חבל נחלתו ב סז
<poem> סימן סז
פיטורי שכיר מישראל לשם שכירת שכיר נכרי
שאלה אדם מישראל מעסיק מספר יהודים במשקו. לשם רווחיות המשק הוא מעוניין לפטֵר כמה מן השכירים היהודים ולהכניס במקומם שכירים נכרים, שעלות החזקתם הרבה יותר נמוכה. האם זה מותר ובאילו תנאים? תשובה א. בספר ויקרא [פרק כ"ה פס' י"ד] עה"פ "וכי תמכרו ממכר לעמיתך או קנה מיד עמיתך אל תונו איש את אחיו". דורש הספרא [בהר פרשה ג' פיס' א']: "מנין כשהוא מוכר לא תהיה מוכר אלא לעמיתך תלמוד לומר וכי תמכרו ממכר לעמיתך, ומנין כשהוא קונה לא תהיה קונה אלא מיד עמיתך ת"ל או קנה מיד עמיתך. אין לי אלא קרקעות שבהם דיבר הכתוב מנין לרבות דבר המטלטל ת"ל ממכר לרבות דבר המטלטל". ופרש רבינו הלל על הספרא: "כל' מניין דאי אית לך מידי למזבן וקא תבע ליה גוי ועמיתך לא תהא מוכר אלא לעמיתך". וכן רש"י עה"ת: "וכי תמכרו וגו' — לפי פשוטו כמשמעו. ועוד יש דרשה מנין כשאתה מוכר, מכור לישראל חברך, תלמוד לומר וכי תמכרו ממכר לעמיתך מכור, ומנין שאם באת לקנות קנה מישראל חברך, תלמוד לומר או קנה מיד עמיתך". וכן הביא בקצרה בספר החינוך [מצוה של"ז]: "ועוד דרשו בזה הכתוב, אם באת לקנות קנה מישראל, שנאמר או קנה מיד עמיתך". ובפשט הדברים אין זה רק במקח וממכר אלא בכל היחסים הממוניים שבין אדם לחבירו חלה חובת ההקדמה של ישראל לנכרי. ב. הרמ"א [שו"ת סי' י'] דן בתשובתו בדבר המהר"ם מפדואה שהדפיס את היד החזקה לרמב"ם ובא נכרי, ועל מנת להפסיד את המהר"ם מפדואה, הדפיס אף הוא את היד החזקה, ומכרו במחיר נמוך ממהר"ם. הרמ"א אסר על קניה מהנכרי מכמה טעמים, ובתוכם כתב: ."ואין לומר דזהו דוקא כשהכותי והישראל נותנין בערך ובמקח אחד, אבל כשהכותי מוזיל טפי שרי ליקח ממנו כדי להרויח במקחו. הנה דברים אלו ג"כ הבל המה, דהא גרסינן פרק איזהו נשך (ב"מ ע"א, א'): תני רב יוסף אם כסף תלוה את עמי — עמי וכותי עמי קודם, עני ועשיר עני קודם כו'. ופריך בגמרא: עמי וכותי עמי קודם פשיטא, ומשני: אמר רב נחמן אמר רב הונא, תנא לא נצטרכה אלא דאפילו לכותי ברבית שנאמר לנכרי תשיך — אפ"ה דוחה עשה של אם כסף תלוה עשה זו. כ"ש וק"ו כאן בנדון דידן, שהגאון זכה בדין להיות ידו בראשונה. ואין לומר דדוקא התם שאינו מפסיד משלו אלא שאינו מרויח, אבל במקום שמפסיד משלו כי הכא אינו צריך להקדים לישראל. דהא בהדיא גרסינן פ"ק דע"ז .(כ' א') ובפסחים פרק כל שעה .(פסחים כ"א ב'): תניא לא תאכלו כל נבלה לגר אשר בשעריך תתננה ואכלה או מכור לנכרי .