חבל נחלתו א פה
<poem> . סימן פה
~ החזקת המחאת בטחון
שאלה בעסקאות בתשלומים, כגון שכירות או מכר, יש הנוהגים לתת המחאה ללא ציון זמן על כל סכום העיסקה. המחאה זו נשמרת אצל הצד לו משלמים את הממון עד לאחר הפרעון האחרון. התפקיד המיועד לה הוא במידה והמקח לא ישולם בזמנו תוגש ההמחאה לפרעון. האם מותר למוכר או למשכיר להחזיק בהמחאה כזו? תשובה א. במסכת כתובות [י"ט ע"א] נאמר: ."דא"ר כהנא: אסור לו לאדם שישהה שטר אמנה בתוך ביתו משום שנאמר: 'אל תשכן באהליך עולה'. אמר ר' יהושע בן לוי אסור לו לאדם שישהה שטר פרוע בתוך ביתו משום שנאמר: 'אל תשכן באהליך עולה'. במערבא משמיה דרב אמרי: 'אם און בידך הרחיקהו' זה שטר אמנה ושטר פסים, ו'אל תשכן באהליך עולה' זה שטר פרוע". (תוס' [ד"ה אם]: "דהכי משמע לשון און דמעיקרא הוי שקר, ואל תשכן באהליך עולה זה שטר פרוע שעתה הוא עולה אבל מעיקרא הוי אמת"). והגמרא מבררת: "מאן דאמר שטר פרוע כל שכן שטר אמנה ומאן דאמר שטר אמנה אבל שטר פרוע לא דזמנין דמשהי ליה אפשיטי דספרא". (מפרש"י: "שעל הלווה ליתן שכר הסופר ופעמים שאין לו ונותנו המלוה וחוזר וגובהו ממנו בשעת פרעון ומעכב השטר עליו"). שטר אמנה מסביר רש"י: "לא לוה כלום אלא כתבו ומסרו למלוה שאם יצטרך ללוות ילוה והאמינו שלא יתבענו אא"כ מלוהו". הרי"ד (על הדף) חולק על רש"י וטוען ששטר כזה המתואר ע"י רש"י הוא שטר כשר, וע"כ גובה בו ממשועבדים (ועדים שטענו שחתמו על שטר כזה טענתם מתקבלת), ואין זה שטר שיש בו עולה. וע"כ מסביר ששטר אמנה הוא שטר שנעשה שלא לשם הלואה אלא הלווה מעוניין להראות עצמו כלפי העולם שאינו עשיר — "שלא נעשה מתחילה ללוות בו, אלא הלווה עשאו כדי להראות עצמו לעולם שאינו עשיר שהרי לוה מאחרים ומוסרו למלוה ומאמין בו שלא יתבענו כלום אלא שיראה לעולם כי הוא חייב לו ומחפה עליו שלא יראה עשיר מפני שהוא אוהבו". וכן שטר פסים: "שלא נעשה בתחילה בעבור הלואה אלא המלוה פייס את הלווה עשה לי שטר שאתה חייב לי כך וכך, כדי שאראה עשיר ויתנו לי אשה והאמן באהבתי שלעולם לא אתבעך". לפי פירוש הרי"ד אלו שטרות שנעשו שלא לשם הלואה ואסור לאדם להחזיק בהם. לפי רש"י העוול בהם הוא שסוף סוף לא לוו בהם. החשש בשטרות כאלו, לפי תחילת הסוגיא, הוא שהמלוה חב לנושים שלו, שלא יוכלו לגבות חובם ממה שראוי להיגבות מהלווה. וכן עדים שטענו על שטר שהוא אמנה אינם נאמנים מפני שהוא שטר שיש בו עולה, שהרי לא נעשתה בו הלואה. ונראה שלהלכה נתקבל הסבר הריטב"א שרב אשי (הטוען שעדים הטוענים שהשטר הוא שטר אמנה אינם נאמנים משום שלא חתמו על עולה) בא להוסיף על התירוץ החושש לגביה מלקוחות. ולפי"ז יש להסיק שכל שטר שלא נעשה לשם הלואה, אין להחזיק בו וכמובן שאין להשתמש בו כבטחון כלפי הלווה. אולם ניתן לטעון ששטר כזה אינו כשטר אמנה או שטר פסים שהרי נעשה להבטיח תשלום בזמנו — והיה אם לא יפרע החייב בזמן הקבוע — יוציאנו בעל החוב. והנה אם כתוב בשטר זמן, (המחאה אישית), הרי נוצר לחייב שעבוד נכסים על כל נכסיו, וע"כ אם ימכור את נכסיו יגבו מיד הלקוחות שלא כדין שהרי השעבוד האמיתי נוצר רק ברגע האי-תשלום, והרי זה שטר מוקדם. ואם ההמחאה היא המחאה בנקאית נגבית אך מחשבונו של החייב אין בעיית גביה מלקוחות, והבעיה הנוצרת היא בעיית השהיית שטר שחלקו פרוע. הר"ן [על רי"ף ו' ע"ב סוד"ה תנאי] כתב שרשאי המלוה להשהות שטר על מנה אע"פ שאין הלווה חייב אלא חמישים. [והביאו הב"י בסי' נ"ז]. בשו"ע [סי' נ"ז ס"א] כתב: "אבל מותר להשהות שטר של מנה אע"פ שאינו חייב אלא חמישים והוא שיכתוב שובר על גביו ממה שנפרע או יכתוב שובר בפני עצמו וימסרנו ללווה". אולם הש"ך חלק על השו"ע והוכיח שאף בלי כתיבת שובר על שטר שחלקו נפרע, השטר כשר ומותר להשהותו. כנגדו עורר בקרבן נתנאל [כתובות פ"ב סי' י"א אות ד'] שבכך שישאיר שטר שחלקו גבוי תחת ידו הוא יכול לפשוע שהרי אם ימות יורשיו יבואו לגבות את כל השטר. וע"כ מכריע שצריך לכתוב שובר או לכתוב ע"ג השטר שחלקו גבוי. אמנם כל זה דוקא כשיש שטר אחד שנפרע בחלקו. אבל במקרה שלפנינו הרי את הגביה עצמה מבצעים בהמחאות אחרות, וא"כ שטר זה לא ניתן לפרעון כלל, וע"כ נראה שאין להשתמש בשטר כזה כלל. ואם בכ"ז משהים אותו מן הראוי לכתוב על גביו כל סכום שנפרע ותאריך פריעתו. ובספר פתחי החושן [הלואה פ"ב הע' צ"ט] כתב: ."ובזמננו מצוי להלוות בתשלומים והלוה נותן שטר אחד על כל הסכום, ובנוסף לזה נותן שיקים לכל תשלום, ולכתחילה יש לכתוב ע"ג השטר שניתנו שיקים לפרעון החוב, ואז אינו יכול לגבות בשטר זה כי אם בהצגת השיקים. ובדיעבד יש לסמוך כשמנהלים כרטיס נפרד לכל הלואה עם פרטי השטר וכן פירוט השיקים, ויש לרשום מיד כל תשלום שנתקבל על חשבון השטר, ופשוט שלאחר התשלום האחרון אין שום היתר להחזיק בשטר וראוי להחