חבל נחלתו ג סא

<< · חבל נחלתו · ג · סא · >>

סימן סא- שמירת שוכר על חפצי המשכיר

שאלה

חקלאי שכר משאית (לעתים עם נהג) מחקלאי אחר. המשכיר השאיר בטעות חפצים שאינם שייכים לגוף השכירות — במשאית. הפועלים הערבים של השוכר גנבו את החפצים שהשאיר המשכיר במשאית. המשכיר לא הודיע לשוכר על כך שהשאיר שם, והשוכר עצמו לא ידע כלל מהחפצים שהושארו ונגנבו.

האם השוכר חייב בתשלומי החפצים שנגנבו?

תשובה

א

לכאורה, השוכר הוא שומר. שכן סתם שוכר הוא שומר שכר על השכירות. אבל צריך לדון איך הוא התחייב בשמירה, הרי הוא לא קיבל עליו כלל לשמור.

ונראה ללמוד על שאלתנו מתשובה המובאת בשו"ת הרשב"א (ח"ה סי' קס"ו). המשיב. נשאל: "אם המלמד יש לו דין שומר בספרים שמביאין התינוקות לביתו, ומוליכים אותם לביתם לפעמים, כשירצו. והמלמד, לא קבל עליו שום שמירה, ואפי' הא ביתא קמך, לא קאמר. ואומר המלמד: שאפי' דין שומר חנם אין לו. כי אף אם נדמה אותו לאומנין, שהן שומרי שכר, מ"מ האומנין צריך שימשכו הכלי, או יקבלו עליהם שמירתו. וזה, לא משך ולא קבל עליו שום שמירה. ולא א"ל אבי התינוק: אפי' אמירה בעלמא, לומר: בני, יוליך ספר פלוני לביתך".

וכך הוא ענה: "אין למלמד דין שומר כלל. וזה כבר יראה, כי שכנגדו, ויקרא שמו ראובן, רוצה לדמות עניינו לענין אומן ושותף ומלוה על המשכון, ודומיהן. אשר מבלי הזכיר לה בעל החפץ שם שמירה, נעשין שומרים, עד אשר יטעו מדרך השמירה המוטלת עליהם, חייבין לשלם. וכמו כן, הענין במלמד, כי בעת אשר נשכר בעד ככר לחם אצל ראובן, ללמוד לבנו תורה ומצות, וידע שהנער יבא אל ביתו, וספרו בידו, מן הסתם נטל עליו ראובן שמירת ספרו. וגם הוא, למען מלא רעבון ביתו קיבלה עליו בסבר פנים יפות.

