חבל נחלתו ב קד

<< · חבל נחלתו · ב · קד · >>

<poem> סימן קד . רופא שטעה שאלה רופא מנתח שטעה וניתח בצורה שאינה מתאימה לפגיעה, או שטעה בסוגי התרופות המתאימות לחולי שזוהה, אותן המתאימות למחלה. האם הרופא חייב בתשלומים? תשובה א. על רופא חלות כמה סוגי מחוייבויות כלפי החולה וכלפי שמיא. הן כאומן — אם בחינם ואם בשכר. הן מצד המצוה שבדבר — אם בפיקוח נפש ואם בהצלת גופו, והן כאדם המזיק שמועד לעולם. ועפ"י גדרים אלו צריך לדון מה דינו אם קלקל בשוגג וכד'. ב. בב"ק [פ"ה ע"א]: "דתניא דבי ר' ישמעאל אומר: ורפוא ירפא — מכאן שניתן רשות לרופא לרפאות". מפרש רש"י: "ולא אמרינן רחמנא מחי ואיהו מסי". היינו הרשות לרפאות היא רשות מרבש"ע להתערב בתהליכים טבעיים, שאפשר לראות בהם פעולה אלוקית וממילא אסור להתערב בהם*. אבל אין ללמוד מכאן כי רשות הרופא לרפאות פוטרת אותו מתשלומים. בדומה לו כתב הרמב"ן [תורת האדם שער הסכנה]: "ומסתברא דהא דאמרינן נתנה רשות לרופא לרפאות לומר שאינו אסור משום חשש השגגה, א"נ שלא יאמרו הקב"ה מוחץ והוא מרפא". ומוסיף הרמב"ן: "אבל האי רשות — רשות דמצוה הוא לרפאות ובכלל פיקוח נפש הוא. וש"מ כל רופא שיודע בחכמה ובמלאכה זו חייב הוא לרפאות ואם מונע עצמו ה"ז שופך דמים". ובטור [יו"ד סי' של"ו] מביא את דבריו. למדנו על מצות הרופא לרפאות אבל לא פורט דינו במקרה טעות. בניגוד להם כתב הר"ן [חי' לסנהדרין פ"ד ע"ב]: "אלא ע"כ אית לן למימר שהרופא המומחה כשיטעה ברפואותיו אינו שוגג אלא אנוס שברשות הוא מרפא, כדאמרינן בפ' החובל שנתנה רשות לרופא לרפאות, ואין לו אלא מה שעיניו רואות כדאמרינן בדיין שטעה דליביה אנסיה. אלא נראה שהטעם הנכון דשגגת לאו מותר מפני שלא מצינו שענש הכתוב כלל, ואפשר דאפילו בדיני שמיים אינו מתחייב שאין לך לומר שעשה איסור כשהכניס עצמו לבית הספק שזה לטובה היתה כונתו לרפאות את חבירו". נראה שסבר שפטורו של רופא שטעה מתשלומים הוא מדין תורה, וכלול הדבר ברשות שנתנה לו התורה. היינו התורה ציותה עליו לרפאות ופטרתו מתשלומים בכל מקרה שגגה. לפי הר"ן התשובה לשאלתנו ברורה. רופא שעושה מלאכתו נאמנה וטעה בשיקול דעתו, אין לו אלא מה שעיניו רואות ופטור. ומקור לדבריו בנוסף לזה שהביא ניתן למצוא בגמ' סנהדרין [פ"ד ע"ב]: "רב דימי בר חיננא אמר: מכה אדם ומכה בהמה מה מכה בהמה לרפואה פטור אף מכה אדם לרפואה פטור". (והראשונים במקום עסקו בהסברת לימוד זה על רקע האיסור של רב לבנו להקיז לו דם). ג. אלא שעדיין הדברים טעונים בירור לשיטת הראשונים האחרות. מפאת סתירה בין כמה ברייתות. הרמב"ן [תורת האדם שער הסכנה] כתב: "בפרק החובל: תנא דבי ר' ישמעאל ורפא ירפא מכאן שניתנה רשות לרופא לרפאות. פי' שמא יאמר הרופא מה לי בצער הזה שמא אטעה ונמצאתי הורג נפשות בשוגג, לפיכך נתנה לו תורה רשות לרפאות. וקשיא לי הא דתניא בתוספתא רופא אומן שריפא ברשות בי"ד והזיק ה"ז גולה. אלמא עונש שוגג יש בדבר. וי"ל הכי: הרופא כדיין מצווה לדון, ואם טעה בלא הודע אין