חבל נחלתו ב מח

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

<< · חבל נחלתו · ב · מח · >>

<poem>סימן מח . דיני מעשר שני שאין בו שוה פרוטה בבלי ב"מ [נ"ג ע"ב]: "ת"ר 'אם גאל יגאל איש ממעשרו' [ויקרא כ"ז ל"א] — 'ממעשרו' ולא כל מעשרו פרט למעשר שני שאין בו שוה פרוטה". רש"י פרש: "פרט למעשר שאין בו שוה פרוטה — שאינו בכלל גאולה ולימדך שאינה תופסת פרוטה". ובתוס' [ד"ה אין] פרש כרש"י ומסביר: "ולא בעי למדרש אין בו שוה פרוטה אין מוסיף חומש אבל פדיון תופס דסברא לאוקמא מיעוטה בגופה ולא בחומש. דפחות משוה פרוטה לא חשיב ממון לתפוס פדיון, אבל למ"ד אין בחומשו קשה דטפי הוה ליה למדרש דאינו מוסיף חומש". לשתי האפשרויות שמעלה התוס' ניתן לצרף עוד שתיים: א) אין צריך לפדות מעשר שני שיש בו פחות משו"פ. ב) אין לו פדיון ויש לו דיני מעשר, אך גם אין חובה להעלותו לירושלים. בספרא [בחוקותי פרק י"ב ה"י]: "חמישיתו פרט לפחות משוה פרוטה". ובפי' הראב"ד: "שאינו צריך פדיון וכיון שאין לו פדיון אין לו חומש, והכי איתא בפרק הזהב. ופליגי עלה בבבא מציעא, דאיכא מאן דאמר אין בחומשו פרוטה שאעפ"י שיש בו שוה פרוטה כיון שאין בחומשו פרוטה אין מוסיף עליו". אבל בר"ש משאנץ כתב: "פרט לשאין בו שוה פרוטה שאין לו פדיון". ופסק כרש"י. והשאלה שנשאלת מה דיני מע"ש שאין בו ש"פ א"כ, האם הוא חולין ומותר לטמאים או שהוא מע"ש אלא שהוא "תקוע" וא"א לפדותו. כתב המאירי: "כבר בארנו שכל שאין שם שוה פרוטה ולא בא ממקום חיוב אינו נפדה מן התורה, ולא סוף דבר שאין בגוף המעשר שוה פרוטה שזה אינו כלום. אלא כל שאין בחומשו שוה פרוטה — אינו צריך פדיון, ויכול לאכלו חוץ לירושלים שכל שאין בו שוה פרוטה אינו כלום, וכל קרן שאינו ראוי לחומש אינו קרן. ומדברי סופרים לפדותו אלא שאין מוסיף עליו חומש. ואם פדה מעשר אחר אומר הרי זה וחומשו מחוללין על מעות הראשונות" (יבואר להלן). אולם באוצר מפרשי התלמוד כתב שדברי המאירי נתונים במחלוקת: שיטת רש"י ותוס' שמע"ש פחות משו"פ הוא מעשר שני לכל דבר אלא שאינו נפדה בפ"ע, ואסור לאכלו חוץ לחומה (ללא פדיון), וצריך העלאה לירושלים או פדיון על מעות הראשונות. ולריטב"א אמנם הוא מעשר שני מן התורה ואסור באכילה מחוץ לירושלים אך אי"צ להעלותו ומניחו עד שירקב או שיזדמן לו להעלותו, ומדרבנן חייבוהו לחלל על מעות הראשונות. אבל שיטת הרמב"ם [מע"ש פ"ה ה"ט] כמאירי שכל חיוב מע"ש כשאין בו שו"פ הוא אך מדרבנן. וכתבו באוצר מפה"ת שכן סברו הראב"ד (כפי שהראנו מהספרא) ורא"ש. (וכתב שם בשם חזו"א דמאי ג' י"ג שאע"פ שרשאי לאכלו חוץ לירושלים שאר דיני מע"ש עליו ואסור לאכלו בטומאה ואנינות). ובכפו"פ [פ"מ] כתב: "מעשר שני שאין בו שו"פ אינו תופס בו פדיון, א"כ יצניעהו עד שיהיה שו"פ בודאי ואז יפדהו כדין, ומעשר שני כזה בטל ברוב". ובבבלי ב"מ [נ"ב ע"ב] דרך כיצד לפדות פירות אלו שאין בהם שו"פ — "אמר חזקיה מעשר שני שאין בו שוה פרוטה אומר הוא וחומשו מחולל על מעות הראשונות לפי שאי אפשר לו לאדם לצמצם מעותיו". ומפורש בגמרא שדרכו של חזקיה היא חיוב מדרבנן ומתוך שסלע הראשון אינו "מלא" במעשר שני. אמנם בירושלמי [מע"ש פ"ד ה"ב] לא נזכר כלל שאינו נפדה, וכל שצויין הוא: "ר' יעקב בר אידא בשם רבי סימיי כל מעשר שני שאין בקרנו שוה פרוטה אינו מוסיף חומש, ר' יוסי בי רבי סימון בשם ר' יוחנן