חבל נחלתו ב ק
<poem> סימן ק . שליח שניזק השאלה ראובן ביקש משמעון שבדרכו לישובו בגוש קטיף יסע לכפר דרום וימסור חפץ לחברו לוי השוכן שם. שמעון בחזרתו מכפר דרום קיבל אבן בזכוכית קדמית שפצעה אותו פציעה קלה. וע"כ הושבת ממלאכתו לכמה ימים, והוכרח לתקן את מכוניתו. ראובן שואל האם הוא חייב לפצות את שמעון על נזקי גופו וממונו? א. הפסיקה להלכה בשולחן ערוך [חושן משפט סי' קפ"ח סעי' ו'] פסק: "מי שהגיע לו היזק בממונו מחמת שליחות שולחו, או שהעלילו עליו מחמת השליחות והפסידוהו ממון, אין המשלח חייב לשלם לו נזקו. (ועיין לעיל סימן קע"ו סעיף מ"ח)". והרמ"א [קע"ו מ"ח] כתב: "אבל מי ששולח חבירו בעסקיו ונתפס, י"א דאם הלך בשבילו בחנם חייב לפדותו, דהוי ליה עליו כשואל שחייב באונסין (מרדכי פ' האומנים והגהות שניות), ויש חולקין (תשובת רמב"ן סימן כ' ומהרי"ק שורש קל"א)". מקורות הפסיקה אינם מהש"ס אלא מתוך תשובות הראשונים. התשובה עליה התבססו השו"ע והרמ"א בדבריו 'ויש חולקים' היא התשובה המובאת בשו"ת הרשב"א המיוחסות לרמב"ן [סי' כ'] וז"ל: ."שאלה: מי שהגיע לו היזק בממון שלו, מחמת שליחות שולחו, או שהעלילו עליו מחמת השליחות, והפסידוהו ממון. אם על המשלח לשלם לו נזקו, אם לאו. וכן שותף שהיה הולך בפרקמטיא, ונתפס אצל ליסטים עם הפרקמטיא, אם על השותף לפדותו. תשובה: אין המשלח חייב בתשלומי נזק השליח. שלא מצינו תשלומי נזק, אלא בנזקי עצמו או בנזקי ממונו, האי כדיניה והאי כדיניה. ונזקי ממונו כעין נזקי עצמו הן. כלומר: לפי שפשע בנזקו בשמירת ממונו. אבל בנזק שהגיע לשליח, מה הזיק המשלח, ומה הגיע לו מחמת פשיעתו? וכל שכן, אם השליח שכיר, שהרי הלך בשכרו. כדכתיב: ואליו הוא נושא את נפשו. ודרשינן: שעל שכרו עלה בכותל ונתלה באילן. כלומר: ולפעמים שיפול ממנו וימות. ובכלל סכנת נפשו הכניס עצמו, מחמת שכרו. ואלו דברים פשוטים הם. הגע עצמך: מי ששכר פועל נפח, ויצא גץ מתחת הפטיש, והדליק גדיש של נפח, מי חייב בעה"ב, מפני שהיתה מלאכתו? ואפילו היה הפועל בחנם. ואפילו תאמר שבגרם שליחות הגיעו נזק, גרמא בנזק הוא ופטור". ופשוט לבעל התשובה שהמשלח אך גרמא בעלמא בנזקי השליח, ואינו חייב בשום תשלום לשליח. והביאה אף המהרי"ק בסי' קל"א. והבית יוסף [חו"מ סי' קפ"ח] הביא את המקורות הנוספים לפסק הרמ"א. וז"ל: "ובהגהות ראשונות דמרדכי במציעא (סי' שנ"ט ותס"א) כתוב: נראה לי שאם ראובן הלך בשליחות שמעון בשכר ונתפס בדרך ולא בסבת שמעון שאין חייב לפדותו, אבל אם בחנם הלך בשליחותו חייב לפדותו, דשאלה שייכא בגוף הבעלים ואף על גב דלא דמי ממש דבגוף האדם לא שייכא גניבה ואבידה כמו גבי אומנין מכל מקום נראה כדפרישית כדאיתא בפרק קמא דסנהדרין (ב:) מה לי חבל בגופו מה לי חבל בממונו עכ"ל. ובריש הפועלים כתב המרדכי (סי' שס"ז) שפסק רבינו מאיר על האב ששלח את בנו בשליחות ונתפס כיון שהלך [בשליחותו] אם כן היה גופו שאול לאביו ומחויב לפדותו בכדי דמיו דלא גרע מבהמתו, ובסוף התשובה כתב היכא שיש לו לבן אם האב חייב לפדותו כשהוא שואל גופו