חבל נחלתו ג נז

<< · חבל נחלתו · ג · נז · >>

סימן נז- חשש גניבת דעת

שאלה

אדם קנה, באמצעות הטלפון, פרחים וביקש מן המוכר לשולחם לפלוני חבירו. המוכר שלחם בטעות לאלמוני שאינו חבירו, וצרף כנהוג כרטיס ברכה מקונה הפרחים (לא נכתב בו שם המקבל אלא שם השולח בלבד). אותו אלמוני אשר הפרחים הגיעו אליו בטעות, השתומם כיון שאין חבירותם כה הדוקה, והתקשר טלפונית לשולח והודה לו על המשלוח המפתיע.

השולח הבין כי ארעה טעות והפרחים הגיעו לא למי שהתכוין ליתנם.

מה עליו לעשות? להודיע לו כי נפלה טעות — החבר (אלמוני) ייפגע. לומר לו כי חשב להדק את הקשרים ביניהם — יש בכך גניבת דעת ושקר. שהרי לא התכוין לשלוח לו את הפרחים.

תשובה

א

אפשר לומר שמותר לשקר בשביל דרכי שלום מסוג זה. דוגמא לדבר האמור בב"מ (כ"ג ע"ב): "בהני תלת מילי עבידי רבנן דמשנו במילייהו: במסכת ובפוריא ובאושפיזא". ועי' במפרשים את ההסבר לכל מצב בו מותר ועי' בשו"ת תורה לשמה (לגאון הר"י חיים הבן איש חי) סי' שס"ד בו מונה "שלחן מלא כמה אופנים בענין השקר וגניבת דעת הנזכרים בדברי רז"ל להיתרא. ואתם תדקדקו בכל דבר ודבר ותלמדו דבר מתוך דבר. אך תשימו יראת ה' על פניכם לבלתי תעשו קולות חוץ מן השורה בדמיון דחוק גם תשימו לב ללמוד מאופן הנזכר לאיסורא". ע"כ נראה שאף כאן לשם מניעת שנאת חינם ואונאת דברים מותר לשנות מפני השלום, ולומר שעשה כן כדי להדק את הקשרים ביניהם.

ב

כדי לברר אם באמירה כזאת גניבת דעת נעיין במקורות העוסקים בכך.

כתב הרמב"ם (הל' דעות פ"ב ה"ו): "אסור לאדם להנהיג עצמו בדברי חלקות ופיתוי, ולא יהיה אחד בפה ואחד בלב אלא תוכו כברו והענין שבלב הוא הדבר שבפה, ואסור לגנוב דעת הבריות ואפילו דעת הנכרי, כיצד לא ימכור לנכרי בשר נבילה במקום בשר שחוטה, ולא מנעל של מתה במקום מנעל של שחוטה, ולא יסרהב בחבירו שיאכל אצלו והוא יודע שאינו אוכל, ולא ירבה לו בתקרובת והוא יודע שאינו מקבל, ולא יפתח לו חביות שהוא צריך לפותחן למוכרן כדי לפתותו שבשביל כבודו פתח וכן כל כיוצא בו, ואפילו מלה אחת של פיתוי ושל גניבת דעת אסור, אלא שפת אמת ורוח נכון ולב טהור מכל עמל והוות"*. לא מבואר ברמב"ם מהו גדר גניבת הדעת במדוייק.

כך כתב בשערי תשובה (לרבינו יונה ש"ג סי' קפ"ד): "החלק השביעי — מי שמתעה את חברו לאמר כי עשה עמו טובה או דיבר טוב עליו ולא עשה. אמרו רבותינו זכרונם לברכה (חולין צ"ד ע"א): אסור לגנוב דעת הבריות ואפילו דעת נכרי. והנה החטא הזה חמור אצל חכמי ישראל יותר מגזל הנכרי, יען וביען כי שפת שקר אשמה רבה, ונתחייבנו על גדרי האמת, כי הוא מיסודי הנפש". וכן בספר היראה: "אל תגנוב דעת הבריות ואל תסרב בחברך יותר מדאי, ואל תאמר לו דבר זה עשיתי בשבילך ולא עשית בשבילו, אך אם יטעה וידמה כי בשבילו עשית אין צריך לומר לו לא עשיתי בעבורך כי הוא מטעה עצמו ואין זה גניבת דעת, כללו של דבר כל גניבת דעת אסור".

