חבל נחלתו ב לה
<poem> סימן לה. . הסגרת עבד "לא תסגיר עבד אל אדניו אשר ינצל אליך מעם אדניו. עמך ישב בקרבך במקום אשר יבחר באחד שעריך בטוב לו לא תוננו". [דברים כ"ג, ט"ז-י"ז] שני הפסוקים אשר לפנינו עוסקים לפי דברי חכמים בגיטין [מ"ה ע"א] בעבד כנעני של ישראל שברח לא"י, ומוני המצוות מנו או שתי מצוות [רמב"ם ל"ת רנ"ד,רנ"ה וכן חינוך], או מצוה אחת [סמ"ג]. המצוה היא איסור על המחזיק בו להוציאו לחו"ל. הקנין הממוני של האדון בעבד לא פקע, וע"כ אדוניו רשאי לבוא ולהשתעבד בו בא"י או למכרו כאן, וכ"כ הר"ן [גיטין-על הרי"ף] והמאירי. והרא"ש אסר על אדוניו להשתעבד בו בעצמו שלא יוציאו לחו"ל שוב. אבל למכרו לאחר רשאי. ואם אין האדון רוצה כופים אותו לכתוב לעבד שטר שחרור והעבד יכתוב שטר התחיבות על ממונו. עפ"י דברי ראשונים אלו הציוויים בפסוק הבא הם מיוחדים לעבד הכנעני הזה שברח לא"י שהוא נשאר בעבדותו ועם זאת נתעלה משאר עבדים כנעניים בכך שהוכיח על חיבתו הגדולה לא"י עד כדי בריחתו מאדוניו ומוכנות לקבל עליו אדון חדש. ציוויים אלו יתירים על הציווי לכלל העבדים, וכמובן שאינם שייכים לגרים שהרי עבד זה נשאר בעבדותו. עוד עולה לדבריהם שאם העבד יוצא לחירות הוא הופך להיות גר צדק ככל עבד כנעני שיצא לחירות שבעבדותו חייב במצוות כאשה, וביציאתו לחירות כגון בראשי איברים הרי הוא כגר, ואינו יכול לא לחזור להיות עכו"ם, ואף לא גר תושב שמקיים ז' מב"נ. שהרי כבר היה חייב במצוות כאשה, וחירותו מעלה אותו מדריגה בתוך ישראל אבל לא נותנת לו יכולת פרישה מעם ישראל. [עיין רמב"ם אסו"ב פי"ג הי"ב, פי"ד ה"ט וי"א]. מסקנה זו מתאימה לדברי הרמב"ם שמסיים בל"ת רנ"ה: "וברור שעבד זה שדבר בו הכתוב. הם שקבלו עליהם את התורה כלומר גרי צדק". וכ"כ בהל' עבדים [פ"ח הי"א]. אלא שהרמב"ם שינה משאר הראשונים שלפי דרכו העבד עם בריחתו לא"י אינו חוזר לעבדות, ז"ל: "עבד שברח מחוצה לארץ לא"י אין מחזירין אותו לעבדות, ועליו נאמר בתורה לא תסגיר עבד אל אדוניו ואומרין לרבו שיכתוב לו גט שחרור, ויכתוב עליו שטר חוב בדמיו עד שתשיג ידו ויתן לו. ואם לא רצה האדון לשחררו מפקיעין בי"ד את שעבודו מעליו וילך לו" [שם הלכה י']. עפ"י זה לרמב"ם גוף המצוה הוא איסור עלינו להשתעבד בו כיון שברח לא"י, ואיסור זה חל על כל אחד מישראל כולל אדוניו וע"כ חלה עליו חובת הוצאתו לחירות, או ע"י גט שחרור או בהפקעת בי"ד. אולם הבריחה לא"י לא פעלה על העבד מאומה וע"כ אם אדוניו או אחד מישראל השתעבד בו ועבר על הלאו אין כאן השתעבדות בבן חורין. יתירה מזאת, אם העבד חזר לחו"ל והראה שבריחתו היתה אך לשם יציאתו לחירות מותר, ואולי אף חייב [מדין מוציא עבדו לחירות עובר בעשה] אדוניו להשתעבד בו, וכ"כ הרדב"ז בתשובה [אלף ת']: "והוי יודע דלכולי עלמא אם לא כתב לו גט שחרור ומצא את עבדו בחוצה לארץ ישתעבד בו דאי לא תימא הכי כל עבדים יברחו לא"י וישבו שם יום או יומיים ויחזור למקומו ולא ישתעבד בו רבו". למדנו שכניסת העבד לא"י לא יצרה בו מציאות חדשה, אלא חובה על אדוניו וזכות תביעה של העבד. אמנם עפ"י הסבר הרמב"ם צריך לברר במה עוסק הפסוק השני: "עמך ישבלא תוננו". הלא בגר צדק עסקינן ומה יחוסו של גר זה מכל גר אחר תשובה על כך נתן הרמב"ם: "עבד זה שברח לארץ הרי הוא גר צדק והוסיף לו הכתוב אזהרה אחרת למי שמונה אותו מפני שהוא שפל רוח יתר מן הגר. וצוה עליו שנ' עמך ישב בקרבך וכו' בטוב לו לא תוננו זו אף הוניית דברים". [הל' עבדים פ"ח הי"א]. ומשמעות דבריו שהמדובר לאחר שנעשה גר צדק חייבים אנו לקרבו ביותר ולהזהר מלהונותו. אלא שהרדב"ז בתשובתו לעיל טען שלא כן. על השאלה מדוע הרמב"ם בהמשך ההלכה