חבל נחלתו ב כה
<poem> סימן כה
עיבור השנה והשמיטה
א. כתב הרמב"ם [הלכות קדוש החדש פ"ה ה"א]: ."כל שאמרנו מקביעות ראש החדש על הראייה ועיבור השנה מפני הזמן או מפני הצורך, אין עושין אותו אלא סנהדרין שבארץ ישראל או בית דין הסמוכים בארץ ישראל שנתנו להן הסנהדרין רשות, שכך נאמר למשה ולאהרן החדש הזה לכם ראש חדשים, ומפי השמועה למדו איש מאיש ממשה רבינו שכך הוא פירוש הדבר עדות זו תהיה מסורה לכם ולכל העומד אחריהם במקומם, אבל בזמן שאין שם סנהדרין בארץ ישראל אין קובעין חדשים ואין מעברין שנים אלא בחשבון זה שאנו מחשבין בו היום*". אנו בימינו עדיין ללא סנהדרין וממילא סמוכים על החשבון בלבד. ב. השנה, שנת ה'תשס"א היא שנת שמיטה והיא שנה רביעית למחזור עיבור השנים גו"ח אדז"ט. משמעות הדברים, ששנת השמיטה הבאה — תשס"ח, תהיה שנה מעוברת. כמו"כ כמעט בכל מחזור של שנות עיבור* יוצאת לפחות שנת שמיטה אחת מעוברת (ואם לא — במחזור הבא). מצב זה, ששנת שמיטה או מוצאי שמיטה מעוברת, עומד בסתירה לברייתא מהתוספתא [סנהדרין פ"ב ה"ט] המובאת בשני התלמודים במס' סנהדרין [בבלי י"ב ע"א, ירושלמי פ"א ה"ב] וז"ל: "אין מעברין את השנה לא שביעית ולא מוצאי שביעית אימתי רגילין לעבר ערב שביעית". ומפרש רש"י: ."לא בשביעית — לפי שמאריכין עליהן איסור עבודת קרקע". "ולא במוצאי שביעית — בשמינית, לפי שכלה הישן מאריכין עליהן איסור החדש". "בערב שביעית — להוסיף להם חודש לעבודת קרקע". לפי דברי רש"י, סנהדרין היו מכוונים את שנת העיבור שלא תחול לא בשנת השמיטה או במוצאי שביעית. ומעת שמקדשים את החודש ומעברים את השנים עפ"י חשבון, שנות השמיטה לא יצאו כתיקונן, וחלקן מעוברות הן או מוצאי שביעית. כשלגבי מוצאי שביעית במידה ומותר להביא ירק מארץ העמים (כר"ג — עי' להלן) אין בה בעיית עיבור. תוקף האיסור נראה מדרבנן, ואע"פ שסימני העיבור העיקריים: תקופה, אביב ופירות האילן מהתורה או מהלמ"מ, יש כח ביד חכמים לעכב את העיבור לפי הצורך, עי' מנ"ח [מצ' ד' אות כ"ד]. ג. וכרש"י, שאין לעבר שביעית או מוצאי שביעית, סבר רבנו חננאל בסנהדרין שפרש שר"ע עיבר שלוש שנים זו אחר זו. ומסביר: "ויש להקשות והלא שנינו אין מעברין ג' שנים זו אחר זו, איך עיברו חכמים בהוראת ר' עקיבא ג' שנים זו אחר זו? פי' מפני שסוד העיבור בנוי לעבר מחזור של י"ט שנה ז' שנים מעוברות כדי להשוות שנת הלבנה לשנת החמה, ושלא להוסיף ושלא לגרוע על ז' שנים מעוברות. וחל להיות באותה העת י"ד למחזור שהיא שנת העיבור רעבון ולא עיברוה ושנת ט"ו היתה שביעית ושנת ט"ז מוצאי שביעית ולא עיברו בהן, נמצא שלא עיברו בכל המחזור אלא גו"ח י"א שהן ד' שנים בלבד, ולא נשארו במחזור זולתי שלש שנים לפיכך עיברו אותן ג' שנים זו אחר זו למלאות ז' שנים מעוברות במחזור*". ד. טעמו של רש"י מתאים לירושלמי [שקלים פ"א ה"א] "מניין שהבקר בית דין הבקר. מניין שהיא פטורה מן המעשרות? רבי יונתן בריה דרבי יצחק בר אחא שמע לה מן הדא אין מעברין את השנה לא בשביעית ולא במוצאי שביעית ואם עיברוה הרי זו מעוברת. וחדש אחד שהוא מוסיף לא פטור ממעשרות הוא?! עד כדון שביעית מוצאי שביעית מאי? אמר רבי אבון שלא לרבות באיסור חדש". היינו, רבי יונתן למד שנמנעו לעבר שביעית משום שמוסיפים בכך חודש הפטור ממעשרות וממילא פירותיו הפקר לכל ואסורים בעבודת קרקע (עפ"י רמ"ה). כמו"כ נמנעו מלעבר במוצאי שביעית כדי שלא להרבות עליהם איסור חדש. ה. אולם הרמב"ם נקט בדרך שונה. ז"ל [הלכות קידוש החדש פרק ד' הלכות ט"ו, ט"ז]: ."