חבל נחלתו ג כא

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

<< · חבל נחלתו · ג · כא · >>

סימן כא

שותפות ישראל בקרבנות הציבור .

ועכשיו בעוונותינו שאין לנו מקדש ולא שקלים,

נהגו כל ישראל לזכר הדבר לקרות בבית הכנסת

בכל שנה ושנה פרשה זו של כי תשא עד

ולקחת את כסף הכפרים, בשבת שהוא

לפני ראש חדש אדר לעולם.

(ספר החינוך מצוה קה).

הקדמה

בהיות ישראל על אדמתם, היה חודש אדר מוקדש להכנות ציבוריות לחודש ניסן*מ, לאחר היציאה מחודשי החורף, כמבואר בראש מסכת שקלים. המצוה העיקרית שכל עם ישראל עסק בה בחודש זה היתה נתינת מחצית השקל. כדברי המשנה (שקלים פ"א מ"א, מ"ג): "באחד באדר משמיעין על השקלים. בחמשה עשר בו שולחנות היו יושבין במדינה. בעשרים וחמשה ישבו במקדש. משישבו במקדש התחילו למשכן".

המצוה ייעודה וטעמה

בספר החינוך (מצוה ק"ה) מתמצת את המצוה כך: "שיתן כל אחד מישראל מבן עשרים שנה ומעלה בין עני בין עשיר מחצית השקל, שהוא משקל עשרה גרה כסף, בכל שנה ליד הכהנים, שנאמר (שמות ל', י"ג) זה יתנו כל העובר על הפקודים".

על ייעוד הממון הנאסף כתב בס' החינוך: "והיו מניחין הכל בלשכה אחת שבמקדש ומשם היו מוציאין לקנות תמידין ומוספין וכל קרבן הקרב על הצבור, ונסכיהם, והמלח שמולחין בו את הקרבנות, ועצי המערכה. ולחם הפנים, ושכר העושה לחם הפנים, והעומר, ושתי הלחם, ופרה אדומה, ושעיר המשתלח, ולשון של זהורית".

בטעם המצוה כתב בספר החינוך (מצוה ק"ה): "משרשי המצוה, שרצה הקדוש ברוך הוא לטובת כל ישראל ולזכותם שיהיה יד כולם שוה בדבר הקרבנות הקרבים לפניו כל השנה בהתמדה, ובענינים אלו הנזכרים, ושיהיו הכל, אחד עני ואחד עשיר, שוים במצוה אחת לפניו להעלות זכרון כולן על ידי המצוה שהם כלולים בה יחד לטובה לפניו. ועליית הזכרון הכל נאמר מצד המקבל, על הדרך שכתבנו למעלה (מצוה צ"ז)".

המצוה, כפי שהוגדרה, היא מצות היחידים — נתינת מחצית השקל להבאת קרבנות הציבור. עולה ע"כ השאלה האם תכליתה הציבורית משפיעה על גדרי המצוה של היחידים. ובאופן אחר: מהו חלקם בקרבנות הציבור של אלה שלא נתנו את מחצית השקל. השאלה נחלקת לאלה שחובה עליהם להביא, ומשום מה לא הביאו, ולאלה שאין חובה עליהם להביא; האם הם שותפים בקרבנות הציבור או ששותפותם עם הציבור נפגמה.

נפתח באלה שנאנסו ולא הביאו, ובהמשך נזכיר את הדין לגבי האחרים.

הלשכה והתרומה

כתב הרמב"ם בהלכות שקלים (פ"ב ה"ד, ה"ה):

"והכל מתקבץ למקדש ומניחין אותן בלשכה אחת מן הלשכות במקדש וסוגרין כל דלתותיה במפתחות וחותמין עליה חותמות. וממלאין מכל השקלים שיתקבצו שם שלש קופות גדולות שיעור כל קופה כדי שתכיל תשע סאין והשאר מניחין אותו בלשכה, וזה שבתוך הקופות הוא הנקרא תרומת הלשכה וזה שישאר שם יתר על מה שיש בקופות הוא הנקרא שירי הלשכה.

