חבל נחלתו ב לב
<poem> סימן לב . מודר מפי אחרים בנדרי צדקה גבאי שכולל בתוך "מי שברך" בביה"כ את המלים: "ויתן מתנה לביה"כ", האם מחייב בכך את העולה לתורה, ומה משמעות להוספה: "בלי נדר". א. נדר או שבועה? הרמב"ם מחלק בתחילת הל' נדרים בין נדרי איסור, לבין נדרי הקדש את דיניהם הוא כותב בהל' מעשה הקרבנות פ' י"ד ואילך. ואפשר לדון על נדרים אלו מכיוון אחר והוא שבועות מצוה. בנדרים [ח' ע"א] "מנין שנשבעין לקיים את המצוה. אלא הא קמ"ל דשרי ליה לאיניש לזרוזי נפשיה". ובהמשך: "האומר אקום ואשנה נדר גדול נדר לאלקי ישראל". ונחלקו הראשונים בלשון: "נדר גדול" רובם כתבו שהכוונה לשבועה [ר"ן רא"ש, מאירי] ו"אע"ג דקאמרת נדר גדול שבועה קאמרת" [ר"ן], אולם בתוס' כתבו בחד לישנא דהוי נדר כמו נדר צדקה. ובריטב"א: "והנכון דמילתה כפשטא ונדר ממש הוא ולא נדרי איסור אלא נדרי הקדש שמקבל עליו מצוה לעשות ודיניה". ונראה שלמסקנה לא פליגי, לסוברים משום שבועה אומרים שיש יד לשבועה וכסיכום הר"ן: "ותרתי קמ"ל חדא דבקבלה בעלמא לדבר מצוה מהניא דמאי דאמרינן הכא לא הזכיר לא נדר ולא שבועה ואפ"ה בדבורא בעלמא סגי דומיא דמאי דאמרינן דקבלה בלחוד מהניא לצדקה כדכתיב בפיך זו צדקה וה"ה לכל דבר מצוה". ובריטב"א כ': "ונדר גדול דאמ' לאו דוקא נדר גמור דהא לא אמר הרי עלי לשנות אלא יד נדר שיש יד לקרבן ולהקדשות ולמצוות, ומשום דלא משמע להו לאינשי דאיכא בהו משום נדר להכי קאמר דרך גוזמא להחמיר הענין שהוא נדר גדול". ועי' נ"י בהסבר המחלוקת. ב. מה הלשון המתאימה ביו"ד [סי' רל"ז ס"א]: "האומר אני נשבע שאעשה דבר פלוני או שלא אעשנו הרי זה שבועה אע"פ שלא הזכיר לא שם ולא כינוי". ועי' ר"ן [נדרים ב' ע"א] שמסיק ששבועה הוי בלא שם, אבל לדעת הראב"ד בלא שם אינו לוקה. ועי' גר"א [סי' רל"ז ס"א]. כתב הרמ"א בד"מ [ר"ג א'] "בתא"ו נתיב י"ד ח"ג דאפילו בדיבור בעלמא דאמר אשנה פרק זה ה"ז נדר כמו גבי צדקה. ובסמ"ג אינו כן, וי"מ דבעי שבועה ולא נראה עכ"ל". (לשון רבנו ירוחם: "האומר אשנה פ' זה או מסכתא זו. י"מ דאפילו בדבור בעלמא דאמר אשנה דהוי עליה חיוב נדר כדאמרי' גבי צדקה דאמר סלע זה לצדקה וי"מ דמיירי דאמר שבועה שאשנה והוי שבועה גדולה. וראשון נראה עיקר".) למדנו שבנדרי מצוה נחלקו הראשונים. לר' ירוחם בלשון התחייבות בעלמא ה"ז נדר, ולפי הסמ"ג אינו כן. ולמ"ד דבעי שבועה כל' לשון שבועה חולק הרמ"א וטוען שאי"צ. ויעויין לעיל שהן לסוברים משום נדר והן לסוברים משום שבועה סוברים שבלשון קבלה בעלמא די. ג. חייב עניית אמן? בסי' ר"ט: "אחד הנודר מפי עצמו או שהדירו חברו ואמר אמן, או דבר שעניינו כענית אמן שהוא קבלת דברים אסור", וכן בסי' רל"ו ס"ב לגבי שבועות: "וגם אין לו לישבע על חבירו שיעשה שום דבר שאינו ברשותו שיעשנו על כל פנים ואין חברו מחויב לעשותו אא"כ יקבל שבועתו דהיינו שיאמר אמן או דבר שעניינו כענין אמן כגון שאמר הן או מחויב אני". וכן בסי' רל"ז ס"ב ומוסיף שם: "ואפילו השביעו עובד כוכבים או קטן". ד. מה ענין אמירת "בלי נדר"? בשו"ע [סי' רנ"ז ס"ד]: "צריך להזהר מלידור ואם פוסקים צדקה וצריך לפסוק עמהם יאמר בלי נדר". [וכן בסי' ר"ג ס"ד באותה לשון]. ובפרישה [סי' ר"ג ס"ק י']: "וצריך לפסוק עמהם יאמר בלא נדר, ר"ל שיאמר בפירוש בלא נדר אבל אין פירושו שיפסוק סתם ולא יאמר שהוא עושה משום נדר דאף אם פוסק סתם הוי נדר גמור". היינו שבנדרי מצוה מחוייב אף בלא אמירת לשון נדר או שבועה וע"כ צריך להדגיש בלא נדר.