אין מעברין את השנה בשנת רעבון שהכל רצים לבית הגרנות לאכול ולחיות ואי אפשר להוסיף להן זמן לאסור החדש, ואין מעברין בשביעית שיד הכל שולטת על הספיחין* ולא ימצאו לקרבן העומר ושתי הלחם, ורגילין היו לעבר בערב שביעית". "יראה לי שזה שאמרו חכמים אין מעברין בשנת רעבון ובשביעית, שלא יעברו בהם מפני צורך הדרכים והגשרים וכיוצא בהם, אבל אם היתה השנה ראויה להתעבר מפני התקופה או מפני האביב ופירות האילן — מעברין לעולם בכל זמן". הרמב"ם אינו מזכיר מוצאי שביעית, ואולי כולל אותה בשני רעבון*, ומסביר את טעם איסור העיבור בשביעית כדי שיוותרו ספיחין הראויים לעומר ושתי הלחם*. לפי הרמב"ם כל הטעם של איסור עיבור בשביעית בטל בזמן שביהמ"ק חרב ואין מביאים עומר ושני הלחם. ולפי"ז אי אפשר לקיים את פירושו של רבנו חננאל. עוד חידוש למדנו מדבריו, שהמניעה מעיבור שביעית דרגת חומרתה כסעד לעיבור [עי' רמב"ם שם הל' ז'] אבל לא כדברים מפני הצורך [שם ה"ה] כגון קלקולי דרכים או קלקול תנורי פסחים וכד', אבל אם מחמת התקופה או אביב ופירות האילן הוצרכו לעבר — מעברים. תומכים בדבריו האחרונים של הרמב"ם דברי הירושלמי: "אין מעברין לא בשביעית ולא במוצאי שביעית ואם עיברוה הרי זו מעוברת". ו. הרמ"ה דוחה את טעמו של הרמב"ם לאיסור העיבור של שביעית. וז"ל: "ומפורש בירושלמי כי הטעם אין מעברין בשביעית מפני החודש שמוסיפין בה שלא לפוטרו מן המעשר. ואמרו בלשון הזה: עד כדון שביעית מוצאי שביעית מנין? אמר ר' בון שלא לרבות באיסור חדש. ויש מפרשין (=הרמב"ם) אין מעברין בשביעית מפני שיד הכל שולטת על הספיחין ולא ימצאו לקרבן העומר ושתי הלחם. ומאחר דמפרש טעמא דמילתא בירושלמי על כרחין מחייבינן למיסמך עליה". מתבאר, כי לפי הירושלמי, ר"ח, רש"י רמ"ה ועוד ראשונים, אין לעבר שביעית ומוצאי שביעית מחמת הארכת זמן איסור שביעית וחדש, ואפילו אם הוצרכו מחמת תקופה ושאר טעמים, ואיסור זה אינו תלוי בביהמ"ק ורק כשהתחילו לקדש עפ"י חשבון קבוע אף שמיטין ומוצאי שביעית יצאו מעוברות*. אולם לפי הרמב"ם מוצאי שביעית (לפי ההסבר שכלולה בשני רעבון) נתונה לשיקול הדעת של חכמים קובעי העיבור, ואף עיבור השביעית קשור אך לביהמ"ק, ומעת שחרב עד שפורסם הלוח כבר לא היה עיכוב מלעבר את שנת השביעית. ז. בבבלי מסיימת הברייתא: "של בית רבן גמליאל היו מעברין במוצאי שביעית. ובפלוגתא דהני תנאי, דתניא: אין מביאין ירק מחוצה לארץ, ורבותינו התירו, מאי בינייהו? אמר רבי ירמיה: חוששין לגושיהן איכא בינייהו". מפרש רש"י: "של בית רבן (שמעון) [מסורת הש"ס: גמליאל] מעברין במוצאי שביעית — ואין חוששין אם כילה הישן, דקסבר, מביאין ירק ותבואה מחוצה לארץ לארץ ישראל, מאותה שחרשו וזרעו בשביעית, והתירם עומר של שביעית". ."