חבל נחלתו ג כח
סימן כח
ביכורי היחיד וגדרם
השוואת השם ומשמעותו ההלכתית
המונח "ביכורים"*ט בתורה ובנביאים משמש הן לגבי מצות ביכורים של היחידים, והן לגבי ביכורי הציבור*י — עומר ושתי הלחם. בעוד שבלשון חכמים*יא במשנה בתלמוד ובמדרשים, מבדילים בין מצות היחיד כביכורים בלבד, לבין ביכורי הציבור הנקראים עומר ושתי הלחם בלבד.
אחדות המונחים אינה רק בשם אלא בתלות ההלכתית בין ביכורי היחיד לביכורי הציבור.
ההשואה ביניהם היא לגבי המינים מהם מביאים ביכורים כאמור בספרי (דברים פיסקא רצ"ז, ב').:
."ולקחת מראשית כל פרי האדמה, יכול כל הפירות יהו חייבים בבכורים תלמוד לומר מראשית ולא כל ראשית. ועדין איני יודע איזה מין חייב ואיזה מין פטור, הריני דן נאמר הבא בכורי ציבור והבא בכורי יחיד, מה בכורי ציבור האמורים (ויקרא כ"ג י"ז) להלן משבעת המינים אף בכורי יחיד האמורים כאן משבעת המינים, מה להלן חטים ושעורים אף כאן חטים ושעורים, מנין לרבות שאר מינים תלמוד לומר (שמות כ"ג י"ט) בכורי אדמתך ריבה אחר שריבה הכתוב מיעט הא אין עליך לדון אלא כדין הראשון, נאמר הבא בכורי ציבור והבא בכורי יחיד מה בכורי צבור משבעת המינים האמורים בשבח הארץ* אף בכורי יחיד משבעת המינים האמורים בשבח הארץ, ואלו הם (דברים ח' ח') חטה ושעורה וגפן ותאינה ורימון ארץ זית שמן ודבש".
וכן בדברי ר' עקיבא בספרא (דבורא דנדבה פרשה י"ג, ד"ה פרשתא י"ג, ד'): "ואם תקריב מנחת בכורים לה' זו מנחת העומר מנין היא באה מן השעורין או יכול מן החטין. ר' עקיבא אומר נאמר לצבור הבא בכורים בפסח והבא בכורי' בעצרת מה מצינו שממין שהיחיד מביא חובתו ממנו יהא הצבור מביא בכוריו בעצרת, אף ממין שהיחיד מביא חובתו ממנו יהא הצבור מביא בכוריו בפסח, מאי זה מין היחיד מביא חובתו מן השעורין אף צבור לא יביא אלא מן השעורין, אם תאמר מן החטין אין שתי הלחם בכורים".
מהשואת המונחים נלמדת תלות בין ביכורי היחיד לביכורי הציבור בזמן. כדברי הבריתא בספרי (במדבר פיס' קמ"ח): "מנחה חדשה לה' — שתהא חדשה לכל המנחות, שלא תקדמנה מנחה אחרת. מיכן אמרו אין מביאין מנחות וביכורים ומנחת בהמה קודם לעומר ואם הביא פסול, קודם לשתי הלחם לא יביא ואם הביא כשר. מה הפרש בין עומר לשתי הלחם, הקודם לעומר אסור לגבוה ואסור להדיוט לפיכך אם קרבו לא יעלו. הקודם לשתי הלחם אסור לגבוה ומותר להדיוט לפיכך אם קרבו יעלו".
וכן במשנה (מנחות פ"י מ"ו) "העומר היה מתיר במדינה ושתי הלחם במקדש אין מביאין מנחות ובכורים ומנחת בהמה קודם לעומר ואם הביא פסול, קודם לשתי הלחם לא יביא ואם הביא כשר". וכן פסק הרמב"ם (תמידין ומוספין פ"ז הי"ז).
מתוך נק' ההשוואה, ננסה לעמוד על חילוק בין סוגי הביכורים ביחס לשטח ממנו הם מובאים בא"י, ועל מהות המצוות בכלל.
