חבל נחלתו ב נ
<poem>סימן נ . לחם מחטה נבוטה שאלה נמכר בימינו בחנויות, לחם עשוי חטה נבוטה. צורת עשיית הלחם כך היא: לוקחים גרגרי חטה שלמים ומרטיבים אותם, לאחר מספר שעות מתחיל תהליך נביטה בתוך החטים. ואז כותשים ומרסקים אותם (לא טוחנים כיון שהחטים לחות), מרטיבים מעט את העיסה ואופים אותה. התוצר הוא גוש אשר בו קמח עבה וחלקי חטים גדולים וקטנים, כאשר הקליפה החיצונית של הגוש, קשה, ואילו התוך רך ועיסתי. מה דין .'לחם' זה לדיני ברכות ודיני חלה? א. ברכה לפניהם ואחריהם כתב הרמב"ם (הל' ברכות פ"ג ה"א): "חמשה מינין הן החיטין והשעורין והכוסמין ושבולת שועל ושיפון, הכוסמין ממין החיטין ושבולת שועל ושיפון ממין השעורים, וחמשה מינין האלו כשהן שבלים נקראים תבואה בכל מקום, ואחר שדשין וזורין אותן נקראין דגן, וכשטוחנין אותן ולשין את קמחן ואופין אותן נקראין פת, והפת הנעשה מאחד מהן היא הנקראת פת בכל מקום בלא לווי". למדנו מדבריו שפת היא אוכל שמתקיימים בו התנאים הבאים: מחמשת מיני דגן, שעבר דישה (להפרדת קליפת מקש מהגרעין), וזריה שהיא הרחקת הקליפה מן התערובת, והשארת הדגן בלבד. ואח"כ טוחנים לשים ואופים את הדגן וזהו הקרוי פת או לחם. וכן נראה ממלאכות שבת של סידורא דפת שפת עוברת את כל התהליכים הללו. ע"כ נראה שלפחות לגבי ברכות, אי אפשר לקרוא לעיסה הנוצרת לאחר הריסוק והכתישה — קמח. מפני שקמח נוצר מחיטה יבשה לאחר שהסירו מהגרעין את קליפתו (=מורסן), ואת הגרעין עצמו טחנו עד דק. ונוצר מעין אבק הקרוי קמח. קמח זה מרטיבים לשים ואופים. במקרה הנוכחי לא ניתן לטחון את הגרעינים אלא רק לקצוץ לחתיכות קטנות כשבתוך העיסה מעורבות אף הקליפות, ואותה לשים והופכים ל'לחם'. וע"כ אין לתוצר האפוי דין לחם. ועפי"ז לגבי הברכות זו ההלכה. פסק הטור (או"ח סי' ר"ח): "וה' מיני דגן שהן חטים ושעורין וכוסמין ושבולת שועל ושיפון שהן גם כן חשובין שנשתבחה בהן ארץ ישראל. ואם עשה מהם פת מברך עליהם המוציא. הלכך אפילו לא עשה מהן פת אלא תבשיל כגון מעשה קדרה ודייסא ואפי' עירב בהם דבש ושאר מינין מברך עליהן במ"מ ולבסוף ברכה אחת מעין ג' דאמר שמואל כל שיש בו מחמשת המינין מברך עליו במ"מ. אבל אם אכל אותם בעין ל"ש חיין ל"ש מבושלים אינן חשובין לקבוע להן ברכה ומברך לפניהם בפה"א: ובברכה אחרונה כתב בה"ג בורא נפשות רבות וכ"כ הרמב"ם ז"ל, והתוספות מסתפקין בה אם היא בורא נפשות או מעין ג', ע"כ כתבו שיש ליזהר שלא לאכול חטין חיין או שלוקין בעינייהו אלא בתוך הסעודה. שאם אדם מסופק בברכה ראשונה יברך מספק שהכל דעל הכל שאמר שהכל נהיה בדברו יצא, אבל ברכה אחרונה אין לומר אלא כפי שנתקנה". בעיסה שלפנינו אין גרגרים שלמים אלא חלקם חתוכים וחלקם כתושים יותר דק, וע"כ דינם כמעשה קדירה. וכתב הבית יוסף (או"ח סימן ר"ח ס"ק ב'): "ומה שכתב הילכך אפילו לא עשה מהם פת אלא תבשיל כגון מעשה קדרה ודייסא ואפילו עירב בהם דבש ושאר מינים מברך עליהם בורא מיני מזונות ולבסוף ברכה