חבל נחלתו ג טו

<< · חבל נחלתו · ג · טו · >>

סימן טו- עבודה בשכר בחול המועד לצורך החזר הלואה

שאלה

אחד המקרים בהם הותר לעבוד בחול המועד תמורת שכר הוא: פועל שאין לו מה יאכל (עי' חיי אדם כלל ק"ו ס"י).

מה הדין אם יש לו מה שיאכל לאכילת החג, אבל הוא השיג זאת ע"י הלואה או משך משיכת-יתר בבנק. האם רשאי לעבוד בחול המועד לצורך החזרת חובותיו, או לא?

תשובה

א

במס' מו"ק (דף י"ב ע"ב): "רב חצדו ליה חצדא בחולא דמועדא, שמע שמואל איקפד. לימא שמואל כיחידאה סבירא ליה? — לא, חצדא דחיטי הוה, דלא הוה פסיד. ורב מאי טעמא עביד הכי? — אין לו מה יאכל הוה. — ושמואל — לא סיימוה קמיה. אי נמי: אדם חשוב שאני". היינו לרב הותר לקצור ולעשות את כל שאר המלאכות בחול המועד כדי שיהיה לו ממה לאכול במועד. ולפי התירוץ הראשון אף שמואל מסכים לכך. לפי התירוץ השני שמואל הקפיד, כי היה על רב להחמיר על עצמו כדין אדם חשוב ולקנות אוכל.

עפי"ז פסק הרמב"ם (הל' יו"ט פ"ז ה"ו).: "מי שהיתה לו תבואה מחוברת לקרקע ואין לו מה יאכל במועד אלא ממנה אע"פ שאין כאן הפסד, אין מצריכין אותו לקנות מה שיאכל מן השוק עד שיקצור אחר המועד, אלא קוצר ומעמר ודש וזורה ובורר וטוחן מה שהוא צריך, ובלבד שלא ידוש בפרות שכל דבר שאין בו הפסד צריך לשנות, וכן כל כיוצא בזה". וכ"פ בשאילתות (פר' וזאת הברכה סי' ק"ע)*יח.

היינו, לפי הרמב"ם, אדם שאין לו בביתו מזון למועד, אבל יש לו בשדהו תבואה המוכנה לקצירה, ואף אם יקצרוה לאחר המועד יבולה לא יפסד (=אינה דבר האבד), מותר לו לעשות מלאכות האסורות במועד לצורך אכילתו*יט. ופשט הדברים, שלרב לא היה אוכל בביתו, אבל יכול היה ללוות, ואעפ"כ לא הצריכוהו לכך. וכ"כ המאירי: "ואם אין פסידא באיחורה אלא שהוא צריך לה במועד, שאין לו מה יאכל, אעפ"י שיש לו כדי לקנות, אין מצריכין אותו לקנות, ואפילו כיון מלאכתו במועד, אלא קוצר ומעמר ודש וזורה ובורר וטוחן מה שהוא צריך".

ונראה שהטעם שהתירו לו מלאכות במועד הוא מפני שיש לו משלו, ואדם שמח בשלו ולא בשל אחר. אולם לא הותר לו רק משום מצוקה ממונית.