(דברים י"ד, כ"א) אין לי אלא לגר בנתינה ולנכרי במכירה, לגר במכירה מניין ת"ל תתננה או מכור נמצא אתה אומר כו'. וא"כ נאמר דע"כ לא פליגי ר"מ ור"י אלא לאצרוכי קרא להיות גר קודם, אבל בהא כ"ע מודו דגר קודם ואע"פ שמפסיד בקרנא שלו מ"מ הוא מחוייב לקיים לגר אשר בשעריך תתננה. ה"ה בנדון דידן שמחוייב כל אדם לקיים מיד עמיתך, עמיתך קודם. אלא ש"מ דה"ק, דאפילו בגר במעות ולחבירו בהפסד מ"מ חבירו קודם". מתבאר מדברי הרמ"א שיצא לסתור דעת הסוברים שחייבים במצוה זו רק ללא הפסד או במניעת רווח וסובר שמצוה זו של הקדמת ישראל לנכרי היא אפילו שלמלוה או למוכר נגרם הפסד. וא"כ ה"ה לענייננו, לכאורה כיון שהתחיל להעסיק יהודים ועתה רוצה לפטרם ולקחת נכרים, עובר בעשה זה. וכ"נ מדברי התשב"ץ [ח"ג סי' קנ"א] שאפילו אם הנכרי מוכר יותר בזול מישראל — מצוה לקנות מישראל ולא מנכרי. וכן משמע מדברי המגילת אסתר [שורשים לספר המצוות שורש ו']. ג. וכפי דבריהם כתב בשו"ת פסקי עוזיאל בשאלות הזמן [סימן מ"ח]: "אבל לע"ד בעבודה עברית יש מצוה נוספת שאינה רק מדין צדקה אלא משום חובה, לאומית אחואית, והוא מאמרם ז"ל: מנין כשתהא מוכר לא תהא מוכר אלא לעמיתך? תלמוד לומר וכי תמכור ממכר לעמיתך. מצות חכמים זו היא בנין אב לכל עבודה משותפת של מוכר וקונה או פועל ובעל הבית בין שהוא מעשית בצורה של משא ומתן מסחרי או שכירות זמנית שתהיה נעשית בישראל. ומצוה זו מחייבת גם את הפועל שיקדים לתת את עבודתו וזמנו לאחיו הישראלי*, וכמו שאמרו בדין עבד עברי: מנין כשהוא נמכר שלא יהיה נמכר אלא לך? תלמוד לומר ונמכר לך. ומנין כשיהיו בי"ד מוכרים אותו לא יהיו מוכרים אלא לך? תלמוד לומר כי ימכר לך אחיך העברי (שם פ"ז ע"ט). מכלל הדברים אנו למדים שמצות קדימת עבודה עברית אינה רק מצוה של צדקה מעולה, אלא היא גם אזהרה של חובה שבי"ד דנין עליה ומחייבים את המוכר, היצרן, בעל הבית והפועל להקדים את אחיהם"*. וביחס להפרש אותו הוא מחוייב אפילו להפסיד ע"מ להעסיק עובד מישראל, כתב הגרב"צ עוזיאל: ."אבל אם נזדמנה לפניו מצות צדקה לעני שאין לו עוזרים בלעדו חייב לתת לו די מחסורו בכל מדת יכלתו (עיין יו"ד סי' ר"כ סעיף א' וש"ך שם). וכן מוכח ממ"ש (ב"מ ס"ב) חייך קודמין לחיי חברך, דו"ק מינה אבל אין ממונך קודם לחיי חברך (כ"כ הגאון החסיד מהרי"מ הכהן זצוק"ל בספרו אהבת חסד פרק כ' סעיף ב'). והוא הדין לכל מצוה שהיא חובה לא נאמר שעור זה, אלא חייב לקימם בכל מיטב יכלתו. ואל תשיבני ממ"ש רמ"א ז"ל: מי שאין לו אתרוג או שאר מצוה עוברת אין צריך לבזבז עליהם הון רב וכמו שאמרו המבזבז אל יבזבז יותר מחומש אפילו מצוה עוברת (או"ח סי' תרנ"ו), שלא נאמר דין זה אלא במצוות חיוביות, כגון נטילת אתרוג שלא חייבה התורה בהם אלא למי שאפשר לו, וכל זמן שאין אתרוג מצוי לו אינו נקרא מבטל מצות עשה וכל מי שאין לו לקנות הרי זה כאין לו אתרוג ופטור ממצוה זו. אבל במצות שמוטלות על האדם כגון פדיון בכור שמשעה שנולד לו בן בכור חייב לפדותו וכל זמן שאינו פודהו הוא מבטל מצות עשה, וכן מצות צדקה לעני שהזדמן לפניו וכל הדומה להם שאדם חייב בקיומם בכל אופן. שהרי הבן והעני עומדים לפניך. וכן דקדק רש"י בפרושו וכתב: שחייב אדם לבזבז במצות לולב או ספר תורה שליש (ב"ק ט' ד"ה שליש). והרי