מאי בינייהו — במאי פליגי". "חוששין לגושייהו — שמא יביא עמה מגוש ארץ העמים, שמטמא באהל, ויטמא טהרות של ארץ ישראל". (ובתוס' חלקו שמטמא במגע ובמשא בלבד ולא באוהל). היינו לפי טעמם של בית רבן גמליאל, מביאים ירק בכל השנים ואף בשנת השמיטה ובמוצאי שביעית ולא חששו שמא יכניסו גוש מארץ העמים, וע"כ יכלו לעבר את מוצאי שביעית. לא מבואר במפרשים, מדוע הבאת ירק מחוץ לארץ ללא חשש לטומאה מתיר לעבר דוקא מוצאי שביעית ולא שביעית עצמה, הלא גם בה ניתן להביא ירק. ואולי לפי ר"ג התירו אך במוצאי שביעית מפני הדוחק ולא בשאר שנים. ואמנם הרמ"ה, גורס: "של בית ר"ג היו מעברין בשביעית ואית דגרסי במוצאי שביעית". אולם בפירוש הגאון שמביא הרמ"ה נאמר דוקא מוצאי שביעית. מהמאירי משמע שפוסק כר"ג להלכה, וע"כ אינו מביא כלל את המניעה מלעבר מוצאי שביעית, כמו"כ סובר כרמב"ם שהמניעה מעיבור שביעית היא רק לכתחילה, אולם אם הוצרכו לכך בגלל התקופה, מעברים את השביעית. ח. בירושלמי [סנהדרין פ"א ה"ב, שקלים פ"א ה"ב] בניגוד לבבלי המסיים בדברי ר"ג לגבי מוצאי שביעית, מסיימת הסוגיא: "רבי זעירא בשם רבי אבהו הדא דתימר עד שלא התיר רבי ליקח ירק מחוץ לארץ לארץ, אבל משהתיר רבי ליקח ירק מחוצה לארץ לארץ היא שביעית היא שאר שני שבוע". וז"ל הירושלמי בשביעית [פ"ו ה"ד וכן פאה פ"ז ה"ד] המבאר את התקופות השונות: ."בראשונה היה הירק אסור בִּסְפרי ארץ ישראל, התקינו שיהא הירק מותר בספרי ארץ ישראל, אף על פי כן היה אסור להביא ירק מחוץ לארץ לארץ, התקינו שיהא מותר להביא ירק מחוץ לארץ לארץ, אף על פי כן היה אסור ליקח ירק במוצאי שביעית מיד. רבי התיר ליקח ירק במוצאי שביעית מיד". לא מבואר הטעם לאיסור ירק מחוץ לארץ, האם כטעם הבבלי משום גוש מארץ העמים או מטעם אחר. כמו"כ לכאורה אין הבדל בין שביעית למוצאי שביעית — בניגוד לנוסח הבבלי. הר"ש משאנץ בשביעית מפרש שהירושלמי חולק על הבבלי. לפי הבבלי היתה זאת גזירה כוללת משום גוש ארץ העמים בכל השנים, לעומת זאת לפי הירושלמי זו היתה גזירה לשביעית ומוצאי שביעית בלבד משום חשש אכילת ספיחי שביעית בטענה שהירק מחו"ל, ושביעית הותרה ומוצאי שביעית אסרו מחשש ספיחי שביעית, ורבי התירם לגמרי. אולם הרש"ס, מסביר את גזירת האיסור להביא ירק מחו"ל משום גוש אה"ע. ולפי"ד אין הבדל בין שביעית ומוצאי שביעית לשאר שני שבוע והן מתעברות. וכן בתקלין חדתין (לפאה"ש) גרס "היא שביעית" ומפרש דלעולם יכולים לעבר לאחר היתרו של רבי מפני שמביאים תבואה מחו"ל והספיחים ישארו לעומר ושה"ל (מפרש כרמב"ם!). המאירי בביאורו לשקלים מסכים עקרונית לפירוש הר"ש בירושלמי, אולם מפרש אף את הבבלי רק בשביעית ומוצאי שביעית: "ומתחילה גזרו שלא להביא ירק מחוצה לארץ בארץ, מפני הרמאין שהיה להם ירק בארץ והיו אומרין שמחוצה לארץ הביאום כדי שיפטרו מן התרומה ומן המעשרות. ואח"כ התיר רבינו הקדוש להביא, מפני שצורתם מוכחת שממקום רחוק באו. ואעפ"י שהביאום בגושיהן והיו יכולים לרמות ולהביאם בלחותם לא חששו לכך". לפי