חבל נחלתו א צג
<poem> סימן צג . ~ ביטול שכירות שאלה אנשים שנכנסו לגן טבע ושעשועים בכרטיס יומי, הוכרחו לצאת מן הגן בגלל שריפה (כתוצאה מהצתה לאומנית). האם צריכים להחזיר להם את דמי הכניסה או חלקם, או לתת להם זכות כניסה ביום אחר? תשובה הדיון צריך להתבונן בשאלות אלו: . איך מוגדרת מבחינה הלכתית הכניסה לאתר, מה הם התנאים שביניהם, ועפ"י התנאים הללו כיצד להתייחס למצב שנוצר. . האם יש משמעות לקניית הכרטיס קודם הכניסה. א. זכות השימוש באתר לזמן מסויים היא שכירות. שכירות עניינה שימוש באדם או בנכס של אחר (בהסכמתו) תמורת תשלום. במקרה הנוכחי כל הנכנס לאתר קונה זכות לשהות של יום במקום, ורשאי להשתמש עפ"י תנאי השימוש במקום. הזכות נקנית לו: באתר זה, ליום זה, ודוקא לאיש זה (או למשפחה זו). להגדרה שהזכות היא דוקא לאתר זה ואיש זה יש משמעות הלכתית. ישנה הבחנה עקרונית בין אם המשכיר התחייב דוקא לנכס זה, או לנכס סתם (היינו המתאים לפעולת השכירות ללא ציון עצם מסויים). וכן ישנה משמעות לכך שהשוכר הוא מסויים (איש זה). התחייבות לנכס זה, משמעותה שהנכס הזה בלבד משועבד לביצוע ההתחייבות, לעומת זאת שיעבוד סתם משמעותו שכל נכסי המשכיר השתעבדו לשכירות, ואם נכס זה אבד הוא מחוייב להעמיד נכס זהה להשלמת השכירות. דוגמא לדבר המשכיר בית זה ונפל, אין המשכיר צריך להעמיד לו בית אחר, אלא מזלו של השוכר גרם לו והוא צריך לשלם שכר על מה שכבר דר בו. [עי' סי' שי"ב ב"י אות ט"ז המביא את פירושי הראשונים על כך.]. ב. ניתן לדמות את שאלתנו למקרה הבא. הגמרא [ב"מ ע"ט ע"א] מביאה: "השוכר את הספינה וטבעה לה בחצי הדרך, ר' נתן אומר: אם נתן לא יטול ואם לא נתן לא יתן". והגמרא שואלת: "היכי דמי אילימא בספינה זו ויין סתם אם נתן אמאי לא יטול, נימא ליה: הב לי ספינתא דאנא מייתינא חמרא!" היינו בין השוכר והמשכיר נוצרו שיעבודים הדדיים לביצוע העיסקה. זה צריך להעמיד לו ספינה וזה צריך להעמיד לו יין להעברה. אולם במקרה עליו שואלת הגמרא, המשכיר התחייב להעמיד דוקא את הספינה הזו, ואילו השוכר התחייב לכל יין שירצה. ביטול השכירות הנובע מחמת אונס, גורם שהמשכיר אינו יכול למלא את התחייבותו — להעמיד ספינה זו. לעומת זאת השוכר יכול למלא את תנאו, וע"כ זכאי השוכר לקבל את דמי השכירות על כל הזמן, ואפילו כבר שילם שכר הספינה. במקרה שלנו לכאורה, המצב זהה, האתר עלה באש ואי אפשר לשהות בו ביום זה, אבל האנשים ששכרוהו חיים וקיימים, ודורשים מבעל האתר: השלם את תנאך (שכירות האתר ליום)* או שתחזיר לנו את מעותינו. ולפי"ז על בעל האתר להחזיר לכל השוהים באתר והתפנו עקב הדליקה את מחיר כל הכרטיס ליום שלם. וכן כתב