בשלשה פרקים בשנה תורמין את הלשכה, בראש חדש ניסן, ובראש חדש תשרי קודם יום טוב או אחריו, וקודם עצרת בחמשה עשר יום. וכיצד תורמין אותה. ואחר כך ממלא שלש קופות קטנות. ומוציאן לחוץ כדי להסתפק מהן עד שיכלו. וחוזר וממלא אותן השלש קופות הקטנות מן שלש הגדולות פעם שנייה קודם עצרת ומסתפקין מהן עד שיכלו*מא".

מתבאר עפ"י הרמב"ם שבא' ניסן היו תורמים את הלשכה בשביל כל קרבנות השנה. ושלוש התרומות היו מתוך התרומה הראשונה.

וזו היתה כוונת הכהן התורם (שם ה"ח, ה"ט):

"כשהוא תורם שלש קופות אלו תורם את הראשונה לשם ארץ ישראל, והשניה לשם הכרכין המוקפין לה ולשם כל (ארץ) ישראל, והשלישית לשם בבל ולשם מדי ולשם המדינות הרחוקות ולשם שאר כל ישראל. כשהוא תורם מתכוין לתרום על הגבוי שיש בלשכה, ועל הגבוי שעדיין לא הגיע ללשכה, ועל העתיד לגבות, כדי שיהיו אלו השקלים שהוציאן להסתפק מהן כפרה על כל ישראל, וכאילו הגיעו כל שקליהן ללשכה, ונתרמה מהן תרומה זו".

נראה מדבריו, שכאשר תרמו את הלשכה בר"ח ניסן כוונת התרומה היתה על כל מי שישלח את שקליו, אבל מי שלא ישלח, משמע שלא יהיה לו חלק בקרבנות הציבור, והרי הוא הוציא עצמו מן הכלל. ואין לו חלק בקרבנות הציבור באותה שנה. אלא שדברים אלו סותרים לנאמר אחרי כן שיש בכך כפרה על כל ישראל, וצ"ע.

תורמין על האבוד ועל הגבוי ועל העתיד לגבות

במס' בבא מציעא (נ"ז ע"ב) על דברי המשנה ששומר חנם אינו נשבע על הקדש. מקשה הגמרא ממשנה בשקלים: "ורמינהו: בני העיר ששלחו את שקליהן ונגנבו או שאבדו, אם משנתרמה התרומה — נשבעין לגזברין, ואם לאו — נשבעין לבני העיר, ובני העיר שוקלין אחרים תחתיהן. נמצאו או שהחזירום הגנבים — אלו ואלו שקלים הם, ואין עולין להם לשנה הבאה!" וא"כ נשבעים על השקלים אע"פ שהם הקדש. הגמ' מביאה שני תירוצים, הראשון של שמואל (שלא נעסוק בו כאן), והשני של ר' יוחנן שהמשנה בשקלים היא אליבא דר' שמעון הסובר שקודשים שחייב באחריותם הם כחולין ונשבעים עליהם. ומקשה הגמ' שלאחר שנתרמה התרומה הרי השקלים הם קודשים שלא חייב באחריותם, מפני ששנינו: "תורמין על האבוד ועל הגבוי ועל העתיד לגבות!" ומתרץ ר' אלעזר שהשבועה היא מתקנת חכמים שלא יהו בני אדם מזלזלים בהקדשות.

על פירוש ברייתא זו נפלה מחלוקת.

רש"י כתב שפי' אבוד הוא מי ששלח שקלו ואבד ואין ידוע לו, ומשמע אפילו שאף פעם לא יוָדע לו. הגבוי היינו שעודנו בדרכים ולא הגיע לביהמ"ק, והעתיד לגבות היינו מי שעדיין לא שלח שקלו וישלח במשך השנה. מוסיף רש"י: "והמביא אחר שנתרמה השלישית נותנו לשופר ששמו תיקלין עתיקין, ונופל לשירי הלשכה ומהן באין חומת העיר ומגדלותיה".

מתבאר כי היו כאלה שלא ידעו שאבד שקלם ומצד הדין חייבים להביא שקלים אחרים. וכן היו כאלה שלא הספיקו להביא שקלם קודם התרומה השלישית בפרוס החג, (ושקלם נפל לחומת ירושלים ומגדלותיה ולא לקרבנות הציבור). וכיון שבפועַל תרומתם לא נכנסה ללשכה, והתרומה נתרמה אף עליהם, ממילא למדנו שתרומת הלשכה היתה אף על אלה שלא הביאו כלל. וכן נראה מדברי רש"י במקו"א כפי שיבואר להלן.