ואני אומר, שהדמיון הזה אין לו שחר, לשני טעמים. האחד: שכל הנפקדים שנעשים שומרים מבלתי הזכיר אליהם שם שמירה, יגיע עליהם ריוח או תועלת בקיום ממונם אצלו, עבור החפץ המופקד בביתם, שמור מכל מיני מזיקין. והגעת הריוח והתועלת לנפקד, מצד הפקדון הוא, שיש חיוב גדול להתחייב בעבורו, אם בהטיל עליו משא השמירה בסתם, ומבלי הזכרה כלל. ואם להתחייב על אבדן החפץ בדברים לבד, מבלי קנין. וזה השורש כבר כתבוהו המפרשים, במקומות רבים, וביחוד בסוף פ' השוכר את הפועלים (צ"ד ע"א). עד שבעבור זה, לא מצאו טעם בבירור על מה שחייבה התורה שומר חנם (חייב) בפשיעה, הואיל ואין צד הנאה מגיע לו מן השמירה. וההכרח הביאם לומר בטעמו של דבר, כיון שקבל עליו בפיו שמירת החפץ, והנפקד נשען על שמירתו (ואם) נאבד בפשיעתו, הרי הוא קרוב למזיק. ולפי שיש לאומן וחבירו הנז' תועלת בשמירת החפץ, לכן נעשו שומרים מבלי הזכרה. כי המלוה דרך משל, אחד אשר נדבו לבו להלוות לעני את כספו, במצוה על ככה מפאת תורתנו הקדושה, הנה הוא לקיים ממונו, שישמור את משכונו. כי אם יאבד אותה, יאבד את מעותיה, כנגד שיווי המשכון. ואולי כולם, אם הלוה הוא מן הכופרים בכל, לדעת שמואל דאמר בפ' השוכר את האומנים (פ"ב ע"ב): אבד קתא דמגלא, אבד אלפא זוזי. לפי שעל תנאי זה, קיבל עליה שמירתו. ואיך לא ישמרנו יפה, והרי הוא כאחד מקניניו, לדברי ר' יצחק שהלכה כמותו! וכמו כן, האומן אם לא ישמור הכלי שנתנו אליו, ועליו לתקנו, יאבד שכרו, והיו חייו תלוין לפרנסתו. וכן הטעם בשותף, שמפני חלקו בחפץ צריך לשמור את כולו. לפיכך ראוי לומר בכל אלה הנפקדים, שכמו שהותרה שמירת החפץ ולתועלתו, סתמן כפירושן. וזהו הטעם בלוקח כלי לשלשים יום, שיש לו דין שומר חנם אחרי עוברן. וכמ"ש הרא"ש ז"ל בפסקיו, בפ' השואל לפי שכבר הוטל עליו, משא משמירה מחמת עצמו*.

אבל מי שאין ממונו מתרבה, ולא מתקיים ונשמר מצד קיום החפץ ושמירתו, כמו שהוא הענין במלמדות, צריך הוא בטרם שיהיה לו דין שומר, שיטיל עליו המפקיד משא השמירה, ושגם הוא יקבלנה בפירוש. או שיאמר דברים מורים על קבלתה, כמו הנח לפני. אבל הנח סתם, בעיא ולא איפשיטא בפ' האומנין (פ"ו ע"ב), ולקולא. ואין לכמו זה הנפקד, דין שומר ואם לא הטיל בעל החפץ משא השמירה על בעל הבית, חיוב שמירה רק מן הנזק שיגיע להם מחוץ. וזה לדעת חכמים. אבל לדעת ר', אפי' מכמו הנזק אינו חייב, אלא אפי' יקבל עליו לשמור, אין לו דין שומר חנם לחייבו על הנזק הבא מן החוץ, הואיל ובעל החפץ לא הזכיר לו שום שמירה. ונתבאר כל זה בפ' שור שנגח את הפרה (מ"ז ע"ב). ואמרו במכילתא (בס' משפטים): כי יתן איש אל רעהו כסף או כלים לשמור. ר' ישמעאל אומר: עד שיפקיד אצלו, ויאמר לו: הילך ושמור לי כלי זה. אבל אם אמר לו: תן עיניך בו; פטור ע"כ. ובנדון שלפנינו, אפי' תן עיניך בספר, לא אמר לו מעולם למלמד, והדבר (מובן) שאין לו דין שומר כלל. ואין להשיב משומר אבידה, שהתורה הטילה עליו שמירה בפירוש, וגם הוא קבלה עליו כשהגביה האבידה".

היינו, בעל התשובה מבחין בין שומר הנהנה מכך שהחפץ ברשותו, לבין שומר שאינו נהנה כלל. האחרון צריך לקבל עליו שמירה בפירוש, וע"כ אם לא קיבל עליו אינו נעשה שומר. ולפי"ז במקרה דידן השוכר פטור, וטענת המשכיר היא טענת שוא.

ב

ותלמיד חכם אחד הקשה משומר אבידה, שהרי לרשות השוכר באה אבדתו של המשכיר ששכחה במשאיתו, וא"כ השוכר הוא שומר אבידה שחייב או כשומר חינם או כשומר שכר משום פרוטה דרב יוסף (ב"ק נ"ו ע"ב, חו"מ רס"ז סט"ז מח' שו"ע ורמ"א).

אולם מתשובת הרשב"א למדנו שלא כדברי אותו ת"ח. שהרי שומר אבידה צריך ע"מ להתחייב בשמירה שני תנאים: א. שידע שאבידה לפניו. ב. שיגביה אותה ע"מ להיות שומר אבידה. והנה שני התנאים לא התמלאו במקרה שלפנינו. הוא לא ידע כלל מהחפצים שהגיעו לרשותו כשוכר, ומכיון שלא ידע לא היה יכול להגביה ע"מ להיות שומר אבידה, וא"כ כיצד יתחייב?

ומצאנו בשולחן ערוך (חו"מ סי' רצ"א ס"ב) שפסק: "שומר חנם הוא שהפקיד אצלו כסף או כלים או בהמה או כל דבר לשמור והוא קבל עליו לשומרו. ואפילו לא קבל בפירוש, אלא שאמר לו: הנח לפני, הוא שומר חנם. אבל אם אמר לו: הנח לפניך, או: הנח, סתם, (או שאמר לו: הרי הבית לפניך) (רמב"ם פ"ב מה' שכירות וטור), אפי' שומר חנם לא הוי ואינו חייב שבועה כלל, אבל מחרים על מי שלקח פקדון שלו ולא יחזירנו לבעליו". וא"כ אפילו אם המשכיר היה מודיע לשוכר והלה היה אומר 'הנח לפני' לא היה השוכר נעשה שומר.

ג

והנה אם השוכר היה אומר לו: 'אם תרצה השאירם במכוניתך המושכרת'. היתה שאלה האם התחייב בשמירה. כאמור בטור (חו"מ סי' רצ"א): "שאלה לא"א הרא"ש ז"ל ראובן הלך ליריד וא"ל שמעון הוליך לי עמך אלו המנעלים א"ל הניחם כאן על החמור והניחם שם שמעון על החמור ולא קבלם ראובן בידו אלא כמו שהניחם שמעון על החמור כך הוליכם ראובן ולא קשרם והלך לו מן הצד להסך רגליו והניח החמור על אם הדרך ונאבדו המנעלים.

תשובה: הא דאמרינן הא ביתא קמך שאינו אפילו ש"ח, וכן הנח לפניך ומיבעיא בהנח סתם אי הוי ש"ח זהו בבית הנפקד שהוא מקום המשתמר, אבל ראובן שנתרצה להוליך המנעלים עמו ואמר לשמעון הניחם לפני על החמור פשיטא שקבל עליו שמירה כדין ש"ח שאם לא ישמרם בדרך ודאי יאבדו, הילכך דבר פשוט הוא שהוא ש"ח ופשע בשמירתם במה שהניחם על החמור בלא קשירה והפליג מהם".

ועפ"י דברים אלו פסק בשו"ע (שם): "ומכל מקום מי שהיה מהלך בדרך וא"ל חבירו: הולך עמך אלו המנעלים, ואמר לו: הניחם כאן על החמור, והניחם שם ולא קבלם הנפקד בידו אלא כמו שהניחם המפקיד על החמור כך הוליכם ולא קשרם והלך לו מן הצד להסך רגליו והניח החמור על אם הדרך ונאבדו המנעלים, הוי שומר חנם והוה ליה פושע וחייב לשלם. הגה: דלא אמרינן דאם אמר: הנח, סתם, לא הוי שומר חנם, אלא במקום המשתמר, אבל בדרך וכיוצא בו ודאי קבל עליו שמירה (טור בשם תשובת הרא"ש). ויש חולקין וסבירא להו דאפילו במקום שאינו משתמר לא הוי שומר חנם, עד שיאמר: הנח לפני. (מרדכי פרק האומנין ודעת עצמו מגמרא דפרק האומנין אליבא דחכמים)".

