חבל נחלתו ב ה
סימן ה
שהחיינו בקביעת מזוזה
שאלה
האם יש לברך שהחיינו על קביעת מזוזה?
תשובה
אין בש"ס קריטריונים ברורים לברכת שהחיינו וכש"כ לברכת שהחיינו על מצוות. ברכת שהחיינו מוזכרת בכמה סוגיות, ומתוכן מיצו הראשונים כללים לברכת שהחיינו.
כתב באורחות חיים [סוף הל' ברכות סי' ע"ג, הובא באוה"ג ברכות תשובות נ"ט ע"ב תשובות] בשם המאור: "נמצא לגאונים ז"ל בתשובות — לא מצינו ברכת זמן אלא בדבר שיש בו הנאה כגון נטילת לולב וסוכה שהיא לשמחה ותקיעת שופר לזכרון ישראל לאביהם שבשמים ומקרא מגלה דחס רחמנא עלן ופדיון הבן לפי שיצא מכלל נפל". ועולה שהכלל לשהחיינו במצוות הוא הנאה מהמצוה. אבל עצם קיומה כשאין בה תוספת של הנאה אינה מחייבת בברכה. [וכן באבודרהם עמ' ט"ז].
בתוס' [סוכה מ"ו ע"א ד"ה העושה] הוסיפו סייג נוסף: "ונראה דמצוה שיש עליה שמחה תקנו שהחיינו ודאמרינן בהרואה [ברכות דף נ"ד ע"א] דמברך על כלים חדשים כתב רב שרירא גאון דלא סמכינן עלה דמסקינן בפרק בכל מערבין [עירובין ד' מ' ע"ב] דבעינן מידי דאתי מזמן לזמן וקשה מפדיון הבן". היינו מלבד שמחה (= הנאה, בלשון האו"ח) מוסיף תוס' משם רב שרירא גאון שהיא באה מזמן לזמן היינו שבאה בצורה מחזורית פעם בשנה. וע"כ קשיא ליה כלים חדשים בברכות ומסביר שלא נפסק כמשנה זו. וכן פדיון הבן שנכתב בסוף מס' פסחים שמברכים עליו שהחיינו. כדי לתקן את השאלה האחרונה מוסיף תוס' בבכורות [מ"ט ע"א ד"ה לאחר] שמצוות שאינן שכיחות מברכים עליהן, וע"כ מברכים שהחיינו על פדיון הבן בניגוד למילה שהיא שכיחה (ולא הזכיר את צד השמחה-הנאה).
בספר העיטור [הלכות ציצית דף ע"ו עמוד ב'] כתב בשם רב עמרם גאון שאין הלכה כתוספתא ברכות [פ"ו] המחייבת שהחיינו בציצית, תפילין, סוכה ולולב. ומסיק: "דלא מברכינן אלא מאי דאתא משנה לשנה דאמר רבא כי הוינא בי רב כהנא איבעיא לן מהו לומר זמן בר"ה וביוה"כ כו' אלמא דבר ברור דכל דאתי מזמן לזמן מברכינן וציצית לא קבע ליה זמן ולא מברך ול"ד ללולב וסוכה דמברך שהחיינו דלא גרע מקונה כלים חדשים". ודבריו מתאימים לדברי תוס' שרק על מצוה שבאה מזמן לזמן מברכים שהחיינו. אמנם הוסיף שמצוה אשר קונה את חפץ המצוה מברך עליה שהחיינו ככלים חדשים, (ולא דחאה מהלכה כתוס' סוכה).
גדר נוסף לברכת שהחיינו בדברי הגמ' במנחות [ע"ה ע"ב]: "היה עומד ומקריב מנחה בירושלים אומר שהחיינו". וכתב רש"י [מנחות ע"ה ע"ב]: "כגון שלא הקריב כהן זה עדיין מנחה מימיו או שהקריב מנחה חדשה כגון מנחת העומר אומר כהן שהחיינו". היינו לפי רש"י כל מצוה שלא קיימה מימיו, מברך שהחיינו בפעם הראשונה שמקיימה. אמנם תוספות [שם ד"ה היה עומד] חלקו: "ונראה לפרש דלפי שהיו משמרות מתחדשות ומתחלפות פעמיים בשנה ולכל משמרה היו בתי אבות נמצא שלא היו מקריבין אלא שני ימים בשנה וזמן קבוע להם להקריב לחצי שנה יום אחד לפיכך מברך אזבח ואמנחה שהחיינו לזמן". ולפי דבריו אין חילוק בין מנחה לשאר מצוות. ועי' בש"ך [יו"ד סי' כ"ח ס"ק ה'] שהביא מחלוקת זו ואת דברי הרוקח שסובר כרש"י.