עליו עונש כלל, כדאמרינן שמא יאמר הדיין מה לי בצער הזה, ת"ל ועמכם בדבר המשפט, אין לדיין אלא מה שעיניו רואות. ואעפ"כ אם טעה ונודע לבי"ד שטעה משלם מביתו על הדרכים הידועים בו. ואע"ג דהתם (=בדיין) אם דן ברשות בי"ד פטור, אף כאן מדיני אדם פטור מתשלומין. אלא שאינו פטור מדיני שמיים עד שמשלם הנזק ויגלה על המיתה הואיל ונודע שטעה והזיק או המית בידים. וכן אמרו בתוספתא דב"ק גבי פטורים מדיני אדם וחייבים בדיני שמיים: 'רופא אומן שריפא ברשות בי"ד פטור מדיני אדם ודינו מסור לשמיים'. ומכל מקום בלא הודע שלו אינו חייב כלום כמו שהדיין פטור לגמרי בין מדיני אדם בין מעונש שמיים, והוא שיזהר כמו שראוי ליזהר בדיני נפשות ולא יזיק בפשיעה". מתבאר מדברי הרמב"ן שהבין את רשות התורה כִּפְּטור, וע"כ הוקשה לו מדוע גולה אם הרג בשוגג, ומתרץ שגלותו היא מדיני שמיים* שעל כך אף רשות בי"ד לרפאות אינה פוטרת. אבל מתשלומים, כל מקום שלא הזיק בפשיעה (כגון החלפת תרופות) — פטור. כאמור, את דברי הרמב"ן מביא הטור [יו"ד סי' של"ו], ומוסיף: "ואם ריפא שלא ברשות בית דין והזיק חייב בתשלומין, אפילו אם הוא בקי וכל שכן באחד שאינו בקי, שאין בית דין מרשין למי שאינו בקי. אבל אם ריפא ברשות בית דין וטעה והזיק פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמיים, ואם המית ונודע לו ששגג גולה על ידו. ומכל מקום אינו צריך לימנע מפני חשש טעות כדפרישית". וכן נראה מפסיקת השו"ע בדיני דיין שטעה [חו"מ סי' כ"ו ס"ב] שכתב: "טעה בשיקול הדעת. אם היה זה דיין מומחה ונטל רשות מריש גלותא או שלא נטל רשות אבל קבלו אותו בעלי הדין עליהם, הואיל והוא מומחה חוזר הדין ואם אי אפשר להחזיר פטור מלשלם". וכדברי הרא"ש [מובא בב"י סי' כ"ו] "ופטור מלשלם כיון דמומחה הוא ולא היה ראוי לטעות אלא דמזליה דההוא גברא גרם, כדתנן כל המומחה לבית דין פטור מלשלם. וכן בטבח אומן שקלקל ומראה דינר לשולחני ונמצא רע מומחים פטורים. אם א"א בחזרה פטור מלשלם". כאמור בדברי הרמב"ן את עונש הגלות בשוגג מבין הוא כדין בידי שמיים, כעין כפרה, אמנם אינו דן מה יהיה הדין אם הרופא אינו רוצה לגלות. כמו"כ את דין התשלומים הוא מסביר כדי לצאת ידי שמיים. ואינו מפרש מה יהיה הדין אם החולה תפס מן הרופא, האם יוציאו מידו או שזהו דינא ועביד איניש דינא לנפשיה. ד. בשו"ת התשב"ץ [ח"ג סי' פ"ב] דן בחיובי רופא, ומפאת החידוש בהם נביאם על אף האריכות. ."ובתוספתא דגיטין [פ"ג הי"ג] תניא בראשונה היו אומרים המטמא והמדמע חזרו לומר אף המנסך שוגג פטור מזיד חייב מפני תיקון העולם. רופא אומן שריפא ברשות בי"ד והזיק שוגג פטור מזיד חייב מפני תיקון העולם. המחתך את העובר במעי אשה ברשות בי"ד והזיק שוגג פטור מזיד חייב ע"כ לשון התוספתא. ולכאורה הוה משמע דפטור שוגג ברופא אומן ובמחתך העובר הוי מפני תיקון העולם, וחיובם מן הדין אפילו למ"ד הזיק שאינו ניכר לא שמיה הזיק דהני הזיק ניכר נינהו, ומן הדין חייבין אפילו בשוגג דקי"ל אדם מועד לעולם בין שוגג