היינו הראשונים חלקו האם באמירת 'הנח במקום פלוני' כאשר אין זה במקום המשתמר ישנה קבלת שמירה וכפי שפסק הרא"ש, או אין בכך שום קבלת שמירה וכפי שכתב רבינו ירוחם והמרדכי.

והסמ"ע (שם ס"ק ד') חילק בין אם המפקיד נמצא ליד החפץ לבין אם הנפקד הולך עם החפץ לשמירה למקום אחר. ובש"ך (שם ס"ק ג') נראה שחלק וסבר כרמ"א שאין בכך כלל קבלת שמירה.

נמצא שאם המשכיר היה מודיע לשוכר, והוא היה אומר לו: 'תשאירם במשאית', לדעת הרא"ש והשו"ע וכן הסמ"ע היה השוכר חייב בשמירה, ולדעת הרמ"א והש"ך וסיעתם היה פטור משמירה.

ד

בקצות החושן (חו"מ סי' רצ"א ס"ק ג') דן בתשובת המהרי"ט (חו"מ סי' קט"ז) "בראובן שאמר לשמעון הולך פקדון זה לפלוני, אמר לו: איני מוליכו כי מתיירא אני פן יאבד בדרך והרי זה מחלוקת על כן איני נוטלו מידך, אם רצונך שאוליכהו דרך חסד השליכהו ארצה ואקימהו מן הארץ ויחשב אצלי כמציאה כי מקרי הדרכים רבים, וישליכהו ארצה ויקימהו כו'". והמהרי"ט סבר שחייב באחריות כדין שומר אבידה. וכאילו הנפקד אמר לו הנח לפני.

אבל בעל הקצות חולק עליו: "וגם מ"ש מוהרי"ט על דברי הרא"ש ואני לומדה מדין אבידה, לענ"ד אין זה ענין לאבידה, דודאי אם לא היתה הכוונה לשמירה אין בזה משום שומר אבידה כיון דאבידה מדעת היא. ותמה אני לדברי מוהרי"ט א"כ מי שנוסע למרחקים דרך מקום אחריות ישליך את פקדונו על עגלה שלו והוא בעל כרחו יהיה שומר אבידה, אלא ודאי לא מצי המפקיד לעשות מנכסיו דין אבידה ולחייב את חבירו שישמרנו בעל כרחו, ואפילו נימא דאין זה אבידה מדעת, אפ"ה כל שהתנה חבירו בתחלתו שאינו רוצה להוליכו ולשומרו עד שיפטרנו מדין שמירה, ודאי פשוט הדבר שאינו שומר בעל כרחו ואפילו הולך לאיבוד כיון שידעו הבעלים שהוא מקום אחריות ואדעתא דהכא קיבלו. וא"כ נראה פשוט דהכוונה במה שאומרין מוליכי הפקדון השליכהו ארצה הכוונה לפטור עצמם, ולפי שסוברין שיתחייבו בעל כרחם לכך עושין תחבולה זו לומר השליכהו ארצה וכו', ועכ"פ נראה מחשבתם שאין רוצים בשמירה וא"כ ודאי פטורים מכל אחריות וזה ברור".

והדברים ק"ו מדברי בעל הקצות, שהרי במקרה דידן השוכר לא ידע כלל מהחפצים שהושארו בחזקתו, ואף הרא"ש והמהרי"ט יודו שבמקרה כזה לא התחייב לכלום, וא"כ הוא פטור לגמרי משמירה.

ה

וטעם נוסף לפטור את השוכר הוא משום 'בעליו עמו' שהרי פועלו של משכיר — הנהג נשכר עם המשאית לשוכר. ועי' על כך בספרי ח"א סי' ק"ד.

מסקנה

כיון שהשוכר לא ידע כלל מהשארת החפצים בשכירות אינו נחשב לשומר עליהם ופטור על גניבתם.