הרמב"ם [הלכות ברכות פי"א ה"ט] קבע שלשה כללים לברכת שהחיינו על מצוות, ז"ל: "() כל מצוה שהיא מזמן לזמן כגון שופר וסוכה ולולב ומקרא מגילה ונר חנוכה, () וכן כל מצוה ומצוה שהיא קניין לו כגון ציצית ותפילין ומזוזה ומעקה, () וכן מצוה שאינה תדירה ואינה מצוייה בכל עת שהרי היא דומה למצוה שהיא מזמן לזמן, כגון מילת בנו ופדיון הבן מברך עליה בשעת עשייתה שהחיינו, ואם לא בירך על סוכה ולולב וכיוצא בהם שהחיינו בשעת עשייה מברך עליהן שהחיינו בשעה שיצא ידי חובתו בהן וכן כל כיוצא בהן".
מסביר זאת הגר"א [או"ח סי' כ"ב]: "ובבא ראשונה למד מסוכה ולולב ומגילה ונ"ח כמ"ש בפ"ד דסוכה ופ"ב דשבת ופ"ג דמגילה. ובבא שניה למד מהתוספתא הנ"ל (=ברכות פ"ו). ובבא שלישית למד מפדיון הבן בסוף פסחים ואמר שהיא מזמן לזמן כמ"ש בס' פ"ג דעירובין".
מתבאר מדברי הרמב"ם שיש לברך שהחיינו על מזוזה שאדם קובע לעצמו. וכן סבר הגר"א.
הב"י [או"ח סי' כ"ב] כתב: "ויש לתמוה על רבינו (=טור) שכתב גבי ציצית שמברך שהחיינו ולא כתב כן גבי תפילין* ורבינו הגדול מהר"י אבוהב כתב דסבירא ליה לרבינו דלא קיימא לן כההיא תוספתא אלא אינו מברך שהחיינו אלא על מצוה שהיא מזמן לזמן כדמשמע ממה שכתב בהלכות פסח סימן תל"ב גבי ביעור חמץ ומשום הכי לא כתב בתפילין שיברך שהחיינו ומה שכתב בציצית שיברך שהחיינו אינו מטעם המצוה אלא מטעם קנה כלים חדשים [ברכות נ"ד ע"א] וכן כתב בעל העיטור".
אף הגר"א מביא כנגד הרמב"ם את שיטת תוס' בסוכה ובעל העיטור*. ומביא שהטור סבר כרמב"ם לגבי תפילין. ומוסיף הגאון: "וע' י"ד סי' רס"ה בטור וז"ל כתב הרמב"ם שאבי הבן מברך שהחיינו על כל מילה ובעל העיטור כתב שאין לו לברך, וכ"כ ר"י והוא דברי תוס' ובעל העיטור הנ"ל. ובשו"ע שם כתב דברי הרמב"ם ובהג"ה כתב דברי תוס' דסוכה שם (=שבגלל צער התינוק אין מברכים), וגם תירוצם אין מספיק דכ"ש בהלל דיש בו שמחה, וצ"ל הטעם דהלל אינו מצוה בפ"ע כמ"ש בע"פ אפשר ישראל עושין פסחיהן ונוטלין לולביהן כו', וכן דעת הטור כאן כהרמב"ם שכ' לשון התוספתא אות באות (היינו שמברכים שהחיינו על כל מילה)*".
בשו"ע [או"ח סי' כ"ב ס"א], בהתאם לדרכו בעקבות העיטור, פסק: "קנה טלית ועשה בו ציצית, מברך שהחיינו, דלא גרע מכלים חדשים".
והמגן אברהם [או"ח סי' כ"ב ס"ק א'] העיר: "אבל אין מברך שהחיינו על המצוה כיון דאינו בא מזמן לזמן. ומ"מ צ"ע דבי"ד סי' כ"ח כתוב בהג"ה דמברך שהחיינו על הכיסוי ובסימן רס"ה ס"ז כתב דמברך שהחיינו במילה ובפדיון הבן וצ"ל דהנהו לא שכיחי כ"כ. וע' בח"ש שכתב קצת מזה. אך קשה דעל כלים חדשים צריך לברך בשעת הקנין כמ"ש סי' רכ"ג ס"ד ולמה כתב ועשה בו ציצית? וצ"ל דמיירי שלא בירך בשעת הקנין, א"נ דוקא כשקונה בגד כמות שהוא ראוי ללבוש אז מברך שהחיינו אבל אם קנה בגד ועשה ממנו מלבושים אז מברך בשעת לביש' וכמ"ש סי' ת"ר ס"ב והכא כיון שעושה בו ציצית מברך אגב בשעת עשיית המצוה". ואין ללמוד, לדעתו, מהברכה בשעת עשיה על כך שהברכה על המצוה.