שצוטטה לעיל כתב שהמאנה את העבד הזה עובר בג' לאוין הרי ג' איסורי אונאה יש בכל גר וא"כ כאן יש ד' לאוין. עונה הרדב"ז ז"ל: "עבד זה אינו בכלל אחוה שהרי עדיין מעוכב גט שחרור ואסור בבת ישראל, הילכך אפיק לא תונו איש את אחיו ועייל לא תונו. וזהו שכתב הרב ז"ל מפני שהוא שפל רוח ביותר מן הגר ואם כתב לו גט שחרור מהו שפלותו משאר הגרים". עולה מדבריו שהלאו המיוחד והצווי להושיבו בינינו הוא על תקופת היותו מעוכב גט שחרור מצד אדוניו אבל לאחר מכן חזרה חובת ההתיחסות אליו כאל כל הגרים. אמנם במנחת חינוך [מצ' תקס"ט] סבר שעצם הכניסה לא"י היא המשחררת אותו ז"ל: "ומבואר בדבריו דל"ד להשיבו אל אדוניו לחו"ל, רק גזה"כ דלא ישיבו לעבדות כי אינו עבד כלל ואפי' רבו רוצה למכרו בא"י לאחד או שרבו הולך בעצמו לא"י אסור, כי נפקע ממנו העבדות עפ"י גזה"כ, ומ"מ צריך גט שחרור כמו ראשי אברים. נראה מדבריו אף שלא כתב לו גט שחרור מ"מ ה"ז גר צדק וג"כ חייב בכל המצוות". ובניגוד לרדב"ז שכתב שעבד שחזר לחו"ל ועדיין לא קיבל שטר שחרור מותר לשעבדו, כתב במנ"ח שאסור לפי הרמב"ם והחינוך לשעבדו. אולם לפי דברים אלו לא ברור לימוד הספרי מפסוקים אלו [פי' רנ"ט]: ."לא תסגיר. מכאן אמרו המוכר עבד לגוי או לחוץ לארץ יצא בן חורין; אשר ינצל אליך מעם אדוניו: לרבות גר תושב. עמך ישב: ולא בעיר בעצמו. בקרבך: ולא בספר. במקום אשר יבחר: במקום שפרנסתו יוצאה. באחד שעריך: בשעריך ולא בירושלים, כשהוא אומר באחד שעריך שלא יהיה גולה מעיר לעיר. בטוב לו: מנוה הרע לנוה היפה. לא תוננו: זו אונאת דברים". מסביר המלבי"ם שהרישא בספרי הוא אסמכתא ואינו דין הפסוק גופו. ובהמשך ז"ל: "אחרי שבעבד מדבר ואמר ינצל מובן שמעם אדוניו והוא מיותר, ולכן אמר בספרי לרבות גר תושב, ופי' שאף שלא בא אליך להיות כמוך היינו שיקבל עליו התורה ויהיה גר צדק רק שבא אליך מפני שאינו רוצה להיות אצל אדוניו ולכן אינו מקבל עליו כל התורה רק שהוא מקבל עליו הז' מצוות אפ"ה הזהיר הכתוב שלא יסגירנו". הסברו של המלבי"ם אינו עולה בקנה אחד עם אף אחד מדברי הפוסקים לעיל שכולם סברו שהמדובר בעבד כנעני שנשאר בעבדותו או יוצא לחירות להיות גר. אמנם הרמב"ם, אם נעקוב היטב, נראה שלמד את הספרי כציוויים ביחס לגר תושב. שהרי פוסק שאין להושיב גר תושב בירושלים [הל' בה"ב פ"ז הי"ד], וכן פוסק את דין עמך ישב. ויתר עליו הראב"ד שבהשגה שבהל' אסו"ב [פי"ד ה"ח] הביא את ברייתת הספרי כצורתה לגבי גר תושב. וכן בריתת דמסכת גרים [פ"ג ה"ג] הביאה ג' לאוין שקיימים בגר תושב: בל תונה, בל תלין, בל תעשוק. ובהל' ד' הובאה כל בריתת דספרי. ונראה לתרץ את הרמב"ם והראב"ד שאמנם סתם עבדים כנעניים הכוונה לכאלה שעברו מילה וטבילה לשם עבדות ובו עסקו הפוסקים מפני שהוא נוהג אף היום. אמנם בתוך דינא דאוריתא כלול דין נוסף לגבי גר תושב. והיינו עבד כנעני שקיבל על עצמו שלא למול ומקיים זמב"נ. עבד שנמכר אדעתא דהכי מותר לקיימו ובו הדין שאם ברח לא"י יצא לחירות וחייב כאן בזמב"נ והרי הוא גר תושב ועליו דברה התורה. אמנם הא ניחא לרמב"ם, אבל לשיטת הרא"ש והר"ן שלא יצא לחירות בבריחתו לא"י אלא נשאר עבד בא"י, עדיין קשה מה לימוד התורה לגבי גר תושב הלא נשאר באותו מצב הלכתי. ואולי יסבירו זאת במי שלא רצה אדוניו למכרו, וע"כ כופין אותו להוציאו לחירות, ועצ"ב. יש עוד אפשרות בעבד כנעני של נכרי שבורח לא"י, שלפחות לפי הרמב"ם מותר לקיימו בא"י, רק אם מקבל ע"ע זמב"נ ועי' או"ש הל' מילה בהסבר מח' הרמב"ם והראב"ד. .(יש עוד מצב שלא הובא כלל בין פוסקי ההלכה, אף לא מתאים לספרי, והוא בעבד עברי שברח לא" הסבר זה מובא ברא"מ על שיטת רש"י בתורה.)