נראה שגדר "גניבת דעת" הוא אמירה או מעשה של שקר אשר מביא את חבירו לחשוב שהוא עשה דבר לטובתו והוא לא עשה. היינו, אם הוא משקר לו בסתם, זה הוא שקר. אם הוא חורש עליו רעה ומשקר לו שאינו עושה לו מאומה יש בכך אף יותר משקר, אלא אף שנאת הבריות. אולם אם הוא מתעה את חבירו שעשה לו טובה והוא לא עשה — זו גניבת דעת.

וכן דברי רש"י (חולין צ"ד ע"א ד"ה משום דגונב דעתו): "דעובד כוכבים כסבור שישראל זה אוהבו מאד שתקנה וטרח בה ליטול גידה (=גיד הנשה) עד שנראית לעצמו ואח"כ נתנה לו והוא לא נטלו ונמצא מחזיק לו טובה חנם". וכן בד"ה לא יסרהב: "לא יפציר בו הואיל ויודע שלא יעשה משום דגונב דעתו להחזיק לו טובה בחנם כסבור שמן הלב מסרהב לו כן".

ג

חומרת האיסור גדולה.

כך נאמר בתוספתא (בבא קמא פ"ז ה"ח, וט'): "שבעה גנבין הן. הראשון שבכולם גונב דעת הבריות והמסרב בחבירו לאורחו ואין בלבו לקרותו, והמרבה לו בתקרובת ויודע לו שאינו מקבל והמפתח לו החביות שמכורות לחנוני והמעויל במידות והמשקר במשקלות והמערב את הנידה בתלתן, ואת החומץ בשמן אע"פ שאמרו אין השמן מקבל דלוס לפיכך מושחין בו את המלכים ולא עוד אלא שמעלין עליו שאילו היה יכול לגנוב דעת העליונה היה גונב, שכל הגונב דעת הבריות נקרא גנב שנ' ויגנב אבשלום את לב אנשי ישראל מי גדול גונב או ניגנב הוי או' ניגנב שיודע שנגנב ושותק. וכן מצינו כשהיו ישראל עומדין על הר סיני בקשו לגנוב דעת העליונה שנ' כל אשר דבר ה' נעשה ונשמע כביכול נגנב הוא להם ת"ל מי יתן והיה לבבם זה להם ליראה אותי וגו' אם תאמר שאין הכל גלוי לפניו והלא כבר נאמ' ויפתוהו בפיהם ובלשונם יכזבו לו ולבם לא נכון עמו ולא נאמנו בבריתו אע"פ כן והוא רחום יכפר וגו' ואומ' כסף סיגים מצופה על חרש שפתים דולקים ולב רע".

וכך דברי הריטב"א (חולין צ"ד ע"א): "ואיסור גניבת דעתו של נכרי כתבו קצת רבותינו בשם בעלי התוספות ז"ל שהוא איסור תורה דנפקא לן מדכתיב לא תגנבו ולא תכחשו וגו', וכי כתיב בסיפא דקרא איש בעמיתו דממעט גוי, ההיא (א)דלא תכחשו ולא תשקרו קאי, ובמקום שאין חילול השם בדבר, ודיקא נמי דלא כתיב מעמיתו או לעמיתו, והיינו נמי דיהבינן אנחתא בלא תגנבו, ואע"ג דלא אשכחן גניבה סתם על גניבת דעת אלא לשון גניבת לב, בכאן נכתב לא תגנבו סתם לכלול אף גניבת ממון, ובתוספתא דבבא קמא (פ"ז ה"ג עיי"ש) איתא שלשה גנבים הם גדול שבכולם גונב דעת הבריות". ונפסק איסור גניבת הדעת בשו"ע (חו"מ סי' רכ"ח סעי' ו'-ח').

ד

נחלקו רש"י והרא"ש במצב של גניבת דעת שהמרומה הטעה את עצמו.