כל מע"ש שאין בחומשו שו"פ אינו מוסיף חומש". וקצת משמע שהירו' סובר שמע"ש שאין בו שו"פ נפדה על פרוטה. ובהמשך: "תניא מ"ש שאין דמיו ידועין דיו שיאמר הוא וחומשו מחולל על הסלע הזה". ובארו בגמ' דהיינו על סלע שכבר חילל עליו מע"ש. אמנם לגר"א גירסא שונה. ומסבירה הרידב"ז שירושלמי פליג אבבלי וסובר שאפשר לפדות מע"ש שאין בו שוה פרוטה בפרוטה, אולם במע"ש שאין דמיו ידועים אם יש בו שו"פ מחלל על מעות הראשונות על פרוטה דמסתמא אית בהו. אבל המאירי כתב מפורש שאף פחות משו"פ מדרבנן מחללו בעצמו. אולם כמה פעמים רשאי לפדות על מעות הראשונות לא צויין בראשונים. ומצאנו מחלוקת בכך בין הרב קוק זצ"ל לחזו"א. החזו"א, עם עלייתו לא"י שאל את הרב קוק זצ"ל מדוע לא נהגו לחלל על מעות הראשונות והרב זצ"ל ענהו משום דין הגאונים לחלל מ"ש שוה מנה על פרוטה, וע"כ להקל ולחלל בו על מה שנשאר ממעות הראשונות נראה קולא גדולה. החזו"א שאל שוב [אגרות לראי"ה סי' שי"א]: "אשאלה להקל לי לסמוך אהא דאמרו ב"מ נ"ג א' וליתי איסר כו' דמבואר אף במחלל לכתחילה על ש"פ של האיסר, ומניח השאר כדי לחלל פחות מש"פ שפיר דמי, והטעם דחסרון פחות מש"פ אינו מצד הפירות אלא מצד הכסף, וכל שיש כבר במטבע מע"ש מצטרף פחות מש"פ עם הכסף הראשון. ולהאמור אין חילוק בין מחלל פ"א למחלל מאה פעמים". אבל בידוע שיש במטבע עדיין חולין לית דין ולית דיין דא"צ ש"פ". אולם הרב קוק ענהו: "הנני חושב שלחלל על המותר מהמטבע הגדול אפשר, אם יהיה הפדיון הראשון בהערכת השיווי דוקא, כמש"כ במכתבי הראשון [נ"ג] שאז הפדיון מתפשט על המטבע כולו, ונשאר ממנו, ובכה"ג יכול לחלל אח"כ גם פחות מש"פ. נראה שאפשר לפדות אח"כ פחות מש"פ לא בלא קצבה, דלא מסתבר דלעולם יפדה וילך על סמך מעות הראשונות, אלא עד שישער שאין יותר מעות הראשונות באותו מטבע, ומפני שאין הכל בקיאין בזה לא נתפשט מנהג כזה". עולה שחלקו בשתי נק': לחזו"א לאחר חילול על פרוטה מאיסר נוצרו מעות הראשונות אף אם חילול זה לא היה בשוויו, בעוד שהרב קוק לא הסכים לכך. כמו"כ לחזו"א החילול פחות משו"פ הוא "סגולי" וע"כ ניתן לחלל אפילו מאה פעמים, אבל הרב קוק סבר שגם בפחות משו"פ יש ענין כמותי וע"כ אם "נתמלאה" המטבע לא ניתן לפדות בה יותר. ראיה לשיטת הרב קוק מדברי הרש"ס: "שכבר התפיס סלע לפדיון מעשר ואפ"ה יכול להתפיס עד ספק ה' פרוטות כדמפ' ואזיל דאי אפשר שלא יהיו שם חולין כל שהן". עולה מדבריו שבחילול רגיל אך פעם אחת ניתן לחלל פחות משו"פ (וכיון שסבר 'יש בחומשו' מיקל בחמש פרוטות). ואילו לשיטת החזו"א שהפחות משו"פ 'בטל ברוב' לכאורה ניתן לחלל כמה וכמה פעמים. ועדיין צריך לשאול לפי דרכנו (וכך כתב בכפו"פ שנהגו בא"י) ש'כשמתמלאת' המטבע מחללים אותה על מטבע אחרת, איך ניתן לחלל את הפחות משו"פ למטבע אחרת שהרי לפי חלק מהראשונים (רש"י ותוס' ועוד) לא ניתן לפדותו. ולשיטת הרב קוק שפחות משו"פ הוא כמותי ניתן לתרץ שהפחות משו"פ מצטרפים זל"ז ויש כאן יותר משו"פ, אבל לשיטת החזו"א קשיא?! וניתן לומר שלפי דרכו אף פעם מטבע כזו לא 'מתמלאת' ע"י פחות משו"פ, ורק אם חללו עליו אף יותר משו"פ והוא צריך חילול כאן לכאורה השאלה עדיין קיימת. ואף כאן כיון שרוצים להשאיר את המטבע הראשונה בקדושת מ"ש (משום פרוטה חמורה) ניתן לומר שכל אותם חילולים של פחות משו"פ אינם מפריעים ואפשר להמשיך ולחלל על המטבע.