שרש"י פרש מצות לולב או ספר תורה להוציא מצוות שאינן דומות לו כגון פדיון בכור, ציצית על ד' כנפות, מזוזה ומעקה וכדומה. ובזה מתורצת השגת המשנה ברורה באו"ח סי' תרנ"ו. ומעתה בנדון דידן שבעל הבית עסוק בעבודה, ועבודתו מחייבתו לשכור פועלים מישראל אין שעור שליש או חומש נוסף על השכר של פועל לא יהודי מוציא אותו ידי חובתו, אלא צריך לקיים המצוה כתקנה בעין יפה במדת כי טוב לו עמך וחי אחיך עמך. מהאמור אנו למדים שמצוה על בעל הבית והפועל, היצרן והלוקח, לסחור בתוצרת ישראל ולעבוד אצל ישראל ועל ידי פועל ישראל בתשלומי שכר הוגן קבועים וקצובים עפ"י בית דין מוסמך או עפ"י מנהג המדינה". מתבאר מדבריו שרואה את מצות העסקת ישראל או קניה ממנו או הלואה לו כדבר שבחובה שאינו יכול להיפטר ממנה. זו מצוה חיובית המוטלת עליו שחייב למסור כל ממונו ע"מ לקיימה. בדברים אלו יש הרחבה גדולה להלכה זו. ונראה שאין לרב עוזיאל מקור לכך. ד. אולם רוב הפוסקים חלקו על קביעת הרמ"א והגרב"צ עוזיאל וסיעתם שצריך להפסיד אפילו סכום ניכר לשם מצוה זו. הביא בשו"ת חתם סופר [קובץ תשובות סימן מ"ו]: "כתבו תוס' שם [ד"ה ורבי מאיר], וכן בחולין קי"ד ע"ב [ד"ה עד], דלהקדים נתינה לגר למכירה דנכרי היינו בא"י בזמן שכל ישראל דרים ואין גוי שכיח ביניהם, ואם יתנבל נבילה ימכר לגוי בדבר מועט, והגוי מרויח הרבה שקונה בזול גדול, והנתינה לגר הוא הפסד מעט, ע"כ מצוה להקדים נתינה דגר שמצווים להחיותו קודם למכירה בזול ולחוננם חנם. — ואין זה ענין לרבית נכרי דמפסיד ישראל הרבה שמעותיו בטלים, ומשנה שלימה שנינו בפרק קמא דמכות [ג' ע"א] אומדים כמה אדם רוצה ליתן בין עשר שנים וכו', ואם כן איכא כאן הפסד מרובה, ואפילו הכי קמ"ל קרא דלישראל בלי רבית קודם לנכרי ברבית [ב"מ ע"א ע"א], ובמתנה אינו כן דמכירה לנכרי קודם לנתינה דישראל אי איכא הפסד כנ"ל. שוב כתבו שם [בע"ז כ' ע"א] תוס' [ד"ה רבי יהודא] דמפרנסין עניי נכרים מפני דרכי שלום היינו כמוכרן לו, ור"ל כמוכרו לו בשוויו ולא בדבר מועט, ואם כן הך קרא דמקדים נתינה דגר למכירה דנכרי, היינו [היכי] דלא שייך דרכי שלום כגון שידינו תקיפה, דאם לא כן הרי הוי כמכירה גמורה בשויו ולא מכירה בזול ובהא פשיטא דמכירה דגוי קודם, אלא על כרחך לא מיירי בדרכי שלום". וכן בשער המשפט [סי' צ"ז ס"ק א'] כתב: "אך באמת נראה דהא דמצוה להלוות לישראל בחנם מלעכו"ם ברבית הוא דוקא כשהרבית הוא דבר מועט אבל אם הוא ריוח מרובה אין סברא להקדים ישראל בזה. כמ"ש התוס' בפ"ק דע"ז. אינו אלא בנבילה שאינו שוה אלא דבר מועט לישראל. אבל בדבר מרובה א"צ להקדים אפילו לישראל". וכן המהרש"ם בספר משפט שלום [ריש סי' קפ"ט] לאחר שהביא את המו"מ בדבר כתב: "וכ' בשו"ת מהר"ם שיק חח"מ סי' ל"א שהאריך ג"כ בדברי תשו' רמ"א הנ"ל והעלה דגבי תגר הקונה ומוכר להרויח לצורך פרנסתו ל"ש דין קדימה גם בריוח קצת, אבל אם אין שם רק טרחא יותר לקנות מישראל או למכור לו מחויב להטריח". עוד הביאו האחרונים מדין בר-מצרא שאם הנכרי מציע סכום גבוה יותר מישראל המצרן אינו מחוייב למכור לישראל [חו"מ סי' קע"ה סמ"א]. וכן בשו"ת מנחת יצחק [ח"ג סי' קכ"ט] דן בכך: ."