חבל נחלתו ג ח
סימן ח
חומר חיטוי מדיף ריח וצובע בשבת .
שאלה
האם יש איסור להשתמש בשבת בחומר חיטוי הצובע את המים וגורם לחיטוי האסלה ולהדפת ריח נעים, בשבת?
.(תיאור דרך הפעולה: חומר החיטוי הצובע נמצא במצב מוצק רך בתוך מיכל פלסטיק עם חור בחלקו העליון ותלוי בתוך מיכל הורדת המים ["ניגרה"] ומתמוסס לאיטו תוך כדי שטיפה. ויש כאלה התלויים באסלה, ועם הורדת המים הם נצבעים מהמיכל התלוי על האסלה ויחד עמו האסלה נשטפת ומחוטאת ומתפזר ריח מהמיכל.)
איסור צובע
א. במשנה שבת (פ"ז מ"ב) מקור איסור צובע: "הגוזז את הצמר. והצובעו". ובפרק י"ג (מ"ד): "שיעור. והצובע כמלוא רוחב הסיט הכפול".
ובפ"י מ"ו: "וכן הגודלת וכן הכוחלת וכן הפוקסת, ר' אליעזר מחייב וחכמים אוסרים משום שבות". (רע"ב: "הכוחלת נותנת כחול בעיניה", "כוחלת משום כותבת". תפא"י: "כוחלת משום צובע").
ב. בתוספתא (שבת פ"י ה"י): "ר"ש בן אלעזר אומר משום ר' אליעזר הכוחלת והגודלת והפוקסת לעצמה פטורה לאחרות חייבת, וכן היה רשב"א אומר משום ר' אליעזר לא תקנח אשה פניה בבגד שיש בו סרק".
ובירושלמי (שבת פ"י ה"ו): "הכוחלת חייבת משום כותבת, הפוקסת חייבת משום צובעה".
מתבאר כי צביעת פניה של האשה לפי חכמים אסורה מדרבנן.
ג. וכך פסק הרמב"ם (הל' שבת פ"ט הי"ג): "הצובע חוט שארכו ארבעה טפחים או דבר שאפשר לטוות ממנו חוט כזה חייב. ואין הצובע חייב עד שיהא צבע המתקיים. אבל צבע שאינו מתקיים כלל כגון שהעביר סרק או ששר ע"ג ברזל או נחושת וצבעו פטור. שהרי אתה מעבירו לשעתו ואינו צובע כלום. וכל שאין מלאכתו מתקיימת בשבת פטור". היינו צביעה שאינה מתקיימת אסורה מדרבנן.
ושם הי"ד: "העושה עין הצבע ה"ז תולדת צובע וחייב. כיצד כגון שנתן קלקנתוס לתוך מי עפצא שנעשה הכל שחור או שנתן אסטיס לתוך מי כרכום שנעשה הכל ירוק וכן כל כיוצא בזה. וכמה שיעורו כדי לצבוע בו חוט שארכו ארבעה טפחים".
ובהשגת הראב"ד: "א"א קשיא לי בשול סמנים דגמרינן מיניה מבשל (שבת ע"ד ע"ב) תיפוק לי נמי משום צובע המים, ואני לא הייתי סבור שיתחייב משום צובע עד שיצבע דבר שנגמרה בו מלאכת הצבע, אבל צביעת מים שאינה לצורך עצמן לא, ושריית דיו וסמנין משום לש באו לה ולא משום צבע המים, כמו שרית הכרשינין וכעין מים וקמח או מים ועפר". היינו אין מלאכת צביעה — בצביעה שנעשתה בדרך אגב ולצורך פעולות שאינן קשורות בצביעה.
ד. את דברי הרמב"ם שהובאו לעיל: "עד שיהא צבע המתקיים", בארו המפרשים:
המגדל עוז (פ"ט): "ואין הצובע וכיו"ב. פרק ר"א דאורג משמע כן לגבי מעברת אשה סרק על פניה וה"נ איתא בירושלמי ותוספתא".
ובפי' קדמון ממצרים (רמב"ם פ"ט): "צבע אדום עושין אותו הנשים על פניהם".
ה. והרמב"ם עצמו (פכ"ב הכ"ג) פסק: "הצובע מאבות מלאכות, לפיכך אסור לאשה להעביר סרק על פניה מפני שהיא כצובעת". והגדרתו, ומקום סידורה של הלכה זו, מלמד שסובר שהאיסור מדרבנן. וכן כתב הרמב"ם בהמשך (פכ"ג הי"ב): "כותב מאבות מלאכות לפיכך אסור לכחול בפוך וכיוצא בו בשבת מפני שהוא ככותב".
ומלשון הטור (או"ח ש"ג) לא ברורה פסיקתו האם אסור מהתורה או מדרבנן, שכתב: "אסור לאשה שתעביר סרק על פניה בשבת משום צובע ולא לכחול עיניה".