למלאכתו זה צריך עיון אמנם זה פשוט היכא דלית ליה לבן כופין האב לפדותו עכ"ל". מוסיף הב"י: "ויש להתיישב אם מחייבו מפני שהוא בנו כדמשמע בראש התשובה או אם מחייבו מטעם שהוא שלוחו כדמשמע בסוף שורש קנ"ה במהרי"ק וצריך עיון. וכתב מהרי"ק בשורש קנ"ה דעד כאן לא קאמר רבינו מאיר אלא התם שהלך הבן בשליחות האב ולא לצרכו שייך למימר דנעשה גוף הבן שאול לאב, אבל היכא דעיקר הליכת השליח לא היתה אלא לצורך עצמו ואגב אורחיה עשה שליחות זה לא שייך לומר שגופו היה שאול למשלח. וכתב עוד דהא פשיטא דאין חייב לשלם לו זמן בטלתו ובושתו וצערו על מה שנתפס בתפיסה". היינו, שתי תשובות מהמרדכי מלמדות על חובת המשלח בנזקי השליח. התשובה הראשונה משווה שליח בחינם לכלי השאול למשלח וע"כ הוא חייב בנזקי גופו. התשובה השניה עוסקת בבן ששלחו אביו ונשבה שחייב האב בפדיונו ובמשמעות התשובה ישנם פנים לומר שהוא חייב בפדיונו משום שואל, וישנה משמעות שחייב בפדיונו דוקא משום אב וזאת תלה בשאלה האם יש דמים לבן או אין לו. וכאמור בשו"ע פסק לגמרי כרמב"ן, לעומת זאת הרמ"א הסתפק כמי מהשיטות לפסוק. אולם בשו"ת חתם סופר [חו"מ נ"ב] הסיק: "ולע"ד אין כאן מחלוקות דהגה (=מרדכי) מיירי שנתפס שלא בסבת שמעון משו"ה חייב כשואל מק"ו הנ"ל, ורמב"ן מיירי שנתפס בסיבות השליחות וה"ל כמתה מחמת מלאכה דלאו לאוקמי בכוליה שייליה (=להושיבה באפיריון) וס"ל כדעת הרמ"ה שבמחבר סי' ש"מ סעי' ג' והיינו דכתיב ואליו הוא נושא את נפשו אבל כל אונס שלא מחמת וסבת שמעון חייב לפדותו גם להרמב"ן ואין כאן מחלוקות ודלא כבשו"ע סי' קע"ו דמייתי סמ"ע הנ"ל דפליגי. (דברי הסמ"ע לקמן). ב. הערות האחרונים הסמ"ע [קפ"ח, י"א] מסביר מדוע הרמ"א לא חלק בסי' קפ"ח כפי שכתב בסי' קע"ו. וז"ל: "ואפשר לומר דדוקא שם הכריע מ"ו רמ"א דיש פלוגתא משום דאמרי' דהוה גופו כשאול לו, מ"ה ס"ל חד מ"ד דחייב לפדותו, משא"כ כאן דניזק השליח בממונו, י"ל דכו"ע מודים דפטור המשלח מ"ה סתם רמ"א ולא כתב כאן דיש חולקין אזה ודו"ק". היינו, אף הרמ"א מסכים שאם השליח הוזק בממונו אין המשלח חייב בתשלום, ואף למ"ד שהוא כשואל היינו דוקא על נזקי גופו. הנתיבות [קע"ו, ס'] התייחס לשתי השגות בעניין התשובה על השוואת משלח כשואל. ראשית, אם השליח הוא כעבד הרי אין שמירה על העבדים מפני שהם כקרקע. ומסביר הנתיבות שהשליח הוא קבלן וע"כ אינו כעבד. ודבריו צ"ע שהרי כיון שהוא עושה בחינם מה שייך שיהיה כקבלן. הסתייגותו השניה של הנתיבות [קדמוהו בכך מהרשד"ם וחכ"צ ועוד] היא ש"השואל" את השליח הרי זה כשואל את גופו לביצוע עבודה ויחד עמו שואל את בעליו, וא"כ תחשב שאלה מעין זו ל"בעליו עמו" וע"כ ייפטר המשאיל. הנתיבות נדחק בתירוציו וומסיק: "ולפי"ז נ"ל דהעיקר דאין להוציא ממון נגד כל הדיעות שהבאתי". והחת"ס, בתשובה שהובאה לעיל כתב: "וראיתי בתשובה נקרא שתי לחם סוף סי' ו' מייתי תשובה מהגאון חכם צבי ז"ל שכ' לו שנתקשה אהקו' הנ"ל מממוני' נימא דיו לבא מן הדין וכו', מה התם בעליו עמו לא ישלם ה"נ הא הוא עצמו הוא בעליו והוא