ב

אולם הרמ"ך (על הרמב"ם) השיג: "לא היו רגילים רבותי לפרש כן: אין לו מה יאכל, שיש לו מעות או דברים אחרים שיוכל לקנות בהן צרכיו, שאם יש לו דברים אחרים שיוכל לקנות בהם צרכיו בודאי לא יעשה מלאכה בחולו של מועד. ולרב לא היו לו מעות ואע"פ שמוצא ללוות (=מעות, או מזון) אין לו מה יאכל חשבינן ליה, וצ"ע מה שהתיר הוא". היינו לפי הרמב"ם אפילו יש לו ממון אחר לא חייבוהו לקנות מהשוק — במידה ויש לו משלו, והתירו לו לעשות מלאכה להכשירו. אבל לפי הרמ"ך ורבותיו, אם יש לו ממון אחר לא התירו לו לעשות מלאכה במועד, והחידוש בקצירה וכו' במועד, שאע"פ שיכול ללוות ממון או חטים או קמח מאחרים, ולהשיב אחר המועד לא הצריכוהו לכך. ואף שהרמ"ך התיר פחות מהרמב"ם, בכ"ז אף לשיטתו לא הותר לו לעשות מלאכה אלא בשלו ולצורך אכילתו במועד, וא"כ אין מכאן פתח להתיר מלאכה למי שיש לו מה יאכל, על מנת להשיב חובות. (ואפילו מה שיותר להלן: מלאכה לצורך שכר שיוכל לקנות מעות תמורת השכר לא הותר ממקרהו של רב). אולם יש מכאן פתח ללמוד שאף מי שיכול ללוות, נחשב כמי שאין לו מה שיאכל, וע"כ הותר לו לעשות מלאכות האסורות במועד.

לדעת הרמ"ך נוטים דברי הריטב"א שכתב לגבי התירוץ של אדם חשוב: "וק"ל משום דהוי אדם חשוב ימות ברעב? י"ל שהיה לו ללוות מאחרים דהא מסתמא משכח, א"נ היה לו לעשות בצנעא גדולה וצמצום גדול".

ג

ואולי מחלוקת הרמב"ם והרמ"ך נובעת משני התירוצים במקרה של רב. וכפי שיבואר לקמן.

בשו"ע (או"ח סי' תקל"ז סט"ו) פסק: "אסור לקצור השדה בחוה"מ אם אינו נפסד אם יעמוד עד לאחר המועד; ואם אין לו מה יאכל, אפי' מוצא בשוק לקנות אין מצריכין אותו ליקח מן השוק, אלא קוצר ומעמר ודש וזורה ובורר כדרכו, ובלבד שלא ידוש בפרות; וה"מ שא"צ אלא לו לבדו, אבל אם הוא צריך לדוש לצורך רבים, דש אפילו בפרות*כ". היינו השו"ע פסק כרמב"ם, ולא הביא את התירוץ של אדם חשוב.

והעיר על כך הגר"א: "השמיטו הא דאדם חשוב משום דרב לא ס"ל — והלכה כרב, ועוד דלחדא לישנא לא סיימוה קמיה, ובד"ס כו'". ונראה שכוונת הגר"א להורות שנפסק דוקא כתירוץ הראשון, ואף אדם חשוב אינו צריך להימנע מעשיית מלאכה אם יש לו משלו ואין לו בביתו ממה לאכול.

ונראה שמחלוקת התירוצים אינה רק בדין אדם חשוב, אלא במידת ההיתר והאיסור על עבודה במועד. ולתירוץ השני, כשם שהקפידו לגבי אדם חשוב ה"ה לכל אדם צמצמו את היתרו, ורק מי שיש לו תבואה מוכנה מחד, ומאידך אינו יכול ללוות ממון מאחרים התירו לו מלאכה במועד. וכן נראה מדברי רבנו חננאל: "ואע"ג דלמיחצד למי שאין לו מה יאכל שרי, איקפד שמואל עליה דרב, ואמר, אפילו הכי אדם חשוב שאני".

והחפץ חיים כתב בביאור הלכה (סי' תקמ"ב ד"ה ע"י פועל) כרמב"ם:

