חבל נחלתו ב פה

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

<< · חבל נחלתו · ב · פה · >>

<poem> סימן פה

הפקר בתוך רשותו של אדם

שאלה שאריות יבולים שנשארו בשדות במחובר או בתלוש (כגון שנפלו תוך כדי העמסה) ואין בעליהן מתכוונים ליטלן, האם מותרים לכל אדם בנטילה, והאם חייבים בהפרשת תרומות ומעשרות מהן? תשובה א. במסכת נדרים [ס"ב ע"א]: "תנא הוקפלו רוב המקצועות מותרות משום גזל ופטורות מן המעשרות". רש"י, ר"ן, תוס', רא"ש וריטב"א פרשו משום הפקר. והרי"ף והרמב"ן [נדרים] פסקו כן להלכה. ברמב"ם לא מצאתי שהביא זאת להלכה. ובנמוקי יוסף: "משום דלא קפדי בעלים מעתה על התאנים הנשארות ואפקורי מפקרי להו ולפיכך פטורות מן המעשר דקי"ל הפקר פטור מן המעשר". ב. וכן מצאנו בתוספתא מעשר [פ"ג הי"ג]: "סופת תאנים ומשמר שדהו מפני ענבים, ומשמר שדהו מפני ירק, אם היו פועלין עוברין ביניהן, אם היה בעל הבית מקפיד עליהן הרי אלו חייבין, ואם לאו הרי אלו פטורין". בריתא זו, בנוסח שונה, מובאת בפסחים [ו' ע"ב] כדי להוכיח שפירורי חמץ שאינם נחשבים מצד עצמם — בטילים מאליהם על אף שנשמרים בדירתו מחמת שאר ביתו. וכמו"כ פירות שאינו מקפיד עליהם על אף ששמורים בשדהו מחמת גידולים אחרים סמוכים, פטורים משום גזל ומעשרות. ג. אולם לעומת מקורות אלו המלמדים שדבר הנמצא ברשותו אם אין כונתו להשתמש בו כלל הרי הוא הפקר לכל, מצאנו ברמב"ם [אישות פ"ה ה"ח עפ"י קידושין נ"ב ע"ב]: "והואיל וקידש בממון חברו שלא מדעת חבירו ה"ז גזל ואינה מקודשת. ואם קידשה בדבר שאין בעל הבית מקפיד עליו כגון תמרה או אגוז ה"ז מקודשת מספק". המל"מ חשב להסביר את ספקות הרמב"ם משום ספק אם יש בתמר או אגוז שו"פ, אמנם חזר בו מחמת שהאחרונים סברו שהספק הוא משום חשש גזל. וא"כ סותר לנראה מהמקורות לעיל. ד. באבני מלואים [סי' כ"ח ס"ק מ"ט] הביא משו"ת נודע ביהודה [קמא אה"ע סי' נ"ח] שכתב: "עכ"פ לא אמר הרמב"ם אלא בדבר שאין בעה"ב מקפיד נגד שום אדם בעולם, אבל אם מקפיד עליו נגד שום אדם כמו שונאו וכיוצא אין שום אדם יכול לזכות בו שלא בפניו. ואם זה הוא בהפקר ממש ק"ו דבר שאינו מפקירו בפירוש אלא שהדבר הוא מעצמו הפקר שאינו מקפיד עליו, שאם מקפיד עליו נגד שום אדם פרטי שוב הוי גזל לכל העולם וכו'. ומעתה בנ"ד הא ודאי בעל החפץ נגד אינו יהודי ודאי יקפיד אם יקח את שלו שלא מדעתו וא"כ לגבי ישראל הוי גזל גמור ואינה מקודשת כלל". ונראה מדברי הנו"ב שבממונו שבתוך רשותו יסבור שאינו הפקר אא"כ אינו מקפיד באף אחד בעולם שיבוא ויטלו. ה. האבני מלואים עצמו חלק על הנו"ב וכתב: "ולבבי לא כן ידמה והוא דדבר שאינו מקפיד עליו לא מתורת הפקר אתינן עלה דהפקר ליתיה בחזרה. אא"כ יזכה בו מתורת הפקר וע"ש. וא"כ אי נימא דבר שאינו מקפיד הוי הפקר, א"כ יצטרך לחזור ולזכות בו וזה דבר זר. ולכן נראה דדבר שאינו מקפיד