במסכת חולין (צ"ד ע"ב) נאמר: "היכי מכרזינן? אמר רב יצחק בר יוסף: נפל בישרא לבני חילא. ולימא: נפל טריפתא לבני חילא! לא זבני, והא קמטעי להו! אינהו הוא דקמטעו נפשייהו. כי הא, דמר זוטרא בריה דרב נחמן הוה קאזיל מסיכרא לבי מחוזא, ורבא ורב ספרא הוו קא אתו לסיכרא, פגעו אהדדי, הוא סבר: לאפיה הוא דקאתו, אמר להו: למה להו לרבנן דטרוח ואתו כולי האי? א"ל רב ספרא: אנן לא הוה ידעינן דקאתי מר, אי הוה ידעינן — טפי הוה טרחינן; א"ל רבא: מ"ט אמרת ליה הכי, דאחלישתיה לדעתיה? א"ל: והא קא מטעינן ליה! איהו הוא דקא מטעי נפשיה".

ופרש רש"י:

"נפל בישרא לבני חילא — בא לידינו בשר לעובדי כוכבים.

לא זבני — דגנאי הוא להם מאחר שאין אנו רוצים לאוכלה.

אינהו הוא דקא מטעו אנפשייהו — דלא משיילי אי טרפה אי כשרה והאי דקתני לעיל מפני שמטעהו במוכר לו בחזקת שחוטה וכן הפותח חביות המכורות לחנוני דאומר לו בשבילך אני פותחם דודאי גונב דעתו.

הוו אתו לסיכרא פגעו אהדדי — וכסבור מר זוטרא שלקראתו יצאו.

כולי האי — יצאתם יותר מדאי.

לא הוה ידעינן — ולעשות עסקינו ולילך למקום אחר יצאנו.

דאחלישתיה לדעתיה — שהיה סבור תחלה שכבדנוהו.

והא קמטעינן ליה — אם לא הייתי מגלהו היה מחזיק לנו טובה חנם.

איהו הוא דמטעי אנפשיה — אחרי שאנו לא אמרנו לו לקראתך יצאנו".

אבל הרא"ש (חולין פ"ז סי' י"ח) חלק:

"תניא היה ר"מ אומר אל יסרב אדם בחבירו שיאכל אצלו ויודע בו שאין סועד ואל ירבה לו בתקרובת ויודע בו שלא יקבל ואל יפתח לו חביות מכורות לחנווני אלא א"כ הודיעו. אבל בסתם לא. ואע"ג דלא א"ל שבשבילו הוא פותחם איכא גנבת דעת. דממילא הוא סבור דבשבילו הוא פותחו דלא מסיק אדעתיה שמכרם לחנווני. ולא דמי להא דלקמן מר זוטרא בריה דרב נחמן דקאזיל מסיכרא למחוזא דקאמר רבא איהו דקמטעי לנפשיה, דהתם איבעי ליה למר זוטרא לאסוקי אדעתיה דלא יצאו לקראתו דמנא ליה דידעו בביאתו, ודלא כרש"י שפירש דהא דאמר לא יפתח לו חביות הפתוחות לחנווני דמיירי באומר לו בשבילך אני פותחם. חדא דאלא א"כ הודיעו לא משמע הכי ועוד מאי פריך מרב יהודה שפתח לעולא חביות המכורות לחנווני וכי ס"ד למימר דרב יהודה היה משקר לעולא. אלא אפילו בסתם אסור אלא א"כ הודיעו. ולא דמי לנפל בשרא לבני חילא. דהתם ודאי איבעי להו למידע כיון דמכריזים דטריפה הוא וליכא גנבת דעת. ולא יאמר לו סוך שמן מפך ריקם. ואם בשביל כבודו מותר".

היינו לפי רש"י, הגונב דעת חבירו אינו עובר אא"כ אמר לו שעשה בשבילו, אבל במצב שיכול להתפרש לכמה דרכים והמוטעה פרשו לטובתו ומחזיק לו טובה על כך, במקרה כזה אינו עובר שאנו אומרים שהמוטעה הטעה את עצמו. ואילו לפי הרא"ש דוקא בדבר שהמוטעה היה צריך לשים לבו שודאי לא נעשה דוקא לטובתו אין גונב הדעת עובר, אולם בסתמא עובר. ואין זה תלוי אם הטעה בדיבור או לאו.

במקרה שלפנינו, נראה שהן לדעת רש"י והן לדעת הרא"ש, אם לא יגלה לחבירו את הטעות יש כאן גניבת דעת, לפי רש"י הרי ידוע למוטעה שהחבר שלח לו את הפרחים, ולפי הרא"ש כיצד הוא יכול להעלות על דעתו שהפרחים לא היו מכוונים אליו.