"עיין בספר מור וקציעה שכתב דנ"ל אם יש לו אשה ובנים קטנים שחייב במזונותם עושה ג"כ כדי פרנסתם היום אבל לא לצורך אותם שאינו חייב לזונם אלא יחזרו עה"פ אם אינם יכולים לעשות בעצמם עכ"ל. ולא נהירא כלל דהרי המצוה של שמחת החג קאי גם על חוה"מ כדאיתא ברמב"ם פ"ו מהלכות יו"ט ומה שמחה יהיה לו אם בניו יחזרו על הפתחים, וגדולה מזו מוכח בשאלתות פרשה ברכה דאפילו אם יכול להשיג ללוות מעות ולקנות התירו לו לעשות מלאכה דהיינו לקצור ולטחון את חטיו דכיון דבעי למיזף עציבא ליה דעתיה ולא מצי מקיים ושמחת בחגיך וכ"ש בענינינו. אכן בעצם הדין אם יכול להשיג מעות בהלואה בענינינו יש לעיין דהרמב"ם פסק שם דאפילו הוא עשיר שיש לו מעות ומוצא לקנות מן השוק ג"כ אינו מחוייב וכ"כ הרי"ץ גיאות וע"כ דטעם מפני ששמחת האדם הוא שנהנה משל עצמו ולא מתבואת אחרים ולפיכך התיר רב לקצור חטיו משא"כ בענינינו דבכל גווני יאכל תבואה של אחרים אפשר דע"י הלואה בעלמא לא אמרינן דעציבא דעתיה. ועכ"פ כשבניו יחזרו על הפתחים בודאי עציבא דעתיה ויתבטל אצלו שמחת החג בודאי שרי לעשות בעצמו כדי להרויח בשבילם".

אולם קיימת סוגיא נוספת לגבי מי שאין לו מה יאכל.

ד

במשנה במסכת מועד קטן מופיע פעמיים המצב שאין לו מה יאכל בפ"ב מ"ד: "אין לוקחין בתים עבדים ובהמה אלא לצורך המועד או לצורך המוכר שאין לו מה יאכל". ובפ"ג מ"ד: "אין כותבין שטרי חוב במועד ואם אינו מאמינו או שאין לו מה יאכל הרי זה יכתוב".

בגמרא (י"ג ע"א, על המשנה הראשונה) שאלו: "בעא מיניה רבא מרב נחמן: שכר פעולה שאין לו מה יאכל מהו?" ומסיקה שהותר לתת מלאכה לסופר שאין לו מעות לפרנסתו, כדי שבשכר פעולתו יהיו לו מעות לשמחת החג, אף שכתיבתו אשר על-ידה הוא משיג שכר פעולתו אינה נצרכת למועד*כא.

וכ"פ הרי"ף (ו' ע"ב): "בעא מיניה רבא מרב נחמן שכר פעולה שאין לו מה יאכל מהו? כלומר מהו לשכור את הפועל לעשות מלאכה שאינה לצורך המועד כדי שיטול שכרו מפני שאין לו מה יאכל ואסיקנא דשכר פעולה שאין לו מה יאכל שרי".

בשכר פעולה יש צדדים שלא להקל בו: המלאכה אינה לצורך עצמו, ואינה לצורך המועד, והיא אף מלאכת אומן. וצד לטיבותא שמהממון שיקבל עתה יקנה את צרכי המועד. האפשרויות האחרות שלו להשגת צרכי החג הן ע"י שאילה על הפתחים או נטילת הלואה מאחרים או ממון או מזון, לשם צרכי החג. ועולה השאלה: הרי יכול ללוות או ליטול מן הצדקה ומדוע חכמים לא חייבוהו לכך? ניתן לומר שהמדובר במי שאינו יכול ללוות או ליטול מן הצדקה. אולם ניתן לומר שחז"ל התירו למי שאין לו עתה מה לאכול, אף שיכול ללוות או ליטול מן הצדקה, לעשות מלאכות האסורות במועד לצורך קניית צרכיו. וכצד האחרון נראה מהמקרה של רב ומתוך הראשונים. (אולם אף מדבריהם לא משמע שהתירו למי שיש לו מזון לעבוד במועד כדי לשלם על מה שהוא אוכל).