עם עצמו בשליחותו ויפטר הזה. ונ"ל דלא שייך לומר דיו כיון שאינו ממש כמו בממון דהוה תרי גופות הבעלי' והחפץ אבל הכא הכל חד גופא לא מצינו כיוצא בזה אע"ג דאין שום סברא לחלק ביניהם מ"מ כיון שהגוף הדין דשאילה בבעלים הוא גזירת הכתוב בלי שום טעם הי' עמו בשעת שכירות ולא בשעת מלאכה פטור ומ"ט לזה וא"כ י"ל אין לך בו אלא חדושו והרי קמן דרמב"ן בתשובה הנ"ל לא פטרו מטעם זה אע"כ כנ"ל". ולחת"ס עוד מסקנות מכך יעויי"ש. ג. דיני אדם ודיני שמים כתב בשו"ת מהר"י ווייל [סימן קכ"ה].: "חיים ושלום לאהו' הנ"ר יקותיאל שיח'. מ"ש איך שבשליחותך נהרג ר' עזרא הי"ד. גרסינן באגדת חלק [סנהדרין צ"ה] אמר לו הקב"ה לדוד עד מתי יהא עון זה טמון בידך על ידך נהרג נוב עיר הכהנים על ידך נהרגו דואג ואחיתופל (בגמ' שם לא מוזכר אחיתופל) על ידך נהרגו שאול ושלשת בניו רצונך יכלה זרעך או תימסר ביד אויב כו'. אלמא אע"ג דדוד המלך ע"ה לא פשע במידי רק שעל ידו באו לתקלה אפילו הכי נענש. כ"ש הכא שבשליחותו בא אליו הרע הזאת דאיכא למיחש לעונש יסורין. וטוב שתקבל עליך ייסורין כגון תעניות מ' יום. ואם יש לו בנים קטנים תן להם כפי נדבת ידך ותנצל מצוקה וצרה, עכ"ל. ואמרי' במסכת שבת פרק שואל כל שחבירו נענש על ידו אין מכניסים אותו במחיצתו של הקב"ה". וכתב ביחס לכך הנודע ביהודה [מהדו"ק — או"ח סימן ל"ד]: "הנה מקור דין זה הוא מהרי"ו. והצמח צדק השיג עליו בהולך בשכר, ואעפ"כ לא מלאו לבו של בעל צ"צ לחלוק על הראשונים, ומסיק להתענות מ"ם יום. ואני אומר שבנדון דידן שהוא לא התחיל עם השליח לשלחו רק השליח התחיל לבקש לשלוח אותו בשליחות הזה כדי להשתכר אין שום הו"א שצריך כפרה. ומעשים בכל יום שאדם לוקח סחורה בהקפה מחבירו או אויף גזעצט והולך לירידים הכי נימא שאחריות גוף הקונה על המוכר שאם ח"ו יארע לו מקרה בנפשו יהיה המוכר צריך כפרה, הא ודאי ליתא". ומביא ראיות לדבריו שאם השליח הוא הגורם לשליחותו אין המשלח חייב בנזקו. עולה מדבריהם שאם המשלח הוא היוזם את השליחות, בין בשכר בין בחינם, ובאה תקלה על ידי השליח, המשלח צריך כפרה. המהרש"ם במשפט שלום [סי' קע"ו ס"ק ס"ד] לאחר שמביא את הדעות השונות מסיק: "נלפענ"ד שגם להפוטרים את המשלח היינו בדיני אדם, אבל מ"מ לצאת ידי שמים חייב לשלם מה שגרם לו רעה והיזק ובפרט אם נתפס בתפיסה ושביהדאף דמדינא פטור מ"מ לצי"ש צריך לקבל כפרה דכל גרמא בניזקין פטור ואפ"ה חייב לצי"ש". היינו מדין גרמא בנזקין וכדי לצי"ש חייב לשלם לשליח את נזקו. ומוסיף עוד שני צדדים לחיובא: "ועי' בשו"ת מהר"ם מינץ סג"ל סק"א דס"ל דתפיסה מהני בגרמא יעו"ש. ונהי דאנן לא קי"ל הכי כמ"ש הש"ך סכ"ח וסי' ע"ה וסי' קפ"ב אבל עכ"פ הוא עצמו מחויב בדבר". ומוסיף המהרש"ם: "ועי' אס"ז (=שטמ"ק) ב"ק נ"ו שכ' בשם המאירי דבכל מקום דחייב לצי"ש פסול לעדות עד שיעשה תשובה דנקרא רשע. ונהי דלאו כללא הוא ובכמה מקומות הוי רק מידת חסידות. אבל מ"מ נראה דבנ"ד לשי' מהרי"ו חייב מדינא לצי"ש". מסקנה ממידת חסידות חייב בנזקי גופו וממונו של השליח.