בין מזיד. אלא שפטרו שוגג מפני תיקון העולם לרופא אומן ועושה ברשות בי"ד שאם לא נפטרנו בשוגג אתי לאמנועי מלרפאות וכבר נתנה התורה רשות לרופא לרפאות. ומ"ה אמרו בתוספתא דב"ק (פ"ו ה"ו) רופא אומן שריפא ברשות בי"ד והזיק פטור מדיני אדם ודינו מסור לשמיים, והיינו כשהזיק בשוגג כי היכי דלא תיקשי תוספתא אחריתי דגיטין דתני התם דבמזיד חייב בדיני אדם".. למדנו מדבריו שדן בענין רופא לפי דיני נזיקין, ועפ"י זה היה ראוי שרופא שטעה והזיק יהיה חייב כדין אדם שמועד לעולם. אלא שחכמים פטרוהו בשוגג מפני תיקון העולם כדי שהרופאים לא יחושו לרפאות. בכך חולק התשב"ץ על הרמב"ן הסובר שרופא שוגג פטור מן הדין וחייב רק כדי לצאת ידי שמיים. ממשיך התשב"ץ: "ובתוספתא דב"ק (פ"ט ה"ג) תניא: 'רופא אומן שריפא ברשות בי"ד והזיק פטור, אבל יותר מן הראוי לו חייב'. ונראה שזה הוא פירוש שוגג ומזיד, שאם עשה הראוי לו והזיק פטור דה"ל שוגג אם לא נעשית מלאכה כראוי בשגגתו וזהו מפני תיקון העולם, דמן הדין היה ראוי לחייבו דאדם מועד לעולם ודינו מסור לשמיים. ואם עשה יותר מן הראוי הוה מזיד וחייב". ה. עפ"י דרך לימודו לגבי נזקים, הסיק לגבי מיתה: ."ולענין רציחתו אמרו בתוספתא דמכות (השמטות פ"ב ה"ה) רופא אומן שריפא ברשות בי"ד והרג ה"ז גולה וזה כשעשה הראוי לו, אבל אם עשה יותר מן הראוי והרג אינו גולה דמזיד הוא ואין מזיד גולה אף אינו מתחייב מיתה וכגון שלא התרו בו וכדאיתא בפ' אלו הן הגולין (ח' ע"א). ושם בגמרא הזכירו הרב הרודה את תלמידו והאב המכה את בנו ושליח בי"ד שאינן גולין משום דהתם במצוה קא עסיקי. ותימה שהרי רופא ג"כ במצוה קא עסיק דאבידת גופו היא. ואיכא לאפלוגי כדאיתא התם. והרמב"ן זלה"ה כתב בס' תורת האדם שזה לא נאמר אלא כשידע שטעה והזיד או המית בידים אבל בלא הודע שלו אינו חייב כלום בין בדיני אדם בין בדיני שמיים, דומה לדיין שאין לו אלא מה שעיניו רואות אלא שאם יודע טעותו משלם על הדרכים הידועים". נראה מדבריו שבבירור חולק על הרמב"ן ששוגג ראוי להתחייב מצד דין תורה אלא שחכמים פטרוהו, לעומת הרמב"ן הפוטר מן התורה ומחייב לצאת ידי שמיים. "העולה מזה הוא כי רופא אומן ונתנו לו רשות בי"ד לרפאות וטעה והזיק והכירו טעותו רופאים אחרים אומנים חייב הוא בין בשוגג בין במזיד מן הדין כדין חובל, ואם הרגיש (=בשעת מעשה) יש לו דין רוצח, ואם לא טעה ועשה הראוי לו לעשות אלא ששגג בפשיעתו וחבל פטור מפני תיקון העולם ודינו מסור לשמיים. ואם הרג גולה ואם עשה יותר מן הראוי הוי מזיק ורוצח ומשלם ונהרג עליו אם התרו בו, ואם לא התרו בו דמו מותר לגואל הדם". עולה מדבריו שלגבי תשלומי היזק בשוגג מסכים למעשה לרמב"ן שפטור, אבל לגבי עונש גלות מחמיר וסובר שבשוגג גולה מעיקר הדין ולא אך לצאת ידי שמיים — כרמב"ן, ובשוגג הקרוב למזיד דינו שאינו גולה וגואל הדם רשאי להורגו. ו. עפ"י יסוד דבריו, התשב"ץ מסייג את דינו של רופא. "ונראה כי פירוש רופא אומן הוא רופא החבורות במלאכת היד ששגגתו וזדונו היא חבלה ורציחה בברזל. אבל רופא חולים במשקים ובמשלשליות ובמרקחות ובמרחצאות ובהנחות אינו נקרא רופא אומן, אלא רופא ואינו בכלל זה, שאינו בא בכלל חבלה להתחייב בניזקין ואם שגג או הזיד והמית או הוסיף מכאוב על מכאובי החולי, ונתכוון לרפאות ולא נתכוון להזיק פטור הוא אף מדיני שמיים, שאין לו אלא מה שעיניו רואות אלא שאין לו לדבר בפני מי שגדול ממנו בחכמה כדין דיין ולא לסמוך על נסיונותיו". היינו, התשב"ץ מחייב רופא מנתח מעיקר הדין בשוגג, אבל רופא המחלק תרופות פטור אף בשוגג. .(לא מבואר כ"כ בדברי התשב"ץ האם בגלל תיקון העולם שאינו יכול לראות את הנעשה בתוך גוף חבירו וע"כ מנתח חייב, או משום שאינו עושה מעשה בידיים והוא אך גרמא בנזקין וא"א לחייבו על כך. ולפי דבריו אם הזריק לחולה בידים חומר שָגוּי יתחייב אף רופא שאינו רופא חבורות. ויתבאר להלן). ו. נראה לענ"ד, שהרמב"ן והתשב"ץ נחלקו האם צריך לדון רופא מדין אדם המזיק. שיטת הרמב"ן [ב"ק מלחמות, חי' ב"מ פ"ב ע"ב ד"ה אתא] היא שאדם המזיק חייב לעולם אפילו על אונס גדול. לעומתו תוס' [ב"ק כ"ז ע"ב ד"ה באפילה, ובסופו צויינו עוד כמה ד"ה] סוברים שאדם המזיק חייב על אונס כעין אבידה אבל פטור על אונס כעין גניבה. לכאורה לפי דברינו היה על הרמב"ן לחייב; אבל לדעת הרמב"ן, כל אומן אינו מתחייב משום אדם המזיק. ז"ל בב"מ: "אלא שאין באומן הטועה במלאכתו משום מזיק". ואילו תוס' סובר שאף אומן שטעה נידון כאדם המזיק. ונראה שהתשב"ץ קיבל את שיטתם. וע"כ לפי התשב"ץ מתחייב כדין אדם המזיק וצריך תקנת חכמים לפטור שוגג, ואילו לפי הרמב"ן ניתן לדונו אך כאומן שטעה. וכיון שהוא עושה ברשות בית דין מן הראוי להיפטר ורק לצאת ידי שמים משלם וגולה. עפי"ד מבואר החילוק בין רופא חבורות (=מנתח) לרופא בסמים ותרופות. הראשון עושה מעשה בידים, השני הוא גרמא בנזקין אמנם הלה עושה על פיו ומשלם ממון על כך אבל סו"ס אין הוא עושה בידים וע"כ ניתן לחייבו מדין גרמא אבל לא כאדם המזיק. עוד מבואר החילוק שבין דין גלות לרמב"ן לבין דין גלות לתשב"ץ. לפי הרמב"ן ראוי להיפטר אלא שגולה מדין כפרה בלבד. ואולי אף אין רשות לגואל הדם לפגוע בו. לפי התשב"ץ זהו פטור מדברי חכמים המועיל בממון מצד הפקר בי"ד, אבל אינו שייך כלל לדיני נפשות, וע"כ בסתם שוגג ומת תחת ידו — גולה, ואילו בקרוב למזיד הרי דינו כשוגג הקרוב למזיד שיושב בביתו וחושש מגואל הדם. ז. בשו"ע [של"ו א'] פסק: "ניתנה הרשות לרופא לרפאות ומצוה היא ובכלל פיקוח נפש הוא, ואם מונע עצמו ה"ז שופך דמים. ואפילו יש לו מי שירפאנו שלא מן הכל אדם זוכה להתרפאות ומיהו לא יעסוק ברפואה אא"כ הוא בקי ולא יהא שם גדול ממנו שאל"כ ה"ז שופך דמים. ואם ריפא שלא ברשות בי"ד חייב בתשלומין אפילו אם הוא בקי. ואם ריפא ברשות בי"ד וטעה והזיק פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמיים, ואם המית ונודע לו ששגג גולה על ידו". ונראה שפסק כרמב"ן. ולעניננו חיוב תשלומים וכפרת גלות יהיו חייבים רק בבאים לצאת ידי שמיים.