וכן נראה מדברי המאירי שכתב על המקרה של רב: "לענין ביאור זה שאמרו בסוגיא זו אין לו מה יאכל הוה, י"מ אותה על הפועל וכמו שאמרו שאע"פ שבעה"ב יש לו לאכול מותר לו להרויח את הפועל במלאכה שלו בכדי חייו של פועל שאל"כ היאך אפשר שיאמר על הרב — אין לו מה יאכל הוה (=שלרב היה מה לאכול ולפועליו לא היה מה לאכול — י"א), ואין צורך בכך שאפשר שכד הקמח כלה ואין מטריחין לקנות". מבואר בדבריו שאף מי שיכול ללוות לא חייבוהו בכך.

ה

בטעם ההיתר לתת מלאכה לפועל שאין לו מה יאכל, כתב הראבי"ה (סי' תת"ט) בריש הלכותיו: "או שצריך לקצור שאין לו מה יאכל, ואפילו הוא עשיר שרו ליה רבנן לקצור ובלבד שלא יכוין מלאכתו במועד. ולכן התירו לו לכתוב תפילין ומזוזות במועד כדי פרנסתו אם הוא עני ואין לו במה יתפרנס". ונראה לפי דבריו שדוקא לצורך פרנסתו ברגל הותר לו לקצור או לכתוב, אבל לא לצורך החזרת חובותיו.

וכן בספר הפרנס (סי' של"א) כתב: "וזהו לשון הירושלמי: כלום אסרו מלאכה במועד אלא כדי שיהא אוכלין ושותין ויגיעין בתורה ואינו אוכלין ושותין ופוחזין לפיכך טרחא יתירה אסור לפי שלבו עצב מן הטורח, והתירו בדבר האבד או כשאין לו מה יאכל כדי שיהא שמח במועד".

הנ"י (ו' ע"ב מדפי הרי"ף) בשם רש"י נתן טעם אחר: "היכא דאין לו מה יאכל דאין המלאכה טורח עליו ומש"ה שרי, ועוד כתבו דבשאין לו מה יאכל אין דבר האבד גדול מזה. ומכל זה משמע היתר פעולה בכל מלאכה למי שאין לו מה יאכל וכן דעתי עכ"ל המחבר". הטעם הראשון מתאים למקרה של רב שכיון שיש לו תבואה אלא שאינה קצורה ומוכנה לאכילה, אין המלאכה טורח עליו. הטעם השני מתאים לסוגיה השניה בה אין לו כלל, וע"כ זה נחשב כלפיו כדבר האבד*כב.

וברבינו ירוחם (תולדות אדם נ"ד ח"ה) נקט את לשון הנ"י — דבר האבד, אולם עולה מדבריו שהאבד הוא אכילתו של הפועל. ז"ל: "וכתב הראב"ד ואף על פי שהפועלים הדורכים אינו אצלם דבר האבד דיש להם מה יאכלו מותר משום אבדה דבעל הבית כי היכי דמותר לבעל הבית כשאין לפועל מה יאכל".

ו

ובתשובות רב נטרונאי גאון (ברודי, אורח חיים סי' קס"ט) פסק:

"וששאלתם החייטין והרצענין שהם עניים ומתפרנסין מעמל ידיהם, יש להם שיעשו מלאכתם בחולו של מועד או לא, וכן אותם שמלאכתם תמיד בפרהסיא?

כך ראינו: שאם צריכין להתפרנס באותן ימי חולו של מועד מאותה מלאכה שעושין, מותר להם לעשות בצנעא — ואם לא יתנו להם מלאכה אלא כשרואים אותם בפרהסיא ואינם יכולים להסגר, אפילו בפרהסיא נמי מותר, מפני שכשטורחין לצורך המועד הם עושים ולצורך יומן. ואפילו במחובר לקרקע שהוא חמור, אם אין לו מה יאכל מותר, דקתני (מו"ק יב רע"ב) ואם אין לו מה יאכל קוצר ומעמר ודש וזורה ובורר וטוחן, ובלבד שלא ידוש בפרות. ורב (שם ע"ב) חצדו ליה חצדא בחולי דמועדא, וקא אמרינן ורב מאי טעמא עביד הכי וכו', שמעינן מינה כל דאין לו מה יאכל עושה לו ואוכל. ותוב קאמרינן (שם יט רע"א) ר' יסי אומר כותב ומוכרן כדרכו כדי פרנסתו, אורי ליה רב לרב חננאל וכן אורי ליה רבה בר בר חנא לרב חננאל: הלכתא מוכר וכותב כדרכו כדי פרנסתו. מכאן למדנו שהחייטין והרצענין והכובסים, כיון שצריכין מותר להם לעשות מלאכתם בחולו של מועד, מפני שהם צריכים".