חילוקי הלכות בין סוגי הביכורים
על המשנה בכלים "א"י מקודשת מכל הארצות ומה היא קדושתה שמביאין ממנה עומר והבכורים ושתי הלחם מה שאין מביאין כן מכל הארצות"*. הגיה הגר"א: "והבכורים נמחק". וכן נכתב באליהו רבא .(כלים פ"א מ"ו): "בכורים לאו משום קדושת ארץ ישראל אלא שהיא חובת הארץ ואינה נוהגת אלא בארץ ישראל. אלא עומר ושתי הלחם מה שאין מביאין אלא מא"י הוא משום קדושת א"י", ועי' במשנה אחרונה (כלים שם).
דבריו של הגר"א צריכים הבהרה. מצות הבאתם של עומר ושתי הלחם מא"י בלבד (פרט לשיטת ר"י ב"ר יהודה שעומר בא מחו"ל). כמבואר במשנה במנחות (פ"ג ע"ב): "חוץ מן העומר ושתי הלחם שאינן באין אלא מן החדש ומן הארץ" וברמב"ם (עומר — תמידין ומוספין פ"ז ה"ה, שתי הלחם — שם פ"ח ה"ב).
לגבי שתי הלחם פוסק הרמב"ם שבאים אף מן העליה (היינו משנים קודמות אבל מא"י, ועי' ראב"ד פ"ח ה"ב ור"י קורקוס וכס"מ על אתר).
לגבי עומר בסוגיא בראש השנה (י"ג ע"א) מובא: "דבעו מיניה חברייא מרב כהנא: עומר שהקריבו ישראל בכניסתן לארץ מהיכן הקריבוהו? אם תאמר דעייל ביד נכרי — (ויקרא כ"ג) קצירכם אמר רחמנא, ולא קציר נכרי. — ממאי דאקריבו? דלמא לא אקריבו! — לא סלקא דעתך, דכתיב (יהושע ה') ויאכלו מעבור הארץ ממחרת הפסח. ממחרת הפסח — אכול, מעיקרא — לא אכול, דאקריבו עומר והדר אכלי. מהיכן הקריבו? אמר להן: כל שלא הביא שליש ביד נכרי. ודלמא עייל ולא קים להו? — אלא: קים להו, הכא נמי: קים להו. — ודלמא לא עייל כלל, אבל היכא דעייל ריבעא — בין שליש לפחות משליש לא קים להו! — לא סלקא דעתך, דכתיב (יהושע ד') והעם עלו מן הירדן בעשור לחדש, ואי סלקא דעתך דלא עייל כלל — בחמשה יומי מי קא מליא? — אלא מאי — דעייל רבעא או דנקא, אכתי בחמשה יומי מי קא מליא? — אלא מאי אית לך למימר — (דניאל י"א) ארץ צבי כתיב בה, הכא נמי — ארץ צבי כתיב בה". עולה מן הסוגיא כי תבואה שהביאה שליש ביד נכרי פסולה לעומר. אולם הרמב"ם אינו מביא זאת להלכה. ולפי דבריו עולה כי די שהתבואה תגדל בא"י ואפילו נקנתה מיד נכרי כשהיא בשלה, ראויה לעומר.
וסיוע לרמב"ם מ"שומרי ספיחין בשביעית נוטלין שכרן מתרומת הלשכה" .(שקלים פ"ד מ"א). והרי העומר הפקר ואינו "קצירכם" עד לאחר שקצרוהו, וכש"כ שלא הביא שליש ביד ישראל שהרי הוא הפקר. אלא מכך שעומר מובא בשביעית מוכח שאי"צ בהבאת שליש ביד ישראל. (ועי' טורי אבן ר"ה י"ג ע"א ששואל שקציר הפקר יתמעט כקציר נכרי). וסיוע נוסף מקידושין (ל"ח ע"א) שם מזכירה הגמ' שהביאו עומר ואחר כך אכלו מעבור הארץ (מן החדש), ולא שאלו, שכיון שנכנסו לארץ בעשרה בניסן גדל אותו עומר בחזקתם חמישה ימים בלבד.
מתבאר כי בניגוד לכל שאר הקרבנות והמנחות ביכורי ציבור באים רק מיבול א"י, ואף ממה שגדל ביד נכרי. לעומת זאת ביכורי יחיד הם מצוה התלויה בארץ והם חובת קרקע שאינה נוהגת אלא בארץ (עי' קידושין ל"ח ע"א). אין הבאתם מא"י מיחדתם משאר מצוות התלויות בארץ, שכולן תלויות בארץ ואינן מתקיימות אלא בא"י (פרט לערלה וכלאים). וע"כ אין ללמוד מקיומן בא"י, לגבי קדושת א"י, כשם שלא מנו את כל שאר מצוות התלויות בארץ.
טעם זה, שמדגיש הגר"א בהגהתו, גורם לכאורה להבדל הלכתי נוסף בין ביכורי יחיד לביכורי ציבור. ביכורי ציבור בפשטות באים מכל א"י ללא תלות בקדושה ראשונה ושניה, מפני שקדושת הארץ היסודית מתירה הבאתם, ואינם מצוה התלויה בארץ. ואילו ביכורי יחיד מסתבר שחובת הבאתם בבית שני היתה רק ממקום בו נהגה קדושת המצוות — קדושה שניה, מפני שהם מצוה התלויה בארץ.
האם מצות ביכורים היא מצוה התלויה בארץ?
אולם הבחנת הגר"א וההבחנה הנוספת שהעלינו בין ביכורי יחיד לביכורי ציבור, הן דוקא עפ"י ההנחה שמצות ביכורים — ביכורי היחיד היא מצוה התלויה בארץ. קביעה זו אינה מוסכמת על כל הראשונים.
כך כתבו תוספות (בבא בתרא פ"א ע"א ד"ה ההוא): "ותימה אמאי איצטריך מיעוטא הא אמר בסוף פ"ק דקדושין (דף ל"ו ע"ב) כל מצוה שהיא תלויה בארץ אינה נוהגת אלא בארץ? ויש מפרשים משום דבכורים איתקשו לבשר בחלב דכתיב (שמות כ"ג) ראשית בכורי אדמתך וגו' לא תבשל גדי בחלב אמו, ובמכלתא בהדיא מקיש להו, וס"ד שיהו נוהגין אף בחוצה לארץ כמו בשר בחלב. ולרשב"א נראה דלא חשיבי בכורים מצוה תלויה בארץ דלא דמי לתרומה ומעשר וחלה דהתם גוף הפירות מחוייבין בתרומה דטבל נינהו ואסורין באכילה ולכך חשובין הן תלוין בארץ, אבל בכורים אין החיוב תלוי בפירות אלא באדם דאין נאסרין באכילה אע"פ שלא הפריש מהן בכורים. ועוד מדלא חייב תרומה ומעשר עד שיתמרח בכרי מוכח שהחיוב תלוי בפירות לפי שלא הגיע עדיין זמן חיובן, אבל בכורים ודאי חובת הגוף נינהו כע"ז דילפינן מינייהו בקדושין (דף ל"ז.) שאין החיוב תלוי בפירות אלא באדם, ואפי' בעודן באילן מתחייב כדתנן במסכת בכורים (פ"ג מ"א) כיצד מפרישין בכורים יורד אדם לתוך שדהו ורואה תאנה שביכרה אשכול שביכר קושרו בגמי ואומר הרי אלו בכורים. ואע"ג דאם אין לו (אינו) חייב לקנות מ"מ חובת הגוף נינהו, כמו חובת ציצית דאע"ג דאין חייב לקנות טלית כשאין לו, חשיב חובת הגוף".
מתבאר שנחלקו בעלי התוס' בנקודה עליה מתבסס הגר"א בהגהתו. הדעה הראשונה בתוס' סברה שביכורים הם מצוה התלויה בארץ, לעומת זאת הרשב"א (=הר"ש משאנץ) סבר שביכורים אינם תלויים בארץ אלא חובת הגוף* וע"כ מה שנוהגים רק בא"י מצריך גזה"כ מיוחדת*.