ה

אף לדבר מצוה של עשיית שלום ומניעת שנאת הלב אין ליפול בגניבת דעת. כך כתב בשו"ת יוסף אומץ (לרב חיד"א סי' נ"ז) לגבי מקום בו נהגו למכור מצוות בבית כנסת, כגון פתיחת היכל במכירה פומבית. "ועתה מקרוב אדם חשוב וירא שמים נפשו אוותה להעלות בדמים המצות כדי שמי שצריך לאותה מצוה יוסיף ועשה תנאי עם גזבר הקהל שאם לפעמים יוסיף על המצוה וזה שהתחיל לקנות המצוה חדל מלהוסיף. ותשאר לו המצוה שיפרע החצי ממה שהתנדב וזמנין שהמתנדב ראשון מקפיד על זה שמוסיף עליו. ורצית להגיד לך אם זה שמוסיף להעלות המצוה וכונתו שירויח הקהל עושה כהוגן וזכות הוא לו או לא".

ובתוך דבריו כותב: "תנן רבי אומר איזהו דרך ישרה שיבור לו האדם כל שהיא תפארת לעושיה ותפארת לו מן האדם, ובנ"ד בשתים ולא עלתה לו כאשר נבאר בס"ד. הנה ענין זה עיקרו מרמה ותחבולה שנראה שהוא רוצה לקנות מצוה ואין כונתו לקנותה אלא כדי שיוסיף האחר וזהו בכלל מה שפסק בש"ע ח"מ סימן רכ"ח אסור לרמות בני אדם במקח וממכר או לגנוב דעתם. וזהו מרמה וגניבת דעת והגם כי שם נאמר כגון אם יש מום במקח צריך להודיעו ללוקח וכו' נראה דכל שיש בענין מרמה וגניבת דעת הוא בכלל, ובנ"ד זהו מרמה וגניבת דעת ודאי וכתיב שארית ישראל לא יעשו עולה ולא ידברו כזב ולא ימצא בפיהם לשון תרמית ובשלשתן לקה".

ולפי דבריו נסתמה הדרך ואין לגנוב דעת המקבל אע"פ שאם יסופר לו תהא אי-נעימות גדולה וכד'.

ו

ונלענ"ד לצאת ולדון בדבר חדש, והוא אם ביכולת הנותן להתחזק ולתת את המתנה בלב שלם ע"מ לחזק את הקשר שביניהם, נראה לי שלא תהיה בכך גניבת דעת. והטעם, משום שעושה באמת לשם חיזוק קרבת הדעת ביניהם. ועוד, בכל מקרי גניבת הדעת, אף התוצאה, של פתיחת החביות או היציאה לקראת החכם, לא נעשתה עבור מי שהוטעה. משא"כ במקרה שלפנינו, הרי בהסכמתו לתת את המתנה בלב שלם, סוף-סוף המקבל בטעות קבלה מתוך הסכמה לבבית שלימה, והמקבל מחזיק לו טובה על מתנת אמת, וע"כ אין בכך גניבת דעת. נכון שלפני שנודע לו שהמתנה ניתנה לאלמוני בטעות לא התכוין לתת לו, אבל עתה הוא מעוניין שתינתן לו ולכן אין בכך גניבת דעת.

סיוע לסברא לעיל ניתן להביא מברכות יעקב. יעקב אבינו קיבל את הברכות בגניבת דעת יצחק אבינו. יצחק אבינו החזיק לו טובה בטעות על הבאת המטעמים וברכו. ויצחק אע"פ שהוא חרד חרדה גדולה מסיים: "גם ברוך יהיה" (בראשית כ"ז, ל"ג). למה כוונת יצחק? נראה שרוצה לומר אע"פ שרומיתי, איני רואה זאת כגניבת דעתי, אלא הנני מסכים לה בלב שלם. ואמנם כאן הסכמתו של יצחק לאחר מעשה, אך יש ללמוד ממנה כי אם אחד הצדדים אינו רואה זאת כגניבת דעת, אין זו גניבת דעת. אף לגבי המקרה שלפנינו נראה שניתן להסיבו שלא תהיה בו גניבת דעת.