ז

וכן נראה מתשובת הריב"ש (סי' רכ"ו) שנשאל על: "תינוק, שנולד יום ראשון או שני של סכות, אם יכולין לעשות לו מלבושין בחול המועד, או לא? כי יש מתירין משום דגדול כבוד הבריות שדוחה לא תעשה שבתורה (ברכות י"ט:). ובנדון זה, משום כבוד אבי הבן, שלא ימולו את בנו בכלים שאולים, או בכלים ישנים שלו, מותר. ועוד, דמשום מצות ברית מילה יש להתיר; שהרי מילה דוחה את השבת, והאי כצרכי מילה קצת, הן. ויש מי שאוסר ואומר: דלא שייך משום כבוד הבריות, כיון דאפשר בכלים שאולים, או בישנים שלו. ומהאי טעמא נמי, אינם כצרכי מילה. ועוד, שאפילו נתיר מטעמא דגדול כבוד הבריות וכו'; היינו למתכבד עצמו, אבל לא לחייט אחר, שיתפור כדי שיתכבד האחר. דאין אומרים לאדם עמוד וחטוא בשביל שיזכה חבירך (כשבת ד'). תשובה: נראה כדברי האוסר".

ולאחר אריכות לאיסור, כותב: "אמנם, מה שהיה מותר גמור, הוא שיעשה המלבושים ההם, אומן שאין לו מה יאכל. דהא אסיקנא בגמרא (י"ג): דשכר פעולה, בשאין לו מה יאכל, שרי. כלומר: שמותר לבעה"ב עשיר, לתת מלאכה לעשות, לאומן שאין לו מה יאכל, אע"פ שאינה לצורך המועד, ואינה דבר האבד: כיון שהשכר צריך לאומן לצורך המועד, שאין לו מה יאכל".

נראה מדברי הגאונים והריב"ש שאע"פ שלא חייבו את הפועל ללוות, לא התירו לו לעשות מלאכה כדי להשיב חובותיו.

ח

בשד"ח (מע' חוה"מ אות יג) הביא משו"ת דברי מלכיאל שכתב שבניגוד לאבלות שאמרו חז"ל שתבוא מארה לשכניו שלא נתנו לו משלהם ועל כן נזקק לעבוד באבלותו, הנה בחוה"מ לגבי פועל שלמ"י (=שאין לו מה יאכל) לא הצריכו את שכניו לכך. וטעם החילוק שבאבלות כבוד המת בכך, אבל בחוה"מ לא הטילו חובה זו. והשד"ח לאחר שהקשה עליו הסביר שאבלות אינה צפויה ולכן הטילו זאת על שכניו, אבל מועד היה יכול להכין מערב חג, וע"כ לא הטילו על שכניו. ועוד שפועל מצוי ואבל אינו מצוי, ולכן פועל היא גזרה שאין הציבור יכול לעמוד בה. עוד הביא שם (בשם שו"ת לב חיים) שאסור לפועל שיש לו ממה לאכול לעשות מלאכה עבור מי שאין לו משום שלא אמרינן "חטא כדי שיזכה חברך" במקרה זה.

ונראה להסביר את ההבדל שבין פועל שאין למ"י לאבל, עפ"י מה שבואר לעיל, שבפועל נתנו לו חכמים את הרשות לעשות מלאכה ולא ללוות, כיון שישיג בכך צרכי פרנסתו. אבל לאבל אסרו את המלאכה גופה, וחייבוהו ליטול מאחרים.

ט

והנה המגן אברהם (סי' תקמ"ב ס"ק א') כתב שגדר פועל שאין לו מה יאכל: "משמע דאם יש לו לאכול אפי' לחם ומים אסור וכ"מ בב"י סי' תקמ"ה שכ' בשם נ"י דאם יש לו לחם ומים מותר לכתוב תפילין, משמע דשאר מלאכות אסור וכ"מ ברא"ש וע"ש בש"ע ס"ג מ"ש בשם המ"מ, והא דכ' בסי' תקל"ט בב"י דלהרמב"ם מיירי שיש לו מה לאכול ורוצ' למכור להרויח בריוח היינו דוקא לענין סחורה אבל לענין מלאכה כתב בהדיא בסי' תקמ"ה דאין לו כלל מה יאכל". ובאליה רבה (ס"ק ג') חלק עליו שאפילו להרויח מותר.

ומהראשונים נראה שלא כמג"א. ראשית מן העולה מהראשונים שאפילו יכול ללוות לא חייבוהו בכך.

ועוד, כתב בספר החינוך (מצוה שכ"ג): "ודרך כלל התירו זכרונם לברכה (שם י"ג ע"א) לכל מי שיש לו צורך, כלומר שאין לו מה יאכל לעשות כל מלאכה. וכן לבעל הבית התירו לעשות כל מלאכה לצורך מי שאין לו מה יאכל. ופירוש אין לו מה יאכל, לפי הדומה הוא מי שאין לו מעות במה יקנה צרכיו, ואע"פ שיש לו בית וכלי תשמיש, שאין מחייבין לו לאדם למכור כליו".

ובריטב"א (י"ב ע"ב) כתב: "או לצורך המוכר שאין לו מה יאכל. פי' שיהיו לו מעות לצורך אוכל דמועד ואפי' להרוחה, ואסיקנא בגמ' דה"ה שכר פעולה שאין לו מה יאכל, ואמרו בירושלמי ואפי' למשתי קונדיטון מנהון דאלמא אפי' להרויח במזונותיו שרי".

וברבינו ירוחם (תולדות אדם נ"ד ח"ה) כתב במפורש: "אם אין לסופר לאכול כותבין כדי לתת שכר פעולה לסופר ואינו כותב תפלין לעצמו דחול המועד אינו זמן תפלין, אבל כותב ומוכר לאחרים כדי פרנסתו אפילו אם יש לו מה יאכל ואפילו בהרוחה כותב ומוכר כלומר שיהיה לו יותר בריוח לקנות יין ובשר לצורך המועד כך פשוט במועד קטן וכן פירו' בה"ג דמיירי שאין לו מה יאכל".

ובכלבו (סי' ס' ד"ה מי שצריך) כתב: "וכותב אדם תפילין ומזוזות לעצמו וטווה תכלת בבגדו ואם אין לו מה יאכל כותב ומוכר לאחרים כדי פרנסתו וכן כל שאסור לעשותו במועד אם אין לו מה יאכל עושה כדי פרנסתו".

מדברי כולם למדנו שהותר לו לעשות מלאכה כדי פרנסתו ולא אך לצורך לחם ומים. וה"ה שאם יש לו אך לחם ומים הותר לו לעשות מלאכה ולקנות בשכרה את שאר צרכיו.

מסקנה

נראה, שהותר למי שאין לו כדי פרנסתו בביתו, לצורך פרנסתו במועד לעשות מלאכות בשכר, אולם לא הותר למי שכבר יש לו כדי פרנסתו בביתו, לעשות מלאכה ע"מ להחזיר חובותיו, ואע"פ שע"י מלאכות אלו ישלם הלואותיו בפרנסתו במועד.