יש* שהביאו ראיה לשיטת הר"ש משאנץ מדברי ראשונים נוספים. רש"י, בכמה מקומות שהזכיר מצוות התלויות בארץ השמיט את מצות ביכורים. בקידושין (ל"ז ע"א ד"ה חובת קרקע) כתב: "שמוטלת על הקרקע או גידוליו כגון תרומות ומעשרות, חלה, לקט שכחה ופאה, שביעית, חדש, ערלה, כלאים". וכן בסנהדרין (ל"ה ע"ב ד"ה חובת הגוף היא) כתב: "חובה המוטלת על האדם ואינה מוטלת על הקרקע, כגון מצות שביעית, ולא על פירות קרקע, כגון ערלה וכלאים ותרומות ומעשרות, ותנן בפרק קמא דקידושין (ל"ו, ב'): כל מצוה התלויה בארץ, כלומר על הקרקע ופירותיו, אינה נוהגת אלא בארץ, וכל שאינה תלויה בקרקע — בין בארץ בין בחוץ לארץ ויליף מעבודה זרה"*.
היינו, לפי הגר"א ביכורים היא מצוה התלויה בארץ וע"כ מביאים רק מגבולות קדושת עו"ב. וכן סברו כנראה בעלי התוס' (בברכ"י [או"ח תפ"ט ג'] מזכיר אף את הרמב"ן, הרשב"א והריטב"א שסברו כתוס'). לעומת זאת רשב"א בתוס' סבר שביכורים אינה מצוה התלויה בארץ, ומה שמביאים רק מא"י היא גזה"כ מיוחדת. וע"כ נראה שלפי דעה זו ניתן להביא ביכורים מכל א"י ולא רק לפי גבולות הכיבוש.
ונלענ"ד להביא ראיה כי ביכורים הם מצוה התלויה בארץ, מוידוי מעשרות.
במסכת ביכורים (פ"ב מ"א): "והביכורים. וטעונין וידוי. וחייבין בביעור". ובירושלמי: "וטעונין וידוי דכתיב וענית ואמרת לפני ה' אלהיך, עד כדון מעשר ביכורין מניין כיי דאמ' ר' יעקב בר אחא בשם ר' לעזר הקודש העליון במשמע". והרמב"ם בהל' מע"ש (פי"א ה"ח) פסק לגבי ביעור ובהל' י"ד לגבי וידוי כתב: "וכן אם לא היה לו אלא ביכורים בלבד מתודה שנאמר בערתי הקודש — הקודש הראשון שהוא הבכורים". צירוף הביכורים לוידוי על קיום מצוות התלויות בארץ מוכיח שהיא מצוה התלויה בארץ.
שיטת הרמב"ם מאין מביאים ביכורים
הרמב"ם (הל' בית הבחירה פ"ז הי"ב) כתב שלא כגר"א, וחיבר, עפ"י גירסת המשנה, בין כל סוגי הביכורים.
הרמב"ם הזכיר פעמיים את המקומות מהם מביאים ביכורים.
לגבי ביכורים בלבד כתב (הל' ביכורים פ"ב ה"א): "מצות עשה להביא בכורים למקדש, ואינם נוהגין אלא בפני הבית ובארץ ישראל בלבד שנאמר ראשית בכורי אדמתך תביא בית ה' אלהיך, ומביאין בכורים של דבריהם מערי סיחון ועוג ומסוריא, שהקונה בסוריא כקונה בירושלים (אבל עמון ומואב ובבל) אע"פ שהן חייבין בתרומה ובמעשרות מדבריהם, אין מביאין מהן בכורים, ואם הביא בכורים מחוץ לארץ אינן בכורים".
והשאלה למה התכוון במונח "ארץ ישראל", האם לגבולות האמורים בפר' מסעי או לכיבוש יהושע ואחריו השטח שקידש עזרא הסופר.
נלענ"ד להוכיח שכוונתו לכל א"י בגבולותיה* שבפר' מסעי*.
כך צריך להבין את הדגשתו של הרמב"ם בפעם השניה לגבי ביכורים בהל' בית הבחירה (פ"ז הל' יב): "כל ארץ ישראל מקודשת מכל הארצות, ומה היא קדושתה שמביאין ממנה העומר ושתי הלחם והביכורים מה שאין מביאין כן משאר ארצות". נראה שכוונת הרמב"ם בהדגשה "כל" להוציא מההשוואה לאמור בהגדרת א"י בפרק הקודם שהיא לגבי תרומה ושביעית (יובא להלן).
בהלכות תרומות (פ"א ה"ב) כתב הרמב"ם: "ארץ ישראל האמורה בכל מקום היא בארצות שכיבשן מלך ישראל או נביא מדעת רוב ישראל וזהו הנקרא כיבוש רבים, אבל יחיד מישראל או משפחה או שבט שהלכו וכבשו לעצמן מקום אפילו מן הארץ שניתנה לאברהם אינו נקרא א"י כדי שינהגו בו כל המצות, ומפני זה חלק יהושע ובית דינו כל א"י לשבטים אע"פ שלא נכבשה כדי שלא יהיה כיבוש יחיד כשיעלה כל שבט ושבט ויכבוש חלקו".
הקושי מדבריו שכותב "האמורה בכל מקום", וקשה, וכי לפני שכבשו, וכן אחרי שיצא מידינו בחורבן בית ראשון, לא היה למקום חשיבות כא"י, ונראה שכוונתו כאן לא"י האמורה בהל' תרומות ומעשרות*, אבל כל מקום בו הוא משתמש בשם "ארץ ישראל" בשאר הלכות טעון בירור בפני עצמו. ראיה לכך מהלכות מלכים (פ"ה ה"ו) שכתב: "כל הארצות שכובשין ישראל במלך על פי בית דין, הרי זה כבוש רבים והרי היא כארץ ישראל שכבש יהושע לכל דבר, והוא שכבשו אחר כבוש כל ארץ ישראל האמורה בתורה". היינו, ישנו גדר מדוייק של "א"י האמורה בתורה" ועל גביו מתקיימים כיבוש ראשון ושני.
וכן נראה מלשון הרמב"ם בהלכות תרומות (פ"א ה"ג): "הארצות שכבש דוד חוץ לארץ כנען כגון ארם נהרים וארם צובה ואחלב וכיוצא בהן אע"פ שמלך ישראל הוא ועל פי בית דין הגדול הוא עושה אינו כא"י לכל דבר, ולא כחוצה לארץ לכל דבר כגון בבל ומצרים, אלא יצאו מכלל חוצה לארץ ולהיותן כא"י לא הגיעו. ומפני מה ירדו ממעלת א"י מפני שכבש אותם קודם שיכבוש כל א"י אלא נשאר בה משבעה עממים, ואילו תפס כל ארץ כנען לגבולותיה ואח"כ כבש ארצות אחרות היה כיבושו כולו כא"י לכל דבר, והארצות שכבש דוד הן הנקראין סוריא". מפורש בדבריו כי ישנו שטח מוגדר אותו היתה מצוה לכבוש קודם לכיבושים חוצה לו, והוא "ארץ כנען לגבולותיה".
מצוות התלויות בארץ הן מצוות המושתתות על קדושת המצוות, וע"כ הן בטלות או מצטמצם שטחן לפי הכיבושים השונים. אבל מצוות שאין תלויות בארץ ותנאי קיומן קשור בא"י, הן מתייחסות לכל ארץ ישראל בגבולותיה שבתורה.
כך כתב הרמב"ם בהל' בית הבחירה (פ"ו הל' טז): "ולמה אני אומר במקדש וירושלים קדושה ראשונה קדשה לעתיד לבוא, ובקדושת שאר א"י לענין שביעית ומעשרות וכיוצא בהן לא קדשה לעתיד לבוא, לפי שקדושת המקדש וירושלים מפני השכינה ושכינה אינה בטלה, והרי הוא אומר והשמותי את מקדשיכם ואמרו חכמים אע"פ ששמומין בקדושתן הן עומדים אבל חיוב הארץ בשביעית ובמעשרות אינו אלא מפני שהוא כבוש רבים, וכיון שנלקחה הארץ מידיהם בטל הכבוש ונפטרה מן התורה ממעשרות ומשביעית שהרי אינה מן ארץ ישראל, וכיון שעלה עזרא וקדשה לא קדשה בכיבוש אלא בחזקה שהחזיקו בה ולפיכך כל מקום שהחזיקו בה עולי בבל ונתקדש בקדושת עזרא השנייה הוא מקודש היום ואע"פ שנלקח הארץ ממנו וחייב בשביעית ובמעשרות על הדרך שביארנו בהלכות תרומה". ונראה שקדושת הארץ לענין שאר מצוות שאינן שביעית ומעשרות לא פקעה, והיא עפ"י גבולותיה אשר נקבעו בתורה. או שמצוות התלויות במקדש וגדר הבאתן מא"י, זיקתן למקדש גורמת שלמצוות אלו לא תיבטל קדושת הארץ.
