חבל נחלתו ב יח
סימן יח
אתרוג של שותפים
שאלה
שמעון ולוי אחים, לכל אחד בן קטן והם דרים בשכנות טובה זה לזה. בהגיע חג הסוכות נדברו שניהם שיקנו שני "סטים" של ארבעת המינים מהודרים, וכיון שלוי ובנו מתפללים תמיד תפילת ותיקין ושמעון ובנו מתפללים מאוחר, ישתמשו שמעון ובנו בארבעת המינים לאחר שלוי ובנו יסיימו תפילתם. האם הסכמתם נכונה מבחינה הלכתית, ומה התנאים לקיום המצוה בשותפות הזו?
תשובה
השאלה שלפנינו מורכבת מכמה בעיות: ) האם יוצאים ידי חובה בד' מינים של שותפות? ) האם לדרך היציאה י"ח בשותפות כזו תנאים מיוחדים? ) האם זה שבשותפות נמצאים אף בנים קטנים אינה יוצרת בעיות מיוחדות?
א. מסופר במשנה סוכה [מ"א ע"ב]: "יו"ט הראשון של חג שחל להיות בשבת כל העם מוליכין את לולביהן לבית הכנסת למחרת משכימין ובאין כל אחד ואחד מכיר את שלו ונוטלו מפני שאמרו חכמים אין אדם יוצא ידי חובתו בלולבו של חבירו, ושאר ימות החג אדם יוצא ידי חובתו בלולבו של חבירו".
המסופר הוא על נטילת לולב בשבת [קודם שבטלוה חכמים סוכה מ"ב סוף ע"ב]. וכל אחד, צריך ליטול דוקא את לולבו ביום הראשון. והגמ' שואלת: "מנה"מ דת"ר 'ולקחתם' שתהא לקיחה ביד כל אחד ואחד, לכם משלכם להוציא את השאול ואת הגזול. מכאן אמרו חכמים אין אדם יוצא ידי חובתו בי"ט הראשון של חג בלולבו של חבירו אא"כ נתנו לו במתנה".
מוסיפה הגמרא ומספרת: "ומעשה ברבן גמליאל ור' יהושע ור' אלעזר בן עזריה ור' עקיבא שהיו באין בספינה ולא היה לולב אלא לרבן גמליאל בלבד שלקחו באלף זוז. נטלו רבן גמליאל ויצא בו ונתנו לר' יהושע במתנה, נטלו ר' יהושע ויצא בו ונתנו לר' אלעזר בן עזריה, נטלו ראב"ע ויצא בו ונתנו במתנה לר' עקיבא, נטלו ר' עקיבא ויצא בו והחזירו לר"ג".
ב. עוד נאמר במסכת בבא בתרא [קל"ז ע"ב]: "אמר רבה בר רב הונא: האחין שקנו אתרוג בתפוסת הבית, נטלו אחד מהן ויצא בו, אם יכול לאוכלו יצא, ואם לאו לא יצא. ודוקא דאיכא אתרוג לכל חד וחד, אבל פריש או רימון לא".
מפרש רשב"ם על הדף: "שקנו אתרוג — ירשו מאביהן או לקחו במעות ירושת אביהן בתפוסת הבית כל זמן שלא חלקו ונטלו אחד מן האחין בלא דעת חבירו ויצא בו רואין אם אין האחין מקפידין זה על זה ויכול לאכלו בלא רשותם כגון: שיש אתרוגים הרבה בתפוסת הבית או שימצאו הרבה אתרוגים בעיר או שכבר יצאו ואין צריכין לו עוד — יצא דקרינא ביה לכם שהרי כולו שלו הוא. ואם לאו לא יצא דכתיב: ולקחתם לכם משלכם שיהא כולו שלו ולא שמקצתו שלו". היינו, אתרוג, וכן כל אחד מארבעת המינים צריך ביום הראשון שיהא כולו של הנוטל, ולכן בסתם שותפות אינו יוצא י"ח. וע"כ אם האחים האחרים מקפידים על נטילתו או שאם יאכלנו יקפידו עליו, לא יצא ידי חובה.
וכן מסיק גם הרי"ף במס' סוכה, ז"ל: "וש"מ דהני בי תרי דזבני לולבא בשותפות לא נפק ביה חד מינייהו ידי חובתיה ביומא קמא עד דיהבי חד לחבריה מנתא דיליה ואי לא — לא נפיק". וכ"כ הרמב"ם [הל' לולב פ"ח הל' י',י"א].
ג. הרא"ש במסכת סוכה (לאחר שהביא את שיטת הרשב"ם שתובא להלן) מוסיף: "ונשאל לרב שרירא גאון על זה: מקום שאין אתרוג ולולב מצויין, וגובין מכל הקהל מן כל אחד, וקונין אחד ונוטלו חזן בית הכנסת בידו בשעת ההלל ומברך עליו, ונותנו לזקנים ומברכין עליו, ושוב נוטלו כל אחד מחבירו עד שמברכין עליו כל הקהל. יצאו בו ידי חובתן או לא? והשיב ודאי בשאר ימות החג מיום השני והלאה יצאו ידי חובתן באותו לולב, אבל ביום הראשון צריך כל אחד ואחד ליטול לולב שלו. וכן ראוי שתעשו להיות קונין הלולב לאחד מן הציבור, או שיקחנו מממונו או שיתנו הדמים לחזן במתנה והוא יקנהו לעצמו, וביום טוב ראשון יתנהו במתנה לאחד מן הזקנים, וכל אחד יתנהו לאחר במתנה עד שיבא לידי כולן". היינו, כדי לצאת ידי חובה כל אחד בארבעה מינים שלו, מציע רב שרירא גאון את הדרך שיצאו בה רבן גמליאל וזקנים — שכל אחד נותן במתנה גמורה לבא אחריו (ולא עסק בשאלת התנאים בנתינה).
ד. מוסיף הרשב"ם בב"ב: "ומנהג שלנו, שנהגו לברך כל הקהל באתרוג אחד דעתנו מסכמת לתת לכל אחד במתנה את חלקו לחבירו, כדאמרינן גבי רבן גמליאל ור' יהושע במסכת סוכה. ואע"ג דלא פריש כמאן דפריש דמי דלא גרע ממתנה ע"מ להחזיר. דלהכי מיהא דעת כל הקהל שוה שינתן לכל אחד עד שיברך עליו ואח"כ יחזיר". וכ"כ הרא"ש [ב"ב פ"ח סי' מ"ז]: "ומה שיוצאין לפעמים כל הקהל באתרוג אחד דעתן מסכמת שיהא כולו לאותו שיוצא בו כל זמן שהוא בידו". וכ"כ בסוכה [פ"ג סי' ל"א].
מתבאר שבעצם נדרש תנאי בין השותפים לכך שכולם מסכימים שבעת שכל אחד נוטל את הלולב הוא כולו שלו, אולם די בהסכמה כללית וסתומה ואין צורך בתנאים מפורשים.
וכן כתב בתוס' סוכה [מ"א ע"ב ד"ה אלא]: "ובאתרוג השותפין נמי לא נפיק כדמוכח בשלהי יש נוחלין גבי אחין שקנו אתרוג בתפיסת הבית. ולא חשיב שלו כיון דאין מיוחד שלו אלא כשאול הוי ואינו יוצא בו. ומה שנהגו הקהל לקנות אתרוג בשותפות מלמדין אותן שיהו כולם נותן כל אחד ואחד חלקו לחבירו ע"מ להחזיר. ויש לסמוך דכיון דקנאוהו על מנת לצאת בו ואע"ג שלא פירשו סתמא דמלתא כאילו פרשו דמי, כיון דבענין אחר אין יכולים לצאת בו. וכ"כ המנהיג [הל' אתרוג].
ה. על דעתו של הרשב"ם חלוק אחיו — רבנו תם. כך כותב בספר העיטור לאחר שמביא את המימרא בבבא בתרא: "ש"מ אתרוג שקנו שותפין לא מהני עד שיתן אותו כל אחד ואחד במתנה ע"מ להחזיר. ואמר הר"ר יעקב וכן סברתינו ואפילו בעל מנת צריך תנאי כפול וצריך ליתנו לו בתנאי כפול. והר' שמואל אחיו חלק עליו בב"ב. מיהא מתנה דירוש' עיקר". היינו שצריך התנאה כפולה: הריהו שלך ע"מ שתחזירהו לי ואם לאו אינו שלך.
מחלוקתם מובאת אף בטור חו"מ [סי' רמ"א]. ועולה שלפי ר"ת צריך תנאי כפול מפורש בין כל השותפים, דבר שבשותפות קטנה ניתן, ובשותפות גדולה צריך אולי שכולם יחתמו או שיתנו ביחד.
כתב הרא"ש [סוכה סי' ל"א] וכ"כ ברבנו ירוחם [נ"ח ח"ד] שנהגו בצרפת ואשכנז ורוב ארצות כרשב"ם.
ו. הרשב"א [ב"ב קל"ז ע"א] חלוק עליהם ונקט בדרך שונה: "והרב אלפסי למד מכאן [מקרה האחים השותפים — סוכה כ' ע"א ברי"ף] לשותפים שלקחו אתרוג בשיתוף שצריכין ליתנו במתנה זל"ז, וכן השיב בתשובה גם הרב אב ב"ד ז"ל. ומסתברא לי דהכא (במקרה האחים השותפים בתפוסת הבית) לא שלקחו אתרוג לצאת בו קאמר, אלא לאכלו ולהריח בו, דאי למצוה ולצאת בו נראה שכל אחד יכול לצאת בו, ולקחתם לכם קרינא ביה, דבכל כי הא אמרי' יש ברירה, שהרי בשעה ששתפו בו ולקחוהו לצאת יודעים היו שאינו ראוי לחלק הילכך על דעת כן לקחוהו שבשעה שיטלנו זה לצאת בו שיהא כולו שלו לצאת בו. ואע"ג דבעלמא קיימא לן דבדאורייתא אין ברירה אלא דבכי כולי עלמא לא פליגי דיש ברירה, דכל שנשתתפו בחצר שאין בה דין חלוקה אנן סהדי דעל דעת כן נשתתפו בה שכל שזה נכנס בה יהא מקום דריסת הרגל ועמידתו שלו, וכשזה מסתלק והאחר נכנס יהא שלו. ואינן צריכין להקנות".
החידוש שבדבריו — אין צורך בהקנאה, מהות קנין השותפות באתרוג כזה שכל אחד בשעה שנוטלו הוא בעלים על כולו. וכן הדין בכל דבר ששותפים קונים ואין בו דין חלוקה והשימוש בו לכל אחד בנפרד, וע"כ שותפים שאסרו הנאתם זע"ז מותרים להשתמש בחפץ השייך לשניהם. וכן נכתב בחי' הרשב"א לסוכה: "ובענין אתרוג שלקחו שנים בשיתוף כתבו הראשונים ז"ל שאין אחד מהם יוצא בו ביום הראשון עד שיקנה מחברו חלקו מההוא דפ' יש נוחלין וכן דעת מורי הרב ר"א נר"ו. והנכון בעיני כדברי מורי הרשב"א נר"ו דכיון שנשתתפו בו לדעת כן יש ברירה לדברי הכל ואי"צ להקנאת חבירו. וכבר כתבתי בפרק יש נוחלין. ומכאן התר ברור לאתרוג שלוקחין צבור ובתוס' עקמו הדרך הזה בענינים אלו".
ז. כאמור ברא"ש ובטור [סי' תרנ"ח], רוב ישראל נהגו כרשב"ם. דרך זו יצרה מספר בעיות. בעיה אחת מעלה בשבלי הלקט [סי' שס"ד]: "מצאתי בדברי הגאונים ז"ל מעשה באחד שלא נתן דמי הלולב והאתרוג לגבאי כמו שאר בני הקהל ונתן לו מורי חלקו במתנה על מנת להחזיר ולאחר שיצא בו החזירו לו. ואמר מורי שמתוך שהוא זוכה בו יכול לזכות לכל מי שירצה דמיגו שנעשה כמו שהכל שלו לענין לצאת בו ידי חובתו יכול ליתנו לאחרים לצאת בו". כלומר כשם שביכולתו לקבל מכל הקהל את שלהם כן ביכולתו להקנותו לאחרים.
בהגהות מימוניות [הל' לולב פ"ח אות ת'] מציג ג"כ כמה בעיות לדרכו של הרשב"ם. וז"ל: "אמנם הירא את דבר ה' ומחבב את מצוותיו לעשותן מן המובחר ראוי להיות לו לולב ואתרוג בפני עצמו. חדא כדי לעשות הנענועים כהלכתן, ועוד שרוב בני אדם מברכים על דעת שהן שותפין לכל ברוב מקומות, ואין דעת טובי הקהל אלא כן, ואינם מעלים על לב ולא יודעים שצריך ליזהר ולהסכים שיהא מתנה. וכן ראיתי חסידים ואנשי מעשה עושים ולא נהגו מתחלה להיות לכל הקהל ביחד אלא מדוחק שלא מצאו אתרוגים לכל הצורך". כלומר הבעיה היא בהקנאה של כולם לאותו היוצא בו שאין בדעתם לעשות כן, או שאינם יודעים להקנות, וממילא הנוטלו לצאת אינו יוצא בו מפני שאין כולו שלו.
וצריך להוסיף בעיה אחרת, בגמרא [סוכה מ"ו ע"ב] מסופר שר' זירא ציוה שלא יקנה אדם את לולבו לילד קודם שיצא בו משום שקטן יכול לקנות אבל אינו יכול להקנות. ונמצא שהלולב נקנה לו אבל אינו יכול לצאת ממנו לאחר. אף בלולב של שותפים אם נתנו את הלולב לקטן הלולב נקנה לו אך אינו "יוצא" ממנו ובכך הבאים אחריו מפסידים את מצותם ביום הראשון.
ח. תיקון מיוחד לבעיות אלו מציע הראבי"ה [הל' לולב סי' תרנ"ד]: "וכן נהגו בזמן הזה שכל הקהל יוצאין בלולב אחד ואתרוג אחד (=כשיטת הרשב"ם), שדעת כל אחד מסכים שינתן לכל אחד ואחד עד שיצאו בו ואז יחזירנו. והמנהג יפה לקנותו חבר עיר או הגבאים בשלהם, והדמים שגובין לא תהא דעתם מסכמת למכור להם מיד, כי יש שאינם בקיאים בדברים הללו, והחבר יתכוון למתנה ע"מ להחזיר. וגם לא יהיה מכשול כשנותנים לתינוקות, שדעת החבר לא תסכים אלא לחינוך בעלמא, דינוקא מקנא קני אקנויי לא מקני". היינו הראבי"ה חוזר לשיטת רב שרירא גאון ומציע שתלמיד חכם יהיה בעליו של ארבעת המינים, והוא יקנה במתנה ע"מ להחזיר ובכך תיפתר אף בעיית הקטנים מפני שדעתו תהיה אך להשאיל לקטנים ולא להקנות להם*.
ט. ומלמד הכלבו [סי' ע"א]: "והראב"ד ז"ל היה נוהג לקנות אתרוג אחד משלו לכל קהל מונפישליי"ן, והיו יוצאין בו כל הקהל שהיה נותנו לכל אחד ואחד על מנת להחזיר, וביומא דערבה (=הושענא רבה) היה מבקש לכל אחד ואחד עד כדי שיפרע דמי האתרוג. וכל זה היה עושה מפני המפקפקין לצאת בשל ציבור, לפי שהיה משותף לכלם, ושמא יש אחד מהם מי שאין בדעתו להקנות חלקו לחבירו כראוי, גם יש בעיר כמה קטנים יתומים שיש להם חלק בו ואין יודעים להקנות כמו שאמרו ז"ל: קטן מקנה קני, אקנויי לא מקני, ולפיכך היה קונה משלו והיה מקנהו לכל אחד ואחד בהקנאה גמורה על מנת להחזירו לו ולבסוף היה נוטל את דמו, שמא היה בהם מי שינהוג סלסול בעצמו או שיהיה רוחו גסה שלא ירצה לצאת אלא בשלו. והר' יצחק ז"ל כתב כשהקהל קונין אתרוג יחד מקנים אותו לאחד מהן בקנין גמור והוא מקנהו לכל אחד במתנה ע"מ להחזיר. והר"ף ז"ל כתב באשכנז נוהגין לקנות לולב אחד בשם כל הקהל ממעות הקהל וביום טוב נוטלו כל אחד ויוצא בו בלא שום הקנאה ושפיר קא עבדי משום דדעת כלם להקנות חלקם לאותו שנוטלו שיצא בו. ובכמה מקומות אזלינן בתר אומדנא דדעתא בלא שום תנאי".
למדנו מדבריו, שלא חששו לשיטת רבנו תם שצריך התנאה מפורשת. ועפ"י שיטת הרשב"ם הנהיגו הראשונים כמה דרכים. שיטת ר"פ היא כשיטת רשב"ם בפשוטה ולא ציין מדוע לא חששו לשום תקלה של הקנאה או קטנים. שיטת רבנו יצחק כדרכו של הראבי"ה ובכך מתקנות שתי הבעיות. הנהגת הראב"ד היתה מפליגה מכולם והיה גובה את המעות מכל היוצאים בו לאחר שנטלו משום חשש שלא יקנו כראוי*.
י. ועדיין צריך לעיין לשיטת הרשב"א, שביצירת השיתוף נקבע שבזמן שכל אחד משתמש הרי הוא שלו לגמרי, האם שותפות הקטנים אינה מעכבת שמרגע שהאתרוג נכנס לידם שוב אינו יוצא מהם. ונראה שלפי שיטת הרשב"א המבוססת על ברירה כיון שאין צריך דעת להקנות ולהוציא מרשותו אף בשותפות עם קטן אע"פ שהאתרוג כבר היה ברשותו הוא חוזר לשותפו בשלמות. אמנם הרשב"א בתשובותיו [ח"א סי' ס"ב] כתב שדרך זו היא להלכה אבל לא למעשה.
יא. בשו"ע [סי' תרנ"ח ס"ט] פסק כרשב"ם וכרא"ש: "מה שנוהגים במקום שאין אתרוג מצוי שכל הקהל קונים אתרוג בשותפות הטעם מפני שכיון שקנאוהו לצאת בו מסתמא הוי כאלו פירשו שכל הקהל נותנים חלקם לכל מי שנוטלו לצאת בו על מנת שיחזירוהו להם". מוסיף המגן אברהם [ס"ק י']: "ולכן נ"ל שטוב להכריז שיתן כל אחד חלקו לחבירו במתנה". ובמשנה ברורה [ס"ק ל"ט] מביא שכמה אחרונים כתבו שלכתחילה יצא כל אחד בשלו ולא בשל אחרים.
יב. באשר לשאלה שפתחנו בה, נראה שעדיף לקנות ד' מינים לכ"א לאבות ולבניהם. ואם בכל זאת ברצונם לקנות בשותפות כדאי לנהוג כראב"ד והראבי"ה היינו שאחד מהם יקנה את ארבעת המינים מממונו ויתכוון ביו"ט ראשון להקנות לאחיו את ארבעת המינים במתנה שלמה בחג. ולקטנים יקנו לולב ומיניו בפני עצמם, על דעת שכולו שלו בזמן שהוא יוצא בו ועפ"י הרשב"א. (ובאופן אחר, נראה שאין יכולים לצאת י"ח חינוך, כיון שהלולב צ"ל קנוי לו ואח"כ לבן דודו וקטן אינו יודע להקנות).