חבל נחלתו ד ב

<< · חבל נחלתו · ד · ב · >>

סימן ב- אכילה קודם קיום מצוה שמבטלה מאונס

שאלה

יהודי יוצא ברכבת בחו"ל קודם עה"ש (זריחה ב- בבוקר ושקיעה בסביבות ) וע"כ אינו יכול להניח תפילין. תפילה הוא מתפלל ברכבת, אבל להניח תפילין הוא חושש בגלל האנטישמיות, וע"כ הוא מניח תפילין מאוחר ביום, האם מותר לו לאכול אחר תפילת שחרית וקודם הנחת תפילין?

תשובה

א

המקור לאיסור אכילה קודם קיום מצוה המוטלת עליו הוא בסוגיות בשבת ובסוכה. הסוגיה בשבת (ט ע"ב) עוסקת במשנה: "לא ישב אדם לפני הספר סמוך למנחה עד שיתפלל, לא יכנס אדם למרחץ ולא לבורסקי ולא לאכול ולא לדין. ואם התחילו - אין מפסיקין". וטעם האיסור הוא "שמא ישכח ולא יתפלל" (רש"י).

וכך מסיק הרא"ש (שבת פ"א סי' יח): "הא דקתני אם התחילו אין מפסיקין מיירי דוקא כשיש שהות ביום שיתפלל אחר שיגמור מלאכתו. והכי נמי אמר בהדיא במס' סוכה (דף לח ע"א) גבי מי שהיה בא בדרך ואין בידו לולב נוטלו על שולחנו, ופריך מהא דקתני מתניתין ואם התחילו אין מפסיקין, ומשני הא דאיכא שהות ביום הא דליכא שהות ביום. ואיירי נמי במתניתין אפילו התחילו באיסור".

במסכת סוכה (לח ע"א) במשנה: "מי שבא בדרך ולא היה בידו לולב ליטול - לכשיכנס לביתו יטול על שלחנו. לא נטל שחרית - יטול בין הערבים, שכל היום כשר ללולב".

ומבאר הרא"ש (סוכה פ"ג סי' כז): "ומסיק רב אשי דמתני' ביו"ט שני איירי מדקתני מי שבא בדרך, והא דמפסיק סעודתו ונוטלו על שולחנו איירי כשאין לו שהות ביום אבל אם יש שהות ביום אינו מפסיק כי ההיא דתנן פ"ק דשבת (דף ט ב) גבי תפלה ואם התחילו אין מפסיקין ודוקא ביו"ט שני אבל ביו"ט ראשון אפילו יש שהות מפסיק, והכי אמרי' התם דמפסיקין לקרות ק"ש שהוא דאורייתא".

מתבאר משתי הסוגיות כי למצוה דאורייתא מפסיק בסעודתו (ושיטת הרמב"ם שאם יש שהות ביום לקיימה אי"צ להפסיק), ובמצוה מדרבנן אם התחיל אין מפסיק, ובתנאי שיש שהות ביום לקיים את המצוה.

והב"י (סי' תרנב) הוסיף: "וכתב הר"ן (יח:) דהא דאמרינן דלמידי דאורייתא אפילו אם התחיל מפסיק הני מילי בדאתחיל בתר דמטא זמן חיובא או סמוך לו דהיינו חצי שעה, אבל אתחיל מקמי הכי אפילו בדאורייתא כיון דאיכא שהות לא מפסיק, והביא ראיה לדבר".

ופסק בשו"ע (או"ח סי' תרנב ס"ב): "אסור לאכול קודם שיטלנו; ואם שכח ואכל ונזכר על שלחנו ביום הראשון, שהוא מן התורה, יפסיק, אפי' יש שהות ביום ליטלו אחר שיאכל; ומיום ראשון ואילך, אם יש שהות ביום לא יפסיק; ואם לאו, יפסיק. הגה: ואם התחיל לאכול יותר מחצי שעה קודם שהגיע זמן חיובו, אפי' ביום ראשון א"צ להפסיק בדאיכא שהות ביום (ר"ן פ' לולב הגזול)".

ועפ"י מסקנות אלו פסקו האחרונים לגבי שופר, מילה, תפילה, בדיקת חמץ ועוד מצוות.

ב

לגבי טעימה לפני מצוה המוטלת עליו, כתב הטור (או"ח סי' רלב): "אבל לטעום פירות מותר דאין הלכה כרבי יהושע דאמר כיון שהגיע זמן תפלת המנחה אסור לטעום עד שיתפלל. וה"ר יהודה כתב בשם ר"י שהיה מתיר ג"כ סעודה קטנה סמוך למנחה קטנה. ונ"ל דאף לר"ת שאוסר סעודה קטנה סמוך למנחה קטנה דוקא כשקובע עצמו לסעודה אבל אם אוכל כביצה כדרך שאדם אוכל מעט בלא קבע מותר כמו אכילת פירות. ורי"ף כתב אפילו סעודה קטנה סמוך למנחה גדולה אסור וכ"כ ה"ר יונה המחמיר תע"ב".

ובשו"ע (או"ח סי' רלב ס"ג) פסק: "והא דאסור לאכול סעודה קטנה, היינו כשקובע לסעודה; אבל לטעום, דהיינו אכילת פירות, מותר. והוא הדין לאכול פת כביצה כדרך שאדם אוכל, בלא קבע, מותר".

המג"א (ס"ק ד) העיר לגבי טעימה: "אסור לאכול - משמע דטעימה בעלמא שרי כמ"ש סי' רל"א וססי' רל"ב וסי' תל"א, אך מדברי התוס' שכתבתי סי' תרמ"ט ס"ה מוכח דטעימה אסור, דאל"כ ה"ל לשנויי דר"ח (סוכה לו ע"ב) טעימא בעלמא טעים, ויש לדחות דלשון מטביל משמע דרך טיבול בסעודה וצ"ע". אמנם משמע באחרונים שלא קבלו את חומרתו הנובעת מקושייתו.

ובמשנה ברורה (סי' תרנב ס"ק ז) פסק עפ"י דברי המג"א: "וטעימא בעלמא מדינא שרי, מ"מ אין להקל בזה אם לא לצורך גדול". ועי' בשו"ת ציץ אליעזר (ח"ו סי' ז וח"ז סי' לב) לגבי טעימה קודם תק"ש.

ג

אלא שבמקרה שלפנינו הרי הוא אנוס, שהרי ברכבת הוא מפחד להניח תפילין בגלל התנכלויות שונאי ישראל, ומדוע אסור לו לאכול עד לאחר שיניח תפילין, הרי בכל מקרה לא יוכל לקיים את המצוה לפני כן.

וכתב המגן אברהם (או"ח סי' תרנב ס"ק ד) בהמשך: "מי שבא בדרך ומצפה שיבוא למקום הלולב משמע לכאורה דצריך לעבור זמן אכילה א' עד שיטלנו כמ"ש סי' קפ"ב ס"א ורצ"ו ס"ג מיהו בהג"מ כתב דאם אין לו כוס לקידוש אוכל בלא קידוש דאסור להתענות בשבת כמ"ש ססי' רפ"ט א"כ ה"ה בח"ה אסור להתענות, לכן נ"ל דאף המחמיר לא יתענה יותר מחצי היום ערסי' רפ"ח".

ולפי דבריו דוקא בחוה"מ לא יתענה אלא עד חצות, ומשמע שבשאר ימות החול יתענה (וכ"כ בשעה"צ בשם אליה רבא) עד הארוחה השניה.

ד

וצ"ע שהרי אף בימות החול צריך לאכול פת שחרית כמבואר בב"מ קז ע"ב*.

וכך כתב הטור ביחס לפת שחרית (או"ח סי' קנה): "ומ"מ קודם שילך לבה"מ יכול לאכול פת שחרית אם הוא רגיל בו כדאמרינן בעלמא כדטעים בר בי רב ועייל לכלה וטוב שירגיל בו כדאמרינן פ"ג מיני חלאים תלויין במרה וכולם פת במלח וקיתון של מים שחרית מבטלתן ומצוה להנהיג עצמו במדה טובה והנהגה טובה לשמור בריאותו כדי שיהא בריא וחזק לעבודת הבורא יתעלה".

ובשו"ע (או"ח סי' קנז ס"א): "כשיגיע שעה רביעית יקבע סעודתו; ואם הוא ת"ח ועוסק בלימודו, ימתין עד שעה ו', ולא יאחר יותר דהוי כזורק אבן לחמת אם לא טעם מידי בצפרא".

אמנם נראה שפת שחרית היא כדי טעימה בלבד ולא סעודה שלמה כמבואר במשנה ברורה (סי' קנז ס"ק ה) "אבל אם טעם מידי לא הוי כזורק אבן לחמת, ומ"מ לכתחלה נראה דנכון לקבוע סעודה בששית אף אם טעם מידי בצפרא דהא דרכן היה לאכול פת שחרית קצת וכדאמרינן בגמרא [סוכה כו] כד טעם בר בי רב ועייל לכלה ואפ"ה משמע בשבת דף י' דזמן סעודה הוא עד שעה ששית ובע"כ כמש"כ". וא"כ לא קשה על המג"א.

ה

במשנה ברורה (סימן תרנב ס"ק ז) הביא דעה חולקת (הג' ח"ס): "ומי שבא בדרך בחוה"מ ומצפה שיבוא למקום הלולב או הדרים על הישובים ומשלחים להם לולב ימתינו עד חצות היום ולא יותר אפילו ביום א' שהוא מן התורה דאסור להתענות. ויש אומרים דאם מצפה שיביאו לו לולב אין לו להמתין כלל דהרי יש לו מי שיזכירנו לנטלו היינו אותו שיביא לו הלולב, ומי שחלש לבו בודאי יוכל לסמוך ע"ז". ונראה שלפי הדעה החולקת אי"צ להמתין עד חצות, אולם צריך לקבוע לעצמו גורם חיצוני או פעולה שלו שתזכירהו על כך שלא הניח תפילין.

ו

ולולי דמסתפינא היה נראה לענ"ד לומר שכל החיוב שלא לאכול ולא לעסוק במלאכה הוא דוקא כשחל עליו חיוב המצוה והוא יכול לקיימה, אבל אם אינו יכול לקיימה, אין החשש שמא ישכח ויפשע מחייבו לצום עד שיהיה לו לולב*. כן נראה משתיקת רוב הראשונים מאיסור זה. היינו, האיסור הוא כתוצאה מהמצוה המוטלת עליו ויכול לקיימה וע"כ הטילו עליו חכמים את המגבלה שלא להתחיל בסעודה (ובשאר דברים המנויים במשנת שבת — עי' באור הלכה תרנב ד"ה יותר). אבל אם עוד זמן רב עד תחילת זמן המצוה, או שזמן רב עד שיוכל לקיימה, אין ההגבלות האלה חלות עליו. ואין זה איסור מוחלט אלא הרחקה וסייג השייכים בזמן שהמצוה מוטלת עליו.

כך כתב העיטור (הלכות לולב צג ע"א): "וכן מנהג שאין אוכלין עד שמברכין על הלולב, ותניא נמי השכים לצאת לדרך מביאין לו שופר ותוקע לולב ומנענע". היינו, זהו מנהג ואין זה איסור, וממילא אם הוא אנוס ואינו יכול לקיים את המצוה מותר לאכול.

וראיתי שעסק בשאלה זו באליה זוטא (תרנב, ג) שכתב: "ולפי"ז כשיש אונס שאין לו לולב מותר לאכול. ואותן הדרים בישובים שצריכים לשלוח בחול המועד אחר אתרוג למקום רחוק, יש להסתפק אם יתענו כל כך, דאפשר דפוסקים מיירי כשאפשר לו ליטול דאז לא יאכל שמא יטרד וישכח, אבל בשאי אפשר לו לא מסתבר שיתענה עד אחר חצי היום, ועוד כיון דשליח יבוא אצלו להזכירו דמי ללימוד בליל שבת לעיל סימן ער"ה. ואם הולך בעצמו אפשר לדמות לאומר משנת במה מדליקין בליל שבת או לריש פסחים הוא עצמו מחזר אחריו לשרפו ויבוא לאכול?! וצ"ע לדינא". (ובכך קידם את החת"ס בסברתו המוזכרת במ"ב לעיל).

ובאליה רבא (תרנב, ו) כתב: "מכאן דקדקתי באליה זוטא דאם יש אונס שאין לו לולב מותר לאכול. עוד כתבתי הדרים בישובים. ומכל מקום לא יאכל קודם חצי היום". עולה מדבריו שחילק בין אונס שאין לו לולב — שיכול לאכול, לבין דחיה מחמת אונס במי שעוסק בהבאת ארבעה מינים או שאחרים מביאים לו.

ומעין ראיה מירושלמי (ברכות פ"ג ה"א) העוסק בפטורו של אונן מכל המצוות. וז"ל: "תני אם רצה להחמיר על עצמו אין שומעין לו למה מפני כבודו של מת או משום שאין לו מי שישא משואו מה נפוק מביניהן היה לו מי שישא משואו? ואין תימר מפני כבודו של מת אסור". היינו, שתי דעות לפטורו או משום כבוד המת או מפני הטורח המעשי ונ"מ אם יש טורחים אחרים. והגמ' שואלת: "ואם תאמר מפני שאין לו מי שישא משואו - הרי יש לו מי שישא משואו, והתני פטור מנטילת לולב תיפתר בחול, והתני פטור מתקיעת שופר אית לך מימר בחול לא ביום טוב, א"ר חנינא מכיון שהוא זקוק לו להביא לו ארון ותכריכין כיי דתנינן תמן מחשיכין על התחום לפקח על עיסקי הכלה ועל עיסקי המת להביא לו ארון ותכריכין חלילים ומקוננות כמי שהוא נושא משאו".

ולפי"ז דוקא אם טורח בקבורת המת נפטר ממצוות אבל אם אינו טורח חייב במצוות. וכאן ג"כ דוקא כשיש לו להתעסק במצוה חוששים לפשיעה, אבל כשאין עליו טורח המצוה יכול להתעסק בצרכיו.

ועוד, לגבי מקרה דידן הרי הוא נכנס למצב האונס עוד לפני האפשרות לקיים את המצוה, ולדברי הר"ן שהביא הב"י (לעיל) הרי התחיל ברשות ומדוע יאסר עליו לאכול מחשש שמא ישכח, וכש"כ שהוא בזמן אכילתו (ברכבת) אינו יכול כלל לקיים את המצוה?! וראיה לסברא האחרונה משיטת הרז"ה לגבי הפלגה בספינה קודם ג' ימים קודם השבת (רי"ף שבת ז ע"ב), שהסביר את האיסור מחמת שנראה כמתנה לחלל שבת, והר"ן על אתר הביא שאף הרמב"ן הסכים לטעמו. ובמקרה שלפנינו הרי התחיל בנסיעה עוד קודם חלות המצוה עליו. וע"כ נראה שמותר לו לאכול ולא רק לטעום.

וע"כ נראה למסקנה, שודאי מותר לו לטעום פת עד כביצה. ולפענ"ד מותר לו לסעוד ממש בשעות שיודע שאינו יכול לקיים את מצות תפילין וזאת בהסתמך על אליה זוטא ועל הסברא שהעליתי, ועל כך שהתחיל לנסוע ברכבת עוד קודם חלות המצוה עליו. ולגבי מקרים אחרים נ"ל שצריך ראיה ברורה לכך שהוא אסור באכילה בזמן שהוא אנוס מלקיים מצוה*.