פירושיהם הותר איסור העיבור בשביעית ובמוצאי שביעית עוד לפני המעבר מסנהדרין הקובעת כל שנת עיבור בפני עצמה לקביעה קבועה של השנים המעוברות. ט. אבל הגר"א בביאורו לירו' שקלים (במפורש) ובפאה [פ"ה ה"א] גורס (עפ"י הרד"ל) "מוצאי שביעית", ולדידו חוזרת השאלה ששאלנו על הבבלי מדוע שביעית עצמה אסורה אם מותר להביא ירק מחו"ל. עכ"פ עפ"י הגר"א מסקנת הירושלמי מתאימה לבבלי שהותר העיבור במוצאי שביעית, ורק בה אך לא בשביעית עצמה. י. בירושלמי [פאה פ"ה ה"א] נאמרו דברים נוספים: ."אמר רבי מנא הדא דתימר בראשונה שהיו השנים כסדרן אבל עכשיו שאין השנים כסדרן היא שביעית היא שאר שני שבוע". ומשמע שאף בימי הירושלמי (בזמנו של רבי מנא) כבר לא חששו לעיבור שביעית ומוצאי שביעית, ולא מחמת היתר הירק מחו"ל. בביאור הגר"א לפאה מסביר: "שאין השנים כסדרן — פי' שאינו ראוי לאכול מתבואה חדשה תיכף אחרי הפסח". סָתם ולא פירש מה גורם לשיבוש השנים האם מיעוט מגדלי התבואה בא"י, או שהתבואה מאחרת בגידולה. ודבריו יתבארו להלן. אולם הגר"א גורס אף כאן מוצאי שביעית ולא שביעית, ועולה, לשיטתו, שאיסור עיבור השביעית בתוקפו. אף לאחר כל ההסתיגויות של הבבלי והירושלמי. ובשקלים, הלשון מעט שונה: "א"ר מנא הדא דאת אמר בראשונה שהיו השנים כתקנן, אבל עכשיו שאין השנים כתקנן היא שביעית היא שאר שני שבוע". ומפרש הגר"א [שקלים שם] "ה"ג היא מוצאי שביעית היא שאר שני שבוע. וה"פ דלעולם מעברין דלא איכפת להם מה שנארך איסור חדש דבלא"ה אינה ראויה עדיין לאכול". (וכאן אף בתקלין חדתין גורס ומפרש כגר"א דוקא על מוצאי שביעית!). עוד מעיר הגאון בשקלים לפירוש רש"י בתענית [י"ד ע"ב ד"ה אימתי]: ."אימתי — הוא סדר תעניות. בזמן שהשנים כתיקנן — שהיא קציר בניסן, וזריעה במרחשון, ואין סדר השנים משתנה. וישראל שרוין על אדמתן — שמנהג ארץ ישראל בכך". וכן מכוון הגר"א לפירוש רש"י בסנהדרין [י"א ע"ב ד"ה ובזמן אביב]. ונראה ששני הגורמים: ישראל שאינם שרויים על אדמתם וסדרי הזמנים שאינם כתיקונם, שניהם גורמים לרשות לעבר במוצאי שביעית אבל אין זה מתיר לעבר שביעית עצמה. יא. לסיכום, המניעה מעיבור שביעית ומוצאי שביעית עברה מספר מצבים ונתונה במחלוקת. לפי רש"י וסיעתו עפ"י הבבלי, מלכתחילה היה האיסור על שביעית ומוצאי שביעית, ור"ג התיר לעבר מוצאי שביעית. לפי הרמב"ם האיסור הוא רק לכתחילה כשאין צורך תקופה או אביב ופירות האילן, ורק על שביעית. ולא הזכיר דברי הירושלמי על היתר ירק ושנים כתיקנן*. וכל האיסור הוא משום ביהמ"ק, וע"כ מאז החורבן אף שהיתה סנהדרין אין מניעה לעבר שביעית. לפי הגר"א בפירושי הירושלמי האיסור לאחר רבי הוא על שביעית עצמה ולא על מוצאי שביעית. לפי הרש"ס והתקלין חדתין עפ"י הירושלמי, לאחר היתר רבי וכשאין השנים כתיקנן אין איסור לעבר שביעית ומוצאי שביעית. לכל השיטות, מעת שבטלה סנהדרין ונקבע הלוח המוכר, מעברים בהגיע המועד הקבוע במחזור הן שביעית והן מוצאי שביעית ולא נקבעה בלוח דחיה או הקדמת שנת העיבור מחמת השמיטה. ובהשבת ישראל למקומם וסנהדרין ללשכת הגזית נזכה להשבת השנים לתיקונן.