מתורת מתנה הוא דאינו מקפיד, וחונן דבר מועט למי שיטול שלא מדעתו, וכה"ג דהוי מתורת מתנה לא בעינן לכל אדם". ומסיים: "וזה ברירא דמילתא". ו. מחלוקת זו הובאה באנ' תלמודית [ערך גזל עמ' תפ"ה]. והובא שם בהערה [מס' ] שבס' נחל יצחק [חו"מ סי' ו'] הקשה על האבני מלואים מהברייתא בתוספתא מעשרות, שאם דבר שאינו מקפיד עליו הוא הפקר מובן מדוע יפטר ממעשרות, אבל אם משום מתנה ה"ז חייב במעשרות. וכיון שהברייתא פטרה הא קמן שמשום הפקר ולא משום מתנה. ז. ונראה לתרץ את קושיית האב"מ בדברי החזון יחזקאל על תוספתא מעשרות. החזון יחזקאל מבחין בין דברי רש"י שכתב בפסחים [ד"ה וחיבין במעשר] "אם ליקטן בעה"ב או נתנן לאחר". ואילו הרמב"ם [הל' מעשר פ"א הי"ב] כתב: "ובא אחר ואסף את התאנים, ובא אחר ואסף את הענבים". וקובע החזו"י שלדעת הרמב"ם (וכן דייק בנוסח המופיע בתוספתא) "דוקא אם אחרים (דהיינו הפועלים) לקטו סופי התאנים יש לחלק בין בעה"ב מקפיד עליהם ובין אינו מקפיד עליהם, אבל אם בעה"ב בעצמו לקטם בכל אנפי מיחייב". בטעם דבריו הוא מסביר: "דעת הרמב"ם דהא דקתני הכא בזמן שאינו מקפיד על סופי תאנים לא הוה הפקר ולא הוה ענין הנפעל בנכסים שיצאו מרשותו, אלא שאינו מקפיד ומניח לקחת והוה רק כיאוש שאינו יוצא מרשות בעליו אלא אחר שכבר זכה בו אחר. ונהי דיאוש פטור מן המעשר כדאיתא בב"מ כ"א דלא גרע יאוש לרבנן מהפקר לר' יוסי. ולכן דקדק הרמב"ם כאן גבי סופי תאנים וסופי ענבים וכתב 'ובא אחר ואספן' ואפוקי אם ליקטן בעה"ב עצמו דחייב. אבל רש"י סובר דהא דאינו מקפיד הוה כהפקר גמור ולכן אפילו אם ליקטן בעה"ב נמי פטור וכאחר דמי". ח. עפ"י דברי החזו"י ניתן להסביר ברמב"ם שדבר שאינו מקפיד הוא בגדר יאוש בעלים ולאחרים הרי גדרו כהפקר וע"כ מותר משום גזל ופטור מן המעשרות, אבל לבעלים עצמם לא יצא מרשותם וע"כ לגביהם יהא חייב במעשרות. ט. ועדיין קשה הברייתא של הוקפלו המקצועות שהראשונים הסבירו אותה משום הפקר, ומדוע דינה יהיה שונה מדין בריתת מעשרות? ונראה שהדברים מוסברים עפ"י הסבר החסדי דוד לבריתא. וז"ל: "אבל אם בשעת השמירה לא היתה דעתו של בעל הבית עליהן כלל דלא קפיד עלייהו, אע"ג דלאו הפקר גמור נינהו דהא ממילא הוו משתמרי נמי בהדי השדה ששימור דלאו אדעתיה לא חשיב שימור, הילכך אין בהן גזל ופטורין מן המעשר דליכא קביעותא". היינו יש להבחין בין דבר שאינו מקפיד ואינו משמרו לא מחמת עצמו ולא מחמת ד"א שהוא הפקר לגמרי, לבין דבר אשר משמרו מחמת ד"א. האחרון אינו הפקר לגמרי ולפי החזו"י גדרו קרוב להפקר ומשום יאוש, וע"כ מותר לכל אדם ופטור מן הגזל ומן המעשרות, אמנם לגבי הבעלים עדיין לא יצא מרשותם וע"כ אם הם יבואו ליטול את אותם פירות יתחייבו במעשרות. למסקנה נראה שכל אדם שזכה באותן שאריות אינו עובר בגזל ופטור ממעשרות, אבל בעל השדה או הפירות אם חזר ונטלן חייב בתרו"מ.