אולם בביאור הלכה [סי' כ"ב ד"ה קנה] העיר על דברי השו"ע והמג"א: "עיין במ"ב סק"ב ועיין בב"י דכל זה הוא דעת בעל העיטור. ודע דאף דלכתחלה בודאי יש לנהוג כן אחרי דדעת השו"ע ועוד כמה וכמה מהאחרונים דפסקו כן כהעיטור, מ"מ לאו מילתא דפסיקתא הוא דהע"ת והט"ז פסקו כהרמב"ם והביאם הא"ר. והגר"א בביאוריו פוסק ג"כ כהרמב"ם דצריך לברך שהחיינו גם על תפילין מחדש [וכ"ז אם עשה אותם בעצמו אבל אם קנה התפילין מהסופר וכן לענין הציצית אם הטילם אחר בבגדו משמע מהגר"א שם דאף לדעת הרמב"ם אין צריך לברך שהחיינו אם לא שקנה עתה הטלית מחדש דצריך לברך מחמת כלים חדשים] ע"כ מהנכון שיכניס עצמו להתחייב שהחיינו מצד אחר ויכוין לפטור גם את זה בפרט אם הוא לובש עתה התפילין פעם ראשונה בימי חייו בודאי יראה לעשות עצה זו דיש פוסקים שסוברים דעל כל מצוה שאדם עושה פעם ראשונה בימי חייו יברך שהחיינו. עיין בת"ש ביו"ד בסימן כ"ח ובפמ"ג שם ובא"ר בסי' זה. ומהגר"א בסימן זה משמע שאינו סובר כהרוקח בזה".
מתבאר מדברי החפץ-חיים שראוי לאדם להכניס את עצמו לחיוב בכל מצוה שעושה לעצמו כדי לברך עליה שהחיינו.
וא"כ ה"ה לגבי מזוזה מן הראוי לברך שהחיינו. ואמנם אם הקובע אינו הסופר הכותב צ"ע אם אמנם חייב בשהחיינו, כשם שבתפילין כותב הגר"א שאם אינו הסופר אינו מברך. אמנם בשו"ת פעולת צדיק [ח"ב סי' קס"ח] פסק שעל מזוזה חדשה (ולא המסירה לשם בדיקה) מברך שהחיינו. (והגר"א לא הזכיר בביאורו שהחיינו במזוזה).
הש"ך [יו"ד סי' רפ"ט ס"ק א'] כתב לענין מזוזה: "וכתוב בפרישה הא דאין מברך שהחיינו משום דאינו בא מזמן לזמן ושאני טלית ובגד שלובשו שמברך עליו שהחיינו (כמו שנתבאר בא"ח סי' רכ"ג) שהוא משום שמחה ובמזוזה אינו מברך על שזיכהו הש"י בבית אלא על מצות קביעת המזוזה עד כאן".
ונראה שבא"י שנהגו במילה כרמב"ם — לברך שהחיינו בכל מילה שהאב נוכח בה, יש לברך אף במזוזה — שהחיינו. אם מפני שהיא כמצוה הבאה מזמן לזמן, ואם מפני שהיא קניין לו כציצית תפילין ומעקה. וע"כ הקובע מזוזה לעצמו צריך לברך שהחיינו. ומהיות טוב ראוי לנהוג כבאור הלכה וליטול בגד או פרי חדש ולפטור שניהם.
כמו"כ יש להעיר שאפילו הוא קובע בעת כניסתו לביתו החדש, כיון שבדר"כ הבית שלו ושל אשתו אי אפשר לפטור את המזוזה באותה ברכה. מפני שהטוב והמטיב שמברך על הבית אינו חל על המזוזה שתקנו עליה שהחיינו. כן מבואר בחיי אדם [כלל ס"ב]: "הרואה את חבירו שחביב עליו הרבה ושמח בראייתו, אם הוא ל' יום שלא ראה אותו מברך שהחיינו. ואפילו אם גם הוא שמח בראייתו או שיש אנשים הרבה, אין שייך לברך הטוב והמטיב, דאין זה טובה אלא שמחה".
וכ"כ בשו"ת אורח משפט [או"ח סימן מ"ז]: "בענין ברכת שהחיינו בס"ת של צבור": ."בתשו' חת"ס תשובה נ"ב הביא בשם הלכות קטנות שיברך ש"ץ הטוב והמטיב, ומנהג העולם לומר שהחיינו. וצ"ע לכאורה היא טובה משותפת. ואולי משום דמצוות לאו להנות ניתנו ל"ש הטוה"מ כ"א בטובות גופניות".