הדור ההוא שלא עלו עמו ולא לדורות הבאים שלא נמצא בהם עון". וכן הסמ"ג (עשין קלה) פסק כרמב"ם*.
מתבאר, כי קימת מחלוקת ראשונים האם עזרא קנס את הלויים לזמנו בלבד (רמב"ם וסמ"ג) או ממנו ואילך. ולפי הרמב"ם ניתן להתודות אולם לפי הטור הסובר שקנסו של עזרא לא בטל לא ניתן להתודות.
השו"ע (יו"ד סי' שלא סי"ט) פסק: "ואחר כך מפריש מן השאר אחד מעשרה, והוא נקרא מעשר ראשון ונותנו ללוי. וי"א אף לכהן (טור)". ובאר הש"ך (שם ס"ק לז) את דברי הרמ"א: "וי"א כו' - שקנסו הלוים בימי עזרא על שלא עלו". ומשמע שהשו"ע והרמ"א נחלקו אם לפסוק כרמב"ם וממילא ניתן להתודות, או כטור שהקנס קיים אף בימינו ולכן נותנים אף לכהן. וע"כ לא ניתן להתודות וביטולו ע"י יוחנן כה"ג עדיין תקף.
ג. סיבות נוספות
הראי"ה קוק זצ"ל מנה כמה סיבות לביטול חיוב הוידוי בימינו. בשו"ת משפט כהן (סימן נו) כתב: "ע"ד חיוב הודוי בזה"ז אע"ג דאיפליגו הרמב"ם והראב"ד, (פי"א מהל' מע"ש ונטע רבעי) אם וידוי מעשר נוהג שלא בפני הבית, ולדעת הרמב"ם הוא נוהג אפי' שלא בפני הבית, מ"מ קשה שיהי' נוהג בזה"ז מכמה טעמים":
.) לשיטת הרמב"ם, כל תרו"מ הם מדרבנן בימינו, מפני שאין רוב יושביה עליה.
.) אף לסוברים שתרו"מ בזה"ז מן התורה "מ"מ כיון שאין נותנים תרומה לכהן בטהרתה איך יאמר 'עשיתי ככל אשר צויתני', שפירשו חז"ל שמחתי ושימחתי בו, ואיה שמחתה כעת בעוה"ר כיון שאינה נאכלת".
.) מהאמירה "לא בערתי ממנו בטמא" משמע שבטהור ביער ואכל והרי לנו אין אכילה בטהרה.
.) "ועוד דאמרינן במשנתנו הא אם הפרישו בטומאה אינו יכול להתודות, וההפרשה בזה"ז ודאי בטומאה היא, וא"א לקיים זה בזה"ז עד יבוא מורה צדק*".
כל הסיבות הנ"ל הן מניעות כוללות לכל עם ישראל במצבנו עתה, והסיבות אינן תלויות זב"ז, וא"כ כל זמן שהמניעות קיימות אין להתודות.
וכן החזו"א (דמאי ב, ה) העלה טעם כללי לכך שלא ניתן להתודות בזמננו. לדעתו כל שבאחת מן המתנות לא נתן את המתנה כהלכה, כגון שנשרף כזית או אבד כזית אין יכול להתודות. לפי"ז בדורנו שתרומה ותרומת מעשר אינן ניתנות לכהן אלא מתבערות, ומע"ש מתחלל ומתבער – לא ניתן להתודות.
והסיק (דמאי ב, ו) החזו"א להלכה: "ונראה כיון דוידוי בזה"ז דרבנן, יש לסמוך על דעת הראב"ד והחינוך שאין וידוי בזה"ז. וכש"כ שאין אנו בטוחים שלא עברנו בכל השנים על אחד מהדברים המעכבים את הוידוי, והרוב בעוה"ר אינם מן המדקדקים ואינם ראוים להתודות ולר"י מטעם זה ביטלו הוידוי אף שהיו מועטין אלו שלא הפרישו".
וכן הביא בארץ חיים (סתהון, סי' שלא סקמ"ב) משערי צדק לבעל החיי אדם (שער מצות הארץ פי"א סכ"ג) "ואין מתודין אא"כ הפרישו בטהרה, ועכשיו בעו"ה שמפרישין הכל בטומאה אין אנו יכולים להתודות שאינו יכול לומר ולא ביערתי ממנו בטמא, עד יערה עלינו רוח ממרום ותמיה גדולה על השו"ע שהעתיק כל דיני וידוי". וכן הביא בארץ חיים מדברי מהריק"ש. ועי"ע בס' המעשר והתרומה (פ"א סס"ט).
אמנם ב"אחרית שנים" (פ"א) דייק מכך שהשו"ע והלבוש וכן הש"ך הביאו דיני וידוי מעשרות שנוהג אף בימינו, וכן כללם בס' חרדים בין מצוות הנוהגות אף בימינו.