אמנם אחרי העיון בדברי הרמ"א והתשב"ץ, נראה דאף דלכאורה שניהם אזלי בחדא שיטתא, אבל מ"מ קצת חילוק נראה ביניהם. ועוד חילוק אחר יותר נפ"מ לדינא, דאלו הרמ"א כתב בלשון כשהגוי מוזיל טפי, וא"כ המשמעות דאין שיעור בדבר ההזלה, שבכל אופן הישראל קודם, ואלו התשב"ץ כתב רק בלשון דאפילו בפחות מהעכו"ם הישראל קודם, ובלשון פחות מעכ"ם, י"ל רק בפחות קצת, יש להקדים את הישראל, אבל לא במוזיל טפי, ועל קוטב זה יסובבו דברינו דלהלן". ומאריך להוכיח זאת. וממשיך: ."וא"כ עכ"פ היכא דאיכא הפסד בדבר מרובה, אם יקנה מישראל, יש על מי לסמוך שלא להקדים לישראל, דהוי עוד כש"כ מהלואה לנכרי בריבית, דהתם אינו מפסיד משלו, אלא שאינו מרויח, וכמ"ש בתשו' רמ"א שם, ואפי"ה הוכיח השער משפט לחלק בין ריוח מעט לריוח מרובה, א"כ מכש"כ דיש לחלק כן, במקח וממכר, שמפסיד משלו, וכמו שמחלקים (במס' שבת קנ"ג ע"א) ובירושלמי לענין חוה"מ, וכמו שהביא הרמ"א שם. אמנם אף לפי זה, עדיין יש לעיין כמה השיעור ההפסד בזה, שיפטור עי"ז מלקנות מישראל, ואם נאמר דרק בשיעור הפסד מרובה נפטר בזה, אז היינו באים להמבואר בפוסקים, לענין השיעור הפ"מ, הנאמר בפוסקים לענין או"ה, דיש סוברים לחלק בין עני לעשיר, ויש סוברים דאזלינן בתר שתות מהקרן, וכמו לענין אונאה במקח וממכר, כדאיתא בזה בתשו' נחלת שבעה (סי' נ"ה) ובש"פ, שהביאם באריכות בס' דעת תורה (בפתיחה אות ל"ז), אכן מצאתי בס' דרכי תשובה (יו"ד סי' קנ"ט סק"ז), שהביא מס' מרבה תורה (סק"ח), שכתב, די"ל דדוקא כשהריבית שיקח מהעכו"ם, הוא פחות משו"פ, אז יקדים הישראל, אבל אם הריבית שיקח מהעכו"ם, הוא כשיעור שו"פ, העכו"ם קודם וסיים בצ"ע עיי"ש, ולפי דברינו גם נדון דידן דינו כמו בריבית, ולמעשה צ"ע כמו בשם כנ"ל". מתבאר מדבריו שלדעתו אין זו מצוה אפילו קיומית, אלא בגדר מידה טובה או הידור מצוה וע"כ מסתפק איך להגדיר את הכמות אשר בה מותר להעדיף נכרי. וכן הסיק באריכות בשו"ת עטרת פז [ח"א כרך ג' חו"מ סי' י'] והביא אחרונים הסבורים שאם קנה מישראל במחיר יקר יותר רשאי לנקותו ממעשר כספים הניתן לצדקה. ה. העולה מן המחלוקת שלפי רוב הפוסקים האחרונים אין ישראל מחוייב להפסיד הפסד מרובה ע"מ לקנות מישראל או להעסיק דוקא פועלים מישראל. אולם כל זאת ללא מצות צדקה. ומצד מצות צדקה מוטל עליו להעסיק דוקא פועלים מישראל אשר עליהם הוא מצווה על "וחי אחיך עמך". ובנוכרי אין מצות גמ"ח וצדקה, אלא מפני דרכי שלום [גיטין ס"א ע"א, רמב"ם הל' עכו"ם פ"י ה"ה וע"ע רמב"ם הל' מלכים פ"י הי"ב לגבי ג"ת]. וכבר כתב השלחן ערוך [יו"ד סימן רמ"ט ס"ו]: "שמונה מעלות יש בצדקה, זו