ובאר הב"י: "סרק. ופירש"י סרק צבע אדום. ולא לכחול. והלכה כחכמים דפטרי וכ"פ הרמב"ם. אבל מדברי הסמ"ג נראה שחייבת חטאת". היינו לפי הרמב"ם ורש"י אין בכחל ושרק על פניה של אשה איסור דאורייתא. ולפי הסמ"ג יש בכך איסור מן התורה.
ובשו"ע (סימן ש"ג סעיף כ"ה) פסק: "סרק על פניה משום צובע. ומטעם זה אסורה לכחול בשבת". ועי' סי' ש"כ ס"ק כ"ה במג"א. ובמקביל במ"ב.
מתבאר כי להלכה יש צד צביעה גם במים אמנם מדרבנן ולא מן התורה.
איסור נולד
א. הרמ"א (סי' שכ"ח ס"י) פסק: "ואסור לרחוץ ידיו במלח כ"ש בבורית. או בשאר חֵלב שנימח על ידו והוי נולד". היינו הפיכתם לנוזל הוי נולד. אמנם המג"א (ס"ק י"א) העיר: "ובש"ג כתב דיש מתירין, דדוקא ברד ושלג שעומדין למשקין אסור ע"ש שהאריך". ובמשנה ברורה (ס"ק כ"ט): "לרחוץ ידיו במלח הטעם כדלקמיה דע"י רחיצתו נימח המלח ונולד דבר חדש ודמי למלאכה, אבל לרחוץ ידיו במי מלח שרי לכו"ע". וכן (שם ס"ק ל') בהמשך: "והוי נולד ודמי לריסוק שלג וברד".
ויש לעיין שבבורית על ידיו אין כבי' מים אלא סבון שנימוח, לעומ"ז כאן המים נצבעו אך לא נשתנה הצבע שנימוח ומצד זה אין כאן נולד.
וצריך לדון מצד הולדת ריח. בביצה (כ"ב ע"ב) דנים בעשיית מוגמר, ובסוף הסוגיא: "סחופי כסא אשיראי ביומא טבא אסור מ"ט משום דקמוליד ריחא". וברש"י לגבי גימור חרס: "דקמוליד ריחא שנכנס בחרס שלא היה בו ריח ואסור מדרבנן שהמוליד דבר חדש קרוב לעושה מלאכה חדשה".
וכן נפסק באו"ח סי' תקי"א ס"ד. וא"כ ה"ה לגבי שבת אסור להוליד ריח. והנה בשש"כ (פכ"ג הי"ג, י"ד) פסק שמותר לרסס במטהר אויר בשבת. אולם נראה שהיתרו משום שיש במיכל חומר נוזלי שבתוכו אצור הריח והוא מתפשט בסביבה, אבל במטהר האויר המוצק הריח מתפשט כתוצאה מהמסת המוצק והמים שנשטפים על גביו משחררים חומרים מדיפי ריח. וצ"ע אם יש בכך איסור של מוליד ריח באויר. ובשש"כ (כ"ג, י"ג) אסר לפתוח חומר נותן ריח ומתנדף, אולם גם הוא לא אסר משום הולדת ריח באויר, אלא משום פתיחת פתח בקופסה. ועכ"פ בריח קל אשר בקושי מורגש יש להקל.
איסור ממרח
עי' שש"כ (פי"ד הערה מ"ט) אשר מתיר שימוש בסבון רך (כעין החומר המחטא וצובע של שאלתנו) בשבת. (ועי' לעיל בסימן ז' העוסק בממרח בשבת).
בילקוט יוסף (שבת ח"ג עמ' שעה ואילך) התיר מטעמים אלו:
בצובע:
. מכיון שהוא אך גרמא בצובע, אף דהוי פסיק רישיה אינו מחשיבו כמעשה.
. עיקר כונתו לחיטוי ולא לצביעה.
. אין צביעה במשקין (והוא חלק על כך).
. אין המים נצבעים כדי לצבוע דבר אחר.
במוליד:
. הולדת ריח אינה נעשית ע"י מעשה ומחשבה תחילה, אלא פסיק רישיה בגרמא.
. כדוגמת עשיית סודה שהתירו, כברד ששם במים.
בממחק:
. משום גרמא בלבד.
וע"כ מתיר בילקוט יוסף לשים הן חומר צובע והן חומר מחטא. ובשש"כ (שם) התיר בחומר מחטא אולם רק בתנאי שאינו צובע. ושניהם לא התייחסו להולדת ריח באויר וצ"ע.
מסקנה
נראה שאם החומר מומס ע"י השטיפה במים ומדיף ריח חזק, יש בעיה של הולדת ריח בשבת וע"כ הילקוט יוסף אולי יתיר מצד הגרמא שבדבר, אבל ספר שש"כ יאסור מצד מוליד ריח. ואם אינו מוליד ריח ורק מחטא שני המחברים מתירים. ואם מוליד צבע ילקוט יוסף מתיר ושש"כ אוסר*יב.