אולם תוס' בב"מ (נ"ח ע"א ד"ה נשבעין לגזברים) חלקו וכתבו: "ויש לפרש תורמין על האבוד שבא ליד הגזבר ונאבד קודם שתרמו כיון שהגיע ליד הגזבר, ועל הגבוי ועודנו ביד השליח בדרך תורמין אע"ג שנאבד אחר שתרמו, ועל העתיד לגבות אחר זמן ולשולחו לגזבר אע"פ שבשעת הרמה לא נתנה עדיין לשליח".

מתבאר, כי לפי תוס' התרומה היתה נתרמת רק על השקלים שיגיעו בפועל ללשכה, אבל מי שלא ישלים את חובתו במשך השנה, אין התרומה עליו. ושיטתו כרמב"ם, שהתרומה נתרמת רק על המביאים שקליהם. אמנם הכס"מ (פ"ב ה"ט) פרש ברמב"ם כרש"י בלי להביא ראיה לדבריו.

שוקל את שקלו של מודר הנאה

מחלוקתם באה לידי ביטוי בדין נוסף.

בנדרים (ל"ג ע"א) במשנה: "המודר הנאה מחבירו — שוקל לו את שקלו, ופורע את חובו, ומחזיר לו את אבידתו". היינו אע"פ שאסור למודר ליהנות מן המדיר מותר למדיר לשקול את שקלו של המודר. ובכתובות (ק"ח ע"א) הגמ' מלמדת: "בשלמא שוקל לו את שקלו — מצוה קעביד, דתנן: תורמין על האבוד ועל הגבוי ועל העתיד לגבות". פרש רש"י: "כלומר מצוה בעלמא קא עביד ואינו מהנהו לזה, שאם לא שקל עליו לא הפסיד כלום שיש לו חלק בקרבנות". וכן בתוס' רי"ד (כתובות ק"ח ע"א): "פי' ונמצא שלא נהנה כלום בלא הא היה לו חלק בקרבנות". וכ"נ מר' עובדיה מברטנורא (שקלים פ"ג מ"ד) שכתב: "ומ"מ בכל פעם ופעם היו תורמין על שם כל ישראל, על הגבוי ועל העתיד לגבות". היינו, אין נתינת מחצית השקל של המדיר עבור המודר נחשבת הנאה, משום שבלאו הכי קרבנות הציבור יוקרבו אף עליו.

אבל תוס' כתבו על-פי שיטתם (ב"מ נ"ח ע"א ד"ה נשבעין לגזברים): "ובפרק בתרא דכתובות (ד' ק"ח ע"א ושם ד"ה ועל) גבי מודר הנאה דפריך בשלמא שוקל שקלו דתנן תורמין על האבוד כו' פירוש אותו שנאבד משליח אחר שתרמו דאין זה הנאה כיון שהוא פטור, ולא כפרש"י דהתם דפי' דמעתיד לגבות מוכיח דתורמין אע"פ שלא יגבה לעולם ואין משמע כן בשמעתין". היינו לפי תוס' שוקל את שקלו של מי שכבר אינו מחוייב להביא, אלא שרשאי להביא לשם מצוה. אבל אם לא הביא את שחובה עליו, אסור למדיר להביא למודר כיון שמהנהו.

וכן הר"ן בנדרים (ל"ג ע"ב) כתב כתוס': "וכ"ת תינח פורע לו חובו אלא שוקל לו את שקלו היכי שרי אליבא דרבנן? איכא למימר דמתניתין לדידהו משכחת לה כגון ששלח את שקלו ונגנב או אבד משנתרמה תרומה דכי ה"ג פטור מלשלם כדתניא בהזהב (ב"מ נ"ז:) בני העיר ששקלו את שקליהם ונגנבו או אבדו אם משנתרמה תרומה נשבעין לגזברים, הלכך כי שוקל מדיר את שקלו מידי דלא מחייב בה מודר קיהיב וקמ"ל שאע"פ שהיה דרכן לפרוע אותו שרי, כיון שאין הגזברים יכולין לכופו". משמע שאם היה חייב להביא, המדיר אינו יכול לתת עבורו את שקלו.

