חבל נחלתו ב נט
<poem> סימן נט
תפיסת שכיר להתחייבויות שלא בוצעו
שאלה שכיר ייצג את מקום עבודתו בתצוגת חוץ במרחק כשעתיים נסיעה מביתו. אל מקום התצוגה היתה לו הסעה מטעם מקום העבודה. עם סיום עבודתו במקום התצוגה, לא סודרה לו הסעה חזרה אל ביתו, וזאת על אף שהוא ניסה כמה פעמים לברר את דרך חזרתו. לאחר בירור בשירותי הנסיעה הציבוריים (אגד, מוניות) נודע לו שהנסיעה הבאה שהוא יכול להשתלב בה תצא בעוד כשעתיים. השכיר שכר מונית מיוחדת שתביאהו עד ביתו, בהנחה שעל מקום העבודה לשלם את מחיר הנסיעה. האם פעל כראוי, והאם על מקום העבודה לשלם את הנסיעה או חלקה? תשובה נראה פשוט שהטלת קנס או ענישה אינה מוטלת עליו. אף אם עובד כלשהו, שהיה אחראי להסעת העובדים למקום התצוגה, וממנו לביתם — התרשל — אין זה מתפקידו של השכיר לעונשו או לקנסו ממון. לא אותו ולא את המערכת. זהו תפקידו של מקום העבודה עפ"י חוזי העבודה עם עובדיו. כיון שהחזרת השכיר לביתו היא במקרה זה חלק מהתחייבויות מקום העבודה כלפי השכיר. עולה השאלה מה הן זכויותיו במידה ומקום העבודה לא השלים את התחייבותו כלפיו. וצריך לבדוק שני תחומים: א. האם הוא יכול לטעון לנזק וע"כ לעשות דין לעצמו במקום הפסד. ב. אלו פעולות הוא מותר לעשות ע"מ להשלים את ההתחייבות של מקום העבודה כלפיו. א. טענת נזק בדרך כלל אין אדם יכול לתבוע זמן שהפסיד ואפילו רווחים שהפסיד כתוצאה מביטולו ממלאכתו כיון שזהו לכל היותר מניעת רווח, אבל אינו נזק [רא"ש ב"ק פ"ב סי' ו']. אלא א"כ זמנו היה שכור לאחר לצורך פעולה כלשהיא וכד'. היינו עצם הטענה: ביטלתי את זמני הרחק מביתי עד שנמצאה לי הדרך לשוב, בדר"כ אינה טענה קבילה, אא"כ ניזק נזק ממוני במקום אחר. במקרה הנוכחי היתה התרשלות אך אין הפסד ממוני ברור לניזק. יתיר על כך, כיון שהמדובר הוא בשכיר שאמנם תוכנן שיסיים את פעולתו עם שובו לביתו, אבל ניתן היה להורות לו לשבת עוד כמה שעות בתצוגה, או להורות לו שישב וימתין עד שתהיה לו הסעה לשוב לביתו, ואת זמן הבטלה ישלם מקום העבודה, אין השכיר יכול לטעון לנזק. טענת "עביד איניש דינא לנפשיה", אינה שייכת כאן כלל. אלו דברי הרא"ש [ב"ק פ"ג סי' ג']: "רב יהודה אמר לא עביד איניש דינא לנפשיה רב נחמן אמר עביד איניש דינא לנפשיה. לא פליגי הני אמוראי בראובן שבא לגזול חפץ משמעון ועמד שמעון נגדו והכהו או שראה שמעון חפץ שלו ביד ראובן ובא שמעון לקחתו וראובן מיחה בו והכה שמעון לראובן עד שהניח את שלו. עביד איניש דינא לנפשיה ופטור במה שחבל בחבירו, אם לא היה יכול להציל את שלו אם לא שיכנו. ובדבר דלית ליה פסידא אלא הצלת טורח שלא יצטרך להוציא ממונו בהא פליגי, דרב יהודה סבר בשביל הצלת טורח אין לו רשות לחבול בו, ורב נחמן סבר כיון דדינא קא עביד ויכול לברר שבדין היה יכול להוציא ממנו יש לו רשות להציל את שלו אפילו בהכאה אם אינו יכול להציל בענין אחר. ודוקא אם בא לגזול ממנו או שראה חפץ שלו בידו הוא דאמרינן הכי. אבל למשכנו בשביל חוב שחייב לו לית ליה רשותא". במקרה הנוכחי אין כאן חבלה או נזקי ממון ה'נזק' הוא של זמן, וא"כ אסור לו לעשות דין לעצמו. כמו"כ בדין 'עביד איניש' וכו' ה'דין' שהניזק עושה הוא מניעת המזיק או הגזלן מליטול מהניזק ע"י הכאה וכד', והצלת הדבר הגזול או הניזק עצמו. כאן אין הוא מציל את הדבר הניזק, אלא הוא נוטל את ממון המזיק כדי להציל את זמנו מכאן ולהבא, והרי הוא ממשכנו בשביל חוב. ולכך, כאמור ברא"ש, אין לו רשות. ב. השלמת התחייבות מצאנו בש"ס מקרים שצד אחד אינו עומד בהתחייבויותיו, והצד שני בא ונוטל את המגיע לו ביוזמתו. אולם בדרך כלל המצב הוא שהצד המשתמט לא מוכן להשלימן כלל ולא מדובר שישלימם לאחר כמה שעות. במקרה זה כל העיכוב הוא של כמה שעות, ולכן צריך לעיין אם בכלל נוצרה כאן תביעה להשלמת התחייבות. במסכת