למעלה מזו: מעלה הגדולה שאין למעלה ממנה, המחזיק ביד ישראל המך ונותן לו מתנה, או הלואה, או עושה שותפות, או ממציא לו מלאכה כדי לחזק ידו שלא יצטרך לבריות ולא ישאל, ועל זה נאמר: והחזקת בו (במדבר כ"ה ל"ה)". וכפירוש הרמב"ם לאבות [פ"א מ"ה]: "ויהיו עניים בני ביתך — יאמר, שראוי שיהיו משמשיך הדלים והעניים, והוא יותר טוב מקניית העבדים. וכך החכמים יגנו קניית העבדים, וישבחו ההשתמשות בדלים, והיותם ממשרתיו של אדם ומהחוסים בצילו". (וכ"פ רש"י ב"מ ס' ע"ב ד"ה ויהיו, ועוד מפרשים). ושיעור ההוספה מצד מצות צדקה, נראה שהוא עד שליש מלגיו בערך הפועל הנכרי ומצד הידור מצוה כנזכר בשו"ע [או"ח תרנ"ו]*. ואעפ"י שהגרב"צ עוזיאל כתב שהמצוה היא ללא שיעור, כיון שהיא מצוה חיובית המוטלת עליו, אין הדבר ניתן להיאמר לפחות לא במציאות השיגרתית בימינו. ובכיוון זה הסיק הרב שלמה אבינר [שו"ת שאילת שלמה ח"ד עמ' ואילך] עפ"י החפץ חיים בספר אהבת חסד [פ"ה]. ו. ונראה שמצבנו, במדינת ישראל עתה, לפי מצב התעסוקה ומצבה המדיני של המדינה הוא מצב חירום (כפי שהגדירו אף ראש הממשלה). ועומדים בימינו עוד כמה שיקולים לכאן ולכאן אשר לא עמדו בפני הפוסקים שהובאו לעיל. .) העדפת ישראל גורמת לקיום מצות ישוב ארץ ישראל בצורה ציבורית. מפני שהעסקה קבועה של פועלים מישראל גורמת להתישבותם בא"י. ואי מציאת פרנסה, לפחות אצל חלק מהאנשים, גורמת לעזיבת הארץ. ואף אלה שאינם עוזבים את א"י אחיזתם בארץ רפה ומדולדלת, ובדר"כ מתוך יאוש ועצבות. .) הצלה מאבטלה, מלבד מצות צדקה הפרטית כלפי עניים אלו. היא מצוה ציבורית, כלפי העם כולו בחיזוק החיים של כל עם ישראל. כאשר הוא מתבטא הן בבריאות משפחתית והן באי-הפלה על הציבור עוד ועוד משפחות. .) לפי מצב הפרנסה בימינו, אם נעמיס על המעסיקים יתר על המידה, אף הם יכולים לנפול, ובכך לא רק פרנסת הפועלים אבדה עם כל הצדדים הכלליים הטמונים בה, אלא אף פרנסת המעסיק. ולכך ודאי שלא התכוונה התורה, גם אם חייבה הקדמת ישראל לנכרי. .) העסקת נכרים מיושבי הארץ מחזקת את יישובם בארצנו, ובכך עובר המעסיק בעקיפין על מצות ישוב א"י. שהרי כתב הרמב"ן [הוספות למ"ע ד']: "ולא נעזבנה ביד זולתנו מן האומות". וכשם שמצוה שייכת בין עמים כן היא שייכת ביחידים. ואין לנו לחזק את ישיבתם בארצנו. ולכן ראוי שלא להעסיק נכרים מיושבי הארץ*. ז. ועי' ליקוטי הראיה [ח"א עמ' ] אשר מביא שבימי המלחמה על העבודה העברית בא"י, טען מרן הרב קוק זצ"ל כלפי רב גדול מחו"ל אשר פסק שאין לאדם להוציא יותר משליש (כנראה משום הידור מצוה) בהעדפת ישראל על נכרי, שאותו רב יודע את ההלכה, אבל אינו מכיר ולא חש למצב ההתישבות בארץ ישראל. והראי"ה קוק זצ"ל דרש שמעסיקים יוציאו אף יותר משליש לצורך העסקת פועלים מישראל ולא נכרים. (עוד מובא שם שהגרח"ע גרוז'ינסקי גער ברב היושב בחו"ל שחיוה דעתו בענין עבודה עברית, שמכיון