אחת מעין שלש. גם זה שם בראש הפרק (ל"ו ע"ב) חביץ קדרה וכן דייסא רב יהודה אמר שהכל נהיה בדברו רב כהנא אמר בורא מיני מזונות. בדייסא גרידא כולי עלמא לא פליגי דבורא מיני מזונות, כי פליגי בדייסא כעין חביץ קדרה רב יהודה אומר שהכל - דובשא עיקר, רב כהנא אומר בורא מיני מזונות, סבר סמידא עיקר. אמר רב יוסף כוותיה דרב כהנא מסתברא דרב ושמואל דאמרי תרווייהו כל שיש בו מחמשת המינין מברך עליו בורא מיני מזונות. ופירש רש"י חביץ קדרה. מין מאכל קפוי כמו חלב שחבצוהו בקיבה כך עושים מאכל קפוי בקדרה ולקמן מפרש לה קמחא ודובשא ומשחא: דייסא. של חטים כתושות במכתשת: דייסא כעין חביץ קדרה. לקמן מפרש לה חיטי דמתברי באסיתא ויהבי בהו דובשא ועביד להו בקדרה". וכן פסק בשו"ע (או"ח סי' ר"ח ס"ב): "חמשת מיני דגן ששלקן* או כתשן ועשה מהם תבשיל, כגון מעשה קדירה הריפות וגרש כרמל ודייסא*, אפילו עירב עמהם דבש הרבה יותר מהם או מינים אחרים הרבה יותר מהם, מברך עליו בורא מיני מזונות ולבסוף על המחיה; אבל אם לא נתן הדגן בתבשיל אלא לדבקו ולהקפותו, בטל בתבשיל". ובסעיף ד': "אכל דגן חי או עשוי קליות או שלוק והגרעינין שלמים, אינו מברך אלא בורא פרי האדמה ולאחריו בורא נפשות. והתוספות נסתפקו אם יברך לאחריו ברכה מעין שלש, ולכך כתבו שנכון שלא לאכלו אלא בתוך הסעודה ויפטרנו ברכת המזון". ולפנינו החטים אינן שלמות והעיסה נאפית. וע"כ נראה שדינה לברך עליה לפניה במ"מ ולאחריה על המחיה. ואף אם קבע סעודתו על פת זו אלו ברכותיה. וכ"נ משו"ת גינת ורדים (כלל א' סי' כ"ד). ב. גדר עיסת חיטה נבוטה לענין הפרשת חלה מכל התערובות המוזכרות לגבי חלה נראה לדמות קמח חיטה נבוטה לעיסת כלבים. במשנה במסכת חלה (פ"א מ"ח) נאמר: "עיסת הכלבים בזמן שהרועים אוכלין ממנה חייבת בחלה, ומערבין בה, ומשתתפין בה, ומברכין עליה, ומזמנין עליה, ונעשית ביום טוב, ויוצא בה אדם ידי חובתו בפסח. אם אין הרועים אוכלין ממנה אינה חייבת בחלה, ואין מערבין בה, ואין משתתפין בה, ואין מברכין עליה, ואין מזמנין עליה, ואינה נעשית ביום טוב, ואין אדם יוצא בה ידי חובתו בפסח. בין כך ובין כך מטמאה טומאת אוכלין". וכן בספרי זוטא (פיסקא ט"ו כ"א). ופרשו בירושלמי: "אי זהו עיסת כלבים ר"ש בן לקיש אמר כל שעירב בה מורסן, מתניתא אמר בזמן שהרועין אוכלין ממנה פעמים שאין הרועים אוכלים ממנה". (וי"ח בפירושה עיי"ש בירושלמי). ועפ"י פירוש זה פרש הרמב"ם: "היא שנילושה בסובה ובמורסנה* וכיוצא ודעתו עליה להאכילה לכלבים". אף לגבי לחם חיטה נבוטה סובה ומורסנה בתוכו*. אולם בניגוד לעיסת כלבים אשר בה: קמח, סובין ומורסן — בעיסת חיטה נבוטה אין קמח רגיל אלא רסק של תכני הגרגרים לח. והשאלה העומדת היא האם יחשב רסק זה לקמח רטוב לעניין חלה או שיחשב לגרעינים לחים שגרסום וערבום אבל לכלל קמח לא הגיעו. והראיה שאין לדמות זאת לעיסת כלבים, שהרי עיסת כלבים יוצאים בה, בתנאים מסוימים, ידי חובה בפסח. ואילו לחם חיטה נבוטה הוא חמץ גמור. כאמור באו"ח סימן תס"ז שחיטים מבוקעות ודאי החמיצו (ומח' ראשונים התם אם צריך ביקוע כשעורים או שחיטים כיון שיש בהן סדק מחמיצות יותר מהר עי' בשו"ע שם סעיפים ה' ו'). וכן בב"י (שם אות ב') כתב משם הגה"מ שדוקא בלתיתה, שהיא הרטבה מועטה להקל את הסרת הקליפה, בודקים אם נתבקעו, אבל אם שרו אותם אפילו לא נתבקעו אסורות. וכן מתבאר מסימן תס"ה שאין לשרות מורסן במים משום שמחמיץ. מתבאר שצד אחד בעיסת חיטה נבוטה דומה לעיסת הכלבים מכך שסובה ומורסנה בתוכה, אבל על הצד שמשתמשים בחיטה לאחר שהרטיבוה הרבה ותהליכי החימוץ התחילו אין דומה לעיסת הכלבים. ודומה עיסה זו לחיטה שלתתוה והחמיצה או שראוה ברוב מים עד שהחמיצה, ואח"כ ללא ייבוש טחנוה. ודמיון לזה יש בקמחא דאבישונא (פסחים ל"ט ע"ב), רש"י: "שנתייבשה וניקלית בתנור כשהיא לחה עושין אותה קלי בתנור והרי היא כאפויה". וכן בשבת (קנ"ה ע"ב ד"ה קלי) "קמח של תבואה שנתייבשה כשהן קליות בתנור, ואותו קמח לעולם מתוק, והוא קמחא דאבשונא, ועושין ממנו שתיתא משמן ומים ומלח שמערבין בו". וברי"ף (פסחים י"ב ע"א) "פירוש קימחא דאבישונא שתיתא דשבולי רטיבתא". והעיסה של תבואה נבוטה דומה לקלי בכך שהיא רכה ומתוקה, אמנם אין מיבשים אותה בתנור קודם בלילה אלא להיפך מרטיבים אותה ואח"כ כותשים ואופים. ומצאתי ברבינו ירוחם (נתיב ט"ז חלק ה') שכתב: "על קמח שלחטים חלקו רבי יהודה אומר ב"פ האדמה ורב נחמן אמר שהכל נ"ב, ורי"ף פסק כרב נחמן שאין רגילים בני אדם לאכל קמח, ויש פוסקים כרבי יהודה. ויש מפ' דמיירי בקמח שלא נטחן כל כך ויש בו עדיין טעם חטה אבל בקמח הנטחן דק שעושין ממנו פת כ"ע מודו דאין ראוי לברך עליו ב"פ האדמה, ולא דמי לכוסס חטה ואורז. ואלו ראויין לאכילה, ואלו אין ראויין ובודאי מברך שהכל נ"ב". וקורא רבינו ירוחם גם לקמח שלא נטחן דק בשם קמח. וע"כ נראה שאף כאן רסק חטים שחלקו הוא כקמח רטוב וחלקו סובין ומורסן אע"פ שלא מצאנו במפורש שנקרא קמח — יחשב לפחות לחומרא לקמח. מסקנה נראה שתהליך העשיה כאן מדלג על שלב של עשית לחם מקמח קלי, כשאין מיבשים וטוחנים לקמח אלא מרטיבים ואופים כשהוא רטוב וכל רטיבותו בתוכו, ומכניסים את הסובין והמורסן בתוך העיסה. וע"כ, להלכה ולא למעשה, נראה לענ"ד שכיון שעיסה זו מורכבת מקמח רטוב, סובן ומורסנן, אע"פ שאינו קמח כמובנו הרגיל שהוא דק כאבק, בכ"ז היו רגילים להכין קמח דומה בטבעו (קלי) מחטים שלא נתבשלו, וכיון שאף טחינה עבה נקראת קמח לפנינו קמחא דאבישונא בגירסא טבעונית-מודרנית, וע"כ יש להפריש מהעיסה קודם אפייתה הפרשת חלה ללא ברכה. והשיעור של חמישה רבעים קמח ממנו יפרישו, נלענ"ד שצריך להחשב לפי התבואה (כפי שסברו הרשב"א [ח"א סי' תס"ה] והרא"ש [כלל ב' סי' י"ד] ולא בקמח מפני שאין כאן קמח יבש אלא עיסה. והיא נפוחה מחמת עצמה. או שישערו לפי העיסה כמה כמות קמח היתה גורמת לעיסה זו ולפי זה יפרישו ללא ברכה. וכיון שההפרשה היא בשיעור קטן וללא ברכה, אין בכך נזק למפריש.