וכך צריך לדקדק בהל' אישות (פי"ג ה"כ) לגבי כפיה להעלאה לא"י: "והוא הדין לכל מקום מארץ ישראל עם ירושלם". בעוד שבהל' גירושין (פ"ז ה"י) לגבי אמירת "בפני נכתב ובפני נחתם" מדגיש הרמב"ם שתחומי א"י בדין זה שוים לדיני תחומי א"י שבהל' תרומות — תחום עו"ב. וכך הוא מדגיש בהל' מאכלות אסורות (פי"א הכ"ה): "בזמן שהיתה ארץ ישראל כולה לישראל היו לוקחין היין מכל אדם מישראל ואין חוששין לו".
וכן מדברי הרמב"ם בהל' מעשר (פי"ג ה"ד) מודגש הביטוי "בכל ארץ ישראל" ככולל הן את תחום עולי מצרים והן את תחום עולי בבל. ז"ל: "פירות שידוע שהן מפירות הארץ שהחזיקו בה עולי בבל אע"פ שהן נמצאות בסוריא ואין צריך לומר בארץ שהחזיקו בה עולי מצרים בלבד הרי אלו חייבין בדמאי, ומפרישין מהן תרומת מעשר ומעשר שני, לפיכך הדבילה השמינה שאין כמותה אלא בארץ שהחזיקו עולי בבל, וכן התמרים הגדולים והחרובין השוים והאורז הלבן ביותר והכמון הגדול מתעשרין דמאי בכל ארץ ישראל ובסוריא וכן כל כיוצא בפירות אלו". וכן ניתן ללמוד מדבריו באותו פרק בה"ח.
אף לגבי הפרשת ערי מקלט (הל' רושה"נ פ"ח ה"א וה"ד) בולטת הדגשתו לגבי כל ארץ ישראל, וכן נראה לגבי עגלה ערופה (פ"י ה"א), ובהלכות סנהדרין (פ"ד ה"ו) שם מדגיש הרמב"ם כי "כל ארץ ישראל שהחזיקו בה עולי מצרים ראויה לסמיכה". וכן לגבי הרשות לדון בכפיה ולהיפטר מתשלום בטעות (שם פ"ד הי"ד).
ע"כ נראה, כי הרמב"ם מבחין בגדרן של מצוות, אותן הקשורות לתחום עו"מ ועו"ב ואותן שאינן קשורות לתחום זה אלא לכל א"י בגבולותיה. לגבי ביכורים נראה שחובת הבאתם אף מתחום עו"מ ולא רק מעו"ב, ובכך חלוק הרמב"ם על הנחת הגר"א כי ביכורים היא מצוה התלויה בארץ, אלא היא מצוה התלויה במקדש יחד עם עומר ושתי הלחם*. (ובכך מסכים הרמב"ם עם שיטת הר"ש משאנץ אם כי לא מטעמו).
סיכום
שלוש הבנות ביחס למצות ביכורים:
שיטת הר"ש משאנץ כי זו מצות יחיד של חובת הגוף, כשמכשיר המצוה מפרי האדמה.
שיטת ראשונים (רמב"ן, רשב"א, ריטב"א) והגר"א שביכורים הן מצוה התלויה בארץ. וחלוקות מעומר ושתי הלחם ממקום הכשר להבאתם.
שיטת הרמב"ם שביכורים היא מצוה התלויה במקדש, והיא כעומר ושתי הלחם מובאת מכל א"י.