נראה לכאורה, כי לפנינו מחלוקת ראשונים האם השותפות בתרומת הציבור מותנית בנתינת מחצית השקל (תוס', רמב"ם, ר"ן), או שאין לאדם מישראל המחוייב לתת מחצית השקל חלק בקרבנות הציבור אא"כ יתן באותה שנה (רש"י, תוס' רי"ד, רע"ב).

קרבנות הציבור הם על כל ישראל

אלא שעל דברינו לשי' התוס' והרמב"ם יקשה, הלא הרמב"ם פסק (הל' שגגות פי"א ה"ט):

."טומאת מקדש וקדשיו שהיה לה ידיעה בתחלה ולא היה לה ידיעה בסוף שעיר של יום הכפורים הנעשה בפנים ויום הכפורים תולין עד שיודע לו ויביא קרבן עולה ויורד, ושאין בה ידיעה בתחילה אבל יש בה ידיעה בסוף שעיר הנעשה בחוץ ביום הכפורים ויום הכפורים מכפרין, ועל שאין בה ידיעה לא בתחילה ולא בסוף שעירי הרגלים ושעירי ראשי חדשים מכפרין, ועל זדון טומאת מקדש וקדשיו פר כהן גדול של יום הכפורים מכפר אם היה המזיד מן הכהנים, ואם היה מישראל דם שעיר הנעשה בפנים ויום הכפורים מכפר, שנאמר וכפר על הקדש מטומאת בני ישראל"*מב

היינו, חטאות ציבור מכפרות אף לפי הרמב"ם על כל ישראל, ולא הזכיר שאותם שלא הביאו שקלם לא יתכפרו. וכן קשה על תוס' ור"ן מסוגית הגמ' בשבועות (ממנה עולה פסיקת הרמב"ם לגבי חטאות ציבור וכפרתם).

וניתן לתרץ מספר תירוצים.

תירוץ ראשון, שכיון שממשכנים את החייבים להביא שלא הביאו, נמצא שכל ישראל, מי ברצונו ומי בעל כרחו הביאו שקליהם. וע"כ אף לשיטת הרמב"ם, לא נמצא מי שבכלל העם, ולא הובא שקלו לתוך הלשכה וא"כ יש לו חלק בקרבנות*מג. בתירוץ זה לא מבוארת שותפותם של אלה שאינם מביאים שקלים לקרבנות ציבור.

תירוץ שני, אליבא דתוס' וסיעתו, אף הם מודים שהתרומה היתה על כל ישראל, אלא שחלוקים על רש"י שתרומה זו לא היתה פוטרת מי שעדיין לא הביא מחיוב הבאת מחצית השקל האישי שלו. וע"כ אם המדיר תורם עבור המודר נמצא מהנהו.

נמצא שאליבא דרוב הראשונים התרומה היתה על כל ישראל בין אלה שהביאו שקליהם, ובין אלה שלא הביאו שקליהם.

מסקנה זו מאששת את מסקנתו של הגר"י אריאל הי"ו בתשובתו בשו"ת "באהלה של תורה" (ח"ב סי' כ"ו). הגר"י אריאל מביא דברי ה"בשמים ראש", שנשים אינן חייבות בתפילת המוספים כיון שאינן חייבות בהבאת מחצית השקל ממנו היו נקנים קרבנות המוספים. ומוכיח כנגדם מדברי האחרונים, שלנשים וה"ה לכל אחד אחר מעם ישראל (כגון הגדול מי"ג שנים עד כ' שנים לשיטת ס' החינוך, הרע"ב והגר"א פ"א ה"ג) ישנו חלק בקרבנות הציבור.

אולם על אף כל ההוכחות והסברות העקיפות סיים בספר החינוך: "והעובר עליה ולא נתנו, ביטל עשה, ועונשו גדול שפירש עצמו מן הציבור, ואינו בכלל כפרתן".

מסקנה

לפי רוב הראשונים קרבנות הציבור היו על כל ישראל, בין הביאו שקליהם ובין אם לאו. ומחלוקת בין הראשונים, האם התרומה על הציבור כולו הופכת את חובת היחידים לרשות בעלמא להבאת חובותיהם.