בתשובות מימוניות [משפטים סי' מ"ז]: "מה ששאל אדוני על בתי יהודים המושכרים לאחרים שנשרפו והמשכירים תובעים שכרם משלם ואף מן הימים שלא דר בו השוכר, נ"ל דדמי לספינה זו ויין סתם דמצי למימר שוכר אנא מייתינא חמרא הבא ספינתך. דהא השוכר ששכר הבית לגור בו הא קאי וחי הוא לפנינו ומזומן לקיים תנאו ולגור בו, ובעל הבית אינו יכול לקיים תנאו". אמנם המהר"ם מרוטנברג (בעל התשובה) מסייג דבריו: "והשתא שדימיתיו לספינה זו ויין סתם לאו לגמרי מדמינן לה לומר אם נתן יטול הכל (=בחזרה) אף שכירות מה שדר בו כבר כדפריך עלה התם: 'אילימא בספינה זו ויין סתם אם נתן אמאי לא יטול', פירוש אפילו הכל יטול, דודאי לענין זה לא דמיא לשוכר את החמור ומת בחצי הדרך דנותן לו שכרו מחצי הדרך אע"ג דאמר ליה חמור זה, משום דאמר ליה משכיר: אילו בעית עד הכא לאו אגרא בעית למיתב, ה"נ היה צריך לתת שכרו במקום אחר לגור כל אלו הימים שדר בו. ולא דמי לספינה דאמר שיטול הכל, כמו שפירש ריב"ן דלא קמהני ליה מידי לבא עד שם, שהרי הלך למכור יינו וכיון שנטבע יינו מאי אהני ליה". היינו המהר"ם מחלק בין שכירויות, ישנה שכירות שהשוכר משלם על מה שהשתמש עד שנפסקה השכירות מחמת האונס, וישנה שכירות שאינו משלם כלל עליה. והקובע הוא התועלת שמקבל השוכר מחלק השכירות שבוצע. בספינה, יינו שטבע באמצע הדרך אבד וא"כ אין לו שום תועלת בחצי השכירות. לעומת זאת בבית (וכן בחמור לרכיבה), לזמן שהתגורר בו לא הוצרך לשכור מקום אחר, וע"כ על מה שהשתמש משלם שכר המשכיר*. לגבי המקרה שלנו, צריך לברר מהי התועלת שבשהות של כל אחד מהמבקרים. שהרי אינו דומה מי שהיה באמצע סיור או משחק שעשועים, למי שסיים את ביקורו ועמד לפני יציאה* מהאתר. ג. אבל מצאנו ראשונים החולקים על המהר"ם. בתשובות מיימוניות [סי' כ"ז] מביא תשובת הרשב"א (משאנץ) בשוכר בית והקדים שכרו ונשרף זמן קצר לאחר שנכנס אליו. הר"ש כותב שלכאורה היה נראה לדמות בית שנשרף לספינה זו ויין סתם. אבל הר"ש דוחה זאת, כיון שבמקרה הספינה בעת ההתנאה בין השוכר למשכיר הודגש מלכתחילה שהמשכיר נתחייב לבית מסויים, בעוד שהשוכר יכול להביא כל יין שירצה, אבל במקרה זה לא הודגש הדבר. ולכן הוא מדמה זאת לשוכר בית זה (מסויים) ונפל, שמסוגיא אחרת עולה שאין המשכיר צריך להשלים לו בית אחר, אלא אומרים שמזלו של השוכר גרם לו, וצריך לשלם למשכיר את כל תשלומי השכירות*. עפ"י סברא זו, שכירות היא קניין לזמן וכל האחריות על השוכר ואומרים שמזלו של השוכר גרם באונס שארע. לפי"ז במקרה שלנו יכולים בעלי האתר לטעון: כששכרתם את האתר ליום, קניתם אותו לאותו יום, ולכן מזלכם גרם, ואיננו צריכים להשיב את תשלום הכרטיסים ששילמתם בעת הכניסה. ד. בשו"ע [חו"מ סי' שי"ב סי"ז] פסק: "ואם מעצמו נפל (=הבית המושכר) אם אמר לו בית זה אני משכיר לך אינו חייב לבנותו", מוסיף הרמ"א: "ואפילו בנאו המשכיר יכול לומר שלא ידור בו [ב"י מדברי הרשב"א]. אלא מחשב על מה שנשתמש בו ומחזיר לו שאר השכירות". שו"ע: "ויש מי שאומר דדוקא בשנפל כולו. ואם אמר לו בית סתם ונפל חייב לבנותו או יתן לו בית אחר". רמ"א: "נשרף הבית דינו כנפל [מרדכי פרק האומנין ותשובת מיימוני דמשפטים סי' מ”ז]. נשרף כל העיר הוי מכת מדינה ומנכה לו מן שכירותו מה שלא דר בו בין הקדים לו שכרו או לא [שם במרדכי ושם בתשו' מיי' דמשפטים]". ה. הסמ"ע [סי' שי"ב ס"ק ל"ד] תמה על דברי הרמ"א בסעיף זה (תמיהותיו לא תפורטנה כאן), והסביר: "ויותר נראה להגיה בהג"ה זו, וכצ"ל: נשרף הבית דינו כנפל, וי"א דצריך ליתן לו כל שכרו. מיהו אם נשרף כל העיר כו', ועד"ז כתב בדרכי משה סי"ז וז"ל: במרדכי כתוב בפ' האומנין דאם נשרף הבית דינו כנפל ע"ש, וכן הוא בתשובת מהר"ם במיימוני ספר משפטים סי' מ"ז, אבל בסי' כ"ז כתוב בתשובת מיימוני בשם ריב"א (במקורותינו רשב"א) דצריך ליתן לו כל שכרו, מיהו אם נשרף כל העיר הוה מכת מדינה". משמעות הגהתו של הסמ"ע שבניגוד לשו"ע שפסק כתשובת מהר"ם, הרמ"א לא הכריע בין תשובות המהר"ם והרשב"א, ולכן כל צד יכול לטעון קים לי כדעה זו. והסכים לתיקון הסמ"ע בקצות החושן. וכן באר הגר"א את דברי הרמ"א [אות ל"ט]: "נשרף כו' ור"ל שמנכה וכמש"ל אלא מחשב (כונתו לתחילת הסעיף ש'בבית זה' אינו צריך לבנות לו אלא מחשב מה שנשתמש לו ומחזיר לו שאר השכירות). ובסי' כ"ז כ' שהשוכר צריך לשלם כל השכירות שברשותו ובמזלו נשרף". וכן בט"ז [ד"ה נשרף הבית] כתב שהסמ"ע הגיה כראוי. ומוסיף: "מיהו נ"ל לענין הלכה דקי"ל כדיעה ראשונה דדינו כנפל דמאי שנא זה מזה". וכן במחנה אפרים [שכירות סי' ו'] דן במי ששכר בית ובאו נכרים והוציאו את השוכר והכריע להלכה שדומה לנפל ואין השוכר נותן שכר דלהבא דמזל שניהם גרם. ו. בנתיבות המשפט [סי' שי"ב ס"ק י"ג] השוה בין האמור בסעיף זה למחלוקת שבסי' של"ד ס"א שם דנו במי ששכר בית ומת. שי"א שצריך לשלם רק על מה שדר בו וי"א שצריך לשלם את השכר כולו אף על הזמן שלא דר בו, מפני ששכירות ליומא ממכר הוא. והמחבר (השו"ע) סבר כדעה הראשונה שמנכה את השכר של מה שלא דר בו. ומוסיף הנתיבות שמדברי ס' מחנה אפרים עולה שאם הותנה מלכתחילה שישלם כל השכירות בתחילה, לכו"ע שכירות ליומיה ממכר הוא. היינו הקדמת השכירות יוצרת אחריות כוללת על השוכר לכל אשר יארע לנכס המושכר. ולפי"ז במקרה שלנו שמשלמים עם הכניסה לאתר הרי ההפסד הוא כולו על המבקרים ומזלם גרם.