שאינו יודע את המצב לאשורו ראוי לו שישאיר שאלה זו לנושאים במשא העם — רבני א"י). ח. במסכת תענית מוזכרים מספר מצבי חירום לאומיים אשר בהם נוהגים תעניות, חלקם בצרה כללית שבאה על כל ישראל, וחלקם צרות פרטיות אשר כמות המקרים הופכת את המכה לצרה צבורית. הדוגמאות למכה צבורית היא עצירת גשמים, שדפון, ירקון, ארבה, וחסיל. ולמכות יחידים אשר בריבויין הן מכה כללית הן: דבר ומפולת. המאפיין את הצרות הפרטיות שלכאורה אין קשר הגיוני בעיני ב"ו בין מקרה לחבירו, לכל מקרה גורמים משלו, אבל המאחד אותם הוא ריבויים והפגיעה האנושה בנפשות הציבור כולו. גם במצב החירום שלפנינו, לא תמיד ישנו קשר ברור בין המקרים השונים של מצב האבטלה הכבדה אשר ברחובותינו. לעתים הגורמים הם מצב השוק בעולם, לפעמים חוסר דרישה למוצר מסויים בגלל השתנות דרישות הציבור, ולעתים הפרשים בין שערי מטבע וכד'. המאחד בין המקרים שיש לראות בכך מכת מדינה, להתייחס אליה בהתאם לכך. וע"כ הידור מצוה משום מצות צדקה עד שליש, אינו היחס המתאים למצב שלפנינו. אינו דומה מצב של בעית פרנסה של יחידים העוברים ממקום עבודה אחד לחבירו, למצב אבטלה במספרים כה גדולים אשר הופכים את המצב לבעיה לאומית, ומצות צדקה לא תתקן את המצב. ט. נראה לדמות את מצב החירום בימינו למצב הדומה למלחמת הרשות. במלחמת הרשות אותם החוזרים מן המערכה מספקים מים ומזון לעורכי המערכה ומתקנים את הדרכים [הל' מלכים פ"ז ה"ט]. היינו הם אינם נלחמים בגופם אלא מסייעים בממונם. ומסתבר שהטלת מכסת הסיוע על החוזרים מעורכי המלחמה, לא היתה לפי נפשותיו בביתו, אלא לפי ממון — כמס פרוגרסיבי לפי היכולת, ובהתאם לתחום התעסקותו, באחוז מסויים מיבולי שדותיו וכד'*. ואע"פ שהתוצאה היא שפלוני נותן יבולים, ופלמוני סולל כבישים ואלמוני נלחם בגופו, וא"כ לכאורה אין חלוקת חובות שוה בין כולם, נראה שבמלחמה (אף שהיא מלחמת הרשות), העם נידון כגוף אחד בעל איברים שונים כשעל כל אחד לתת את חלקו, לא בשוה, אלא בהשלמה זל"ז*. ולכן אין החובות מתחלקים בשוה על כל ישראל. י. ונראה לגבי זמננו ומצבנו, במידה ולעבודה זו יש דרישה מצד פועלים מעם ישראל, ולמעסיק לפי מצב המפעל או המשק החקלאי ישנה יכולת להעסיקם בתנאי שכר הוגנים, ללא חשש של סגירת מפעלו ונפילה לחובות גדולים הרי זה מוטל עליו בלא להתחשב בהפרשי הרווח כתוצאה מעבודת נכרי זולה, (ובלא דרישות של שכר גבוה עבור עצמו ומנהליו וכד'). אולם אם מחמת הצורך להעסיק שכירים מישראל אף הוא יפול בנופלים, אין מוטל עליו להעסיק דוקא פועלים מישראל*. יא. והדברים אמורים לענ"ד בכל ענפי הכלכלה, בין לגבי העסקת ישראל ובין לגבי קניה ומכירה מישראל, ועפ"י יכולת הצדדים, ובלבד שלא תצא תקנתם קלקלתם. ."והיה ביום ההוא אענה נאם-ה', אענה את השמים והם יענו את הארץ. והארץ תענה את הדגן ואת התירוש ואת היצהר והם יענו את יזרעאל" [הושע ב' כ"ג-כ"ד].