ב"מ [קט"ז ע"ב] "הבית והעליה נפחתה העליה ואין בעה"ב רוצה לתקן הרי בעל העליה יורד ודר למטה עד שיתקן לו את העליה". וכן במשניות הבאות [קי"ז ע"א, וע"ב]. בכל המשניות הללו מי שמחוייבים עבורו, משתמש בביתו או בחצרו של המחוייב עד שהלה פורע את התחייבותו. אולם השימוש הוא עפ"י השימוש שעליו התחייבו לו. אין הוא יכול להשתמש בדירתו או בחצרו של התחתון יותר ממה ששכר עבורו את הדירה העליונה. וא"כ גם כאן אינו יכול להוציא ממון לצורך חזרתו לביתו יותר ממה שמנהג המוסד בו הוא עובד. עולה איפוא השאלה: מהי רגילות השימוש במוניות מיוחדות בתוך מערכת ההסעות של מוסד זה? במוסד המדובר אין זה נהוג מצד החיסכון הממוני. וע"כ הנוהג הוא שהנסיעות מתבצעות או ברכבים אורגניים של המערכת, או בתחבורה ציבורית, או בשכירת מובילים למיניהם. ולעתים מעטות ברכבים פרטיים תוך כדי החזר הוצאות. וא"כ עפי"ז אין השכיר שלא הוכנה עבורו הסעה יכול לתבוע את דמי המונית מהמוסד. סיוע לדברים מן היורד לתוך שדה חברו ונטעה שלא ברשות [ב"מ ק"א]. שם היורד עושה פעולות על דעתו לטובת חבירו. ז"ל הסוגיא שם: "היורד לתוך שדה חבירו ונטעה שלא ברשות אמר רב שמין לו וידו על התחתונה (רש"י: "אם השבח יתר על ההוצאה יש לו הוצאה ואם הוצאה יתירה על השבח אין לו אלא שבח".) ושמואל אמר אומדין כמה אדם רוצה ליתן בשדה זו לנוטעה. (רא"ש [פ"ח סי' כ"ב]: "כשתלי העיר"). אמר רב פפא ולא פליגי כאן בשדה העשויה ליטע כאן בשדה שאינה עשויה ליטע". המקרה הנוכחי דומה לשדה העשויה ליטע, (ומצטרף השיקול של חובת המוסד להחזרת שכירו לביתו). ואעפ"כ לא מחוייב בעל השדה לשלם על ההנאה שנהנה מעבודת היורד שלא ברשות אלא כמנהג אנשי העיר. אף לגבי דידן אין השכיר יכול לחייב את שוכרו ביותר ממנהג המדינה הנוהג באותו מוסד. ואפשר להסתכל על מעשה השכיר כפעולה שאינה לצורך עצמו, אלא מילוי חובה של שוכר כנגד שכירו ע"י אחר. (שהרי במקרה הוא היה הניזק, אבל אם הוא היה שוכר מונית לצורך אדם אחר שהמוסד נתחייב לו, או לצורך החזרת ציוד וכד' הדין היה שווה). כאן צריך לדון על המוסד מדין נהנה, והנהנה צריך לשלם למהנה על מה שנהנה ממנו. אולם תשלומי הנאה הם תשלומים מוקטנים כמבואר בב"ק [כ' ע"א]: "כיצד אכלה קב או קביים אין אומרים תשלם דמיהן אלא אומדין כמה אדם רוצה להאכיל לבהמתו דבר הראוי לה אע"פ שאינו רגיל". (רש"י: "אע"פ שאינו רגיל להאכילה שעורין אלא עמיר משלם לו דמי שעורין כפי מה שאדם אחר רגיל ליתן לבהמתו קב או קביים"). וכן בב"ק [קי"ב ע"א] "הניח להם אביהם פרה שאולה כסבורים של אביהם וטבחוה ואכלוה משלמין דמי בשר בזול" (רש"י: שני שלישי הדמים, שאם היו יודעים שיצטרכו לשלם לא היו אוכלים אותה). אף כאן הולכים אחר מנהג המוסד ולא היה רשאי ליטול מונית. שהרי הנהנה אינו נוהג כן. וע"כ אין הנהנה צריך לשלם על כל ההסעה, אלא אך על מה שנהנה ממנה היינו דמי אוטובוס או מונית שירות וכד'. (בנוסף לשעות עבודתו). ואף אם נסתכל על פעולתו בשכירת המונית כהשבת אבידה והצלה לצורך בעל העסק (מקום העבודה), לא כל הצלה מותרת, כאמור בברייתא [ב"מ כ"ח ע"ב]: "והשבותו לו ראה היאך תשיבנו לו שלא יאכיל עגל לעגלים וסיח לסייחין אווזא לאווזין ותרנגול לתרנגולין". היינו שלא יפסיד לבעל האבידה את אבידתו בדמים שהוא צריך לשלם למשיב האבידה עבור הוצאות מזונו והטיפול באבידה*. משמעות הדברים לגבי מקרה דנן שאף אם נגדיר את נטילת המונית המיוחדת כהצלה עבור מקום העבודה, בהוצאה כה גדולה יש האכלת עגל לעגלים, והפסד כספי של כל הרווח שבעריכת התערוכה. הערה כללית כיון שמנהגי בני אדם שונים זה מזה, ולא לכל מוסד ישנו תקשיר הכולל כמעט כל מצב אפשרי בתוך המערכת, יש חשיבות שמוסד יפיץ בקרב עובדיו מה הוא מנהג המקום. וע"י כך ימנעו בעיות מהסוג הנדון בבירור זה.