חבל נחלתו א ק
סימן ק- גזלן שהשכיר — תשלומי שכירות — למי?
שאלה[עריכה]
גזלן גזל מכונית והשכירה לאחר בלא ידיעת השוכר. תוך כדי תקופת השכירות נתפס הגזלן ונתבררה גזלנותו (אף לשוכר). למי מגיעים תשלומי השכירות, והאם השוכר יכול לטעון שאינו משלם לאף אחד?
תשובה
א[עריכה]
כתב הטור [חו"מ סי' שס"ג, ה']: "וכתב הרמ"ה ה"מ שעשה בה מלאכה הוא בעצמו אבל השכירו לאחר אפילו שנכנס בתורת גזלנות כיון דקיימא לאגרא השוכר מן הגזלן צריך ליתן השכירות לבעלים שעדיין לא קנאה הגזלן קנין גמור אלא להתחייב באונסיה נמצא כשנוטל הגזלן השכר מן השוכר ממון הנגזל הוא נוטל וצריך להחזירו לו". [וביתר פירוט בשטמ"ק ב"ק צ"ח].
היינו דעת הרמ"ה והטור שאע"פ שהנגזל כלל לא ידע מהשכרת מכוניתו הגזולה בכ"ז התשלומים שייכים לו מפני שאין המכונית קנויה לגזלן שיזכה אף בתשלומי שכירותה.
ב[עריכה]
אולם הב"י הקשה על שיטה זו. וז"ל: ."ומ"ש בשם הרמ"ה [שט"מ ד"ה ולענין פסק כתב הרמ"ה ז"ל] הני מילי שעשה בה מלאכה הוא בעצמו אבל השכירו לאחר וכו'. כתב החכם המרשים* שהטעם משום דאם לא כן נמצא לפעמים הגזלן משתכר ולקתה מדת הדין עכ"ל. ובעיני יפלא פסק דינו של הרמ"ה דכיון דקיימא לן [סי' שס"ב ס"ח] כל הגזלנים משלמים כשעת הגזילה מה לי עשה בה מלאכה בעצמו מה לי השכירה לאחר ואדרבה השכירה לאחר עדיף משום דאית בה שינוי רשות דשכירות ליומיה ממכר הוא [ב"מ נו ע"ב]. ומ"ש החכם המרשים דלקתה מדת הדין אינה טענה, דהא עדיפא מינה אשכחן שבח גזילה דגזלן הוי".
בדברי הב"י שתי טענות כלפי דעת הרמ"ה עפ"י הסבר החכם המרשים:
א) הרי אם הגזלן היה משתמש בעצמו בגזילה היה פטור מתשלומי שכירות או דמי שימוש שהרי מרגע שגזלה התחייב בתשלומיה, וא"כ מדוע אם השכירה לאחר יתחייב להחזיר תשלומי שכירותה לנגזל. ואדרבה בהעברתה ליד אחר ישנו צד להיתר מפני שהחפץ קנוי לשוכר כמכר לשעה.
ב) טענת לקתה מידת הדין בכך שהשוכר משתכר בגזלנותו אינה טענה, שהרי מצאנו יותר מכך שאף שבח שהשביחה הגזילה ביד גזלן שייך לו ולא לנגזל. הב"י נאמן לדרכו השמיט את דברי הרמ"ה מפסיקתו בשו"ע.
תמך בדברי הב"י הש"ג [ב"מ ל"ו ע"א מדפי הרי"ף] שהקשה כב"י, ומסיים דבריו בתירוץ דברי הרמ"ה:
"ונראה דדברי הרמ"ה הם בענין שעדיין לא הגיע השבח הזה ליד הגזלן בשעה שהנגזל מוציא הגזילה מתחת ידו, דבכה"ג דלא אתי השבח לידיה עדיין דלא שייך ביה תקנת השבים, דליכא למימר בכה"ג קשה גזל הנאכל דאכתי לא אתאי בידיה דדמו קצת לשבח דאתי על הגזילה מחמת יוקרא שנתייקר ביד הגזלן דלא אמרינן דלשקול גזלן זה השבח ולא חיישינן לתקנת השבים בכה"ג דאכתי לא אתאי לידיה עד שימכרו, אבל אי אתאי לידיה נראה דודאי הוי דגזלן דליכא חילוק בין שבח דאתי ליה ע"י עצמו ובין דאתי ליה ע"י אחרים."
ג[עריכה]
אולם האחרונים הקשו על דברי הב"י. הרמ"א תרץ קושיית הב"י השניה מדין "כיצד הלה עושה סחורה בפרתו של חבירו" [ב"מ ל"ה ע"ב], שהרי אם השוכר עשה בה מלאכה בעצמו והפרה מתה באונס פטור ואילו אם השאילה לאחר ומתה, התשלומים אינם חוזרים לשוכר אלא לבעל הפרה. ולגבי קושיית הב"י שכיון שהיה שינוי רשות אין התשלומים חוזרים לנגזל — פרך הרמ"א שכיון שהשוכר ירד על דעת לשלם שכירות אינו יכול לפטור עצמו ממנה, והגזלן הוא כשליח בעלים להשכיר מכוניתם.
הרמ"א בהתאם לדרכו, פסק כן להלכה [שס"ג, ה'].
הב"ח אף הוא הביא את פירכתו הראשונה של הרמ"א, אולם פתח בתשובת ר"א ממיץ המובאת במרדכי [ב"ק סי' קמ"ב]: "מכאן היה דן רא"ם וכן הסכימו כל הגדולים שכל ממון שלא נקנה ביד מי שהוא ביאוש למ"ד יאוש קני ולא בשינוי מעשה ולא בכל דבר שכיוצא בו נקנה הרי הוא ברשות הבעלים, ואם מכרוהו בעלים או נגזל מהם ובא אחר ולקח מן הגזלן או הפקידו ביד אחר בכ"מ שהוא ברשות בעלים קאי, ויכולין הבעלים להזמין לדין הגזלן השני או הנפקד השני ואם הן שלישים או רביעים דין אחד להם ולא מצי למימר לבעלים לאו בעל דברים דידי את".
וממשיך המרדכי בראיות לקביעה זו שאם אין החפץ הגזול קנוי בקניין מלא לגזלן הרי כל התשלומים בין של הגזלן בין של אלה אשר קנו ממנו חוזרים לנגזל. ומוסיף הב"ח: "והיינו ממש כדברי הרמ"ה".
הפרישה מציע הסבר אחר על קושיות הב"י, שלא תקנו שהתשלומים של שבח או שינוי החוזר נשארים אצל הגזלן אלא במקום שהיה שינוי מועט ע"י טירחת גזלן ומשום תקנת השבים החפץ הנגזל כקנוי לו לגמרי והתשלומים לגזלן, אבל במקום שכל הרווח חיצוני הרי זה דומה להוקרה או נתפטמה מאליה שאין השבח קנוי לגזלן והוא צריך להחזירו לבעלים. (תירוצו דומה לדברי הש"ג).
ד[עריכה]
סיוע לדברי הב"י הביא רעק"א בתשובתו לחתנו — החתם סופר [שו"ת חו"מ קס"ה]. כך מביא החת"ס את דברי חותנו: "תו בדיק לן מו"ח הגאון נ"י וז"ל בש"ע ח"מ סי' שס"ג (ס"ג) [ס"ה] בהגה' ואם שכרה הגזלן לאחר וכו' והרב"י חולק מסברא ולע"ד מצינו חולק על הרמ"ה, הרשב"א בחי' ב"ק ל"ג דהקשה לר"ע אינו מכור לרדי' יהי' המזיק המוכר כמו גזלן, הרי מפורש דס"ל לרשב"א דאפי' כשכרו גזלן הכי הוא וכהב"י עכ"ל".
היינו הגמרא מביאה כנ"מ בין ר' ישמעאל הסובר יושם השור (היינו שהמזיק הוא בעל חוב של הניזק בשור תם) לבין ר' עקיבא הסובר שהוחלט השור לניזק והרי הם כשותפים בו — שלפי ר' ישמעאל אם מכרו ניזק עד שעמד בדין הרי הקונה משלם שכר חרישה לבעל השור. לעומת זאת לר"ע כיון שהם שותפים הרי מכירתו שלא כדין. ומביא הרשב"א דברי רש"י והראב"ד ומסיק: "ולפי דבריהם לר"ע דאינו מכור מעלה לוקח שכר לניזק. ואני מסתפק בדין זה, דמזיק לר"ע כשמכרו כגזול הוא, דהניזק שותף הוא, וגוזל שור וחורש בו אינו מעלה שכר לניזק, דלאו אדעתא דשכירות נחת ביה, וכל הגזלנים משלמים כשעת הגזילה". היינו אף שהקונה ירד בו לשם קניה כיון שהשור שייך אף לניזק הרי מוכרו הוא כגזלן וע"כ אינו משלם תשלומי שכירות לניזק-הנגזל ואף הקונה אינו משלם תשלומי שכירות לנגזל. ורעק"א משווה בין תשלומי שוכר לתשלומי קונה שמוציאים מידו. ועולה לפי דברי הרשב"א ששוכר מגזלן פטור מתשלומין.
אולם החת"ס דוחה את ראיית רעק"א: "ולא זכיתי להבין דהא ש"ס לא מיירי שמכרו לרדי' דהיינו שכירות בעלמא אלא מכרו סתם מכירה מוחלטת והלה קנה לחלוטי' ולא נחתו אדעתא דשכירות אלא שאינו מועיל אלא לרדי' שהרי סופו של ניזק לגבות השור ואין זה ענין לרמ"ה שהשכירות וסופו לחזור להגזלן בזה ס"ל להרמ"ה דשכירות לבעליו, וקצת ראי' מדבעי' רבא מכרו לר' ישמעאל ולא בעי השכירו מאי משמע קצת דההיא אפי' לר"ע אינו מושכר ועכ"פ אין ראי' להרב"י מהרשב"א כלל".
היינו אין לדמות בין שכירות לבין מכירה, ועל כן אין מכאן ראיה לדברי הב"י.
מסקנה[עריכה]
נראה לפסוק כרוב האחרונים וכרמ"א שגזלן שהשכיר דמי השכירות חוזרים לנגזל כל זמן שלא היה קנוי לגמרי ביאוש ושינוי רשות לגזלן. ואף שהש"ג והסמ"ע [פרישה) רצו לצמצם זאת אך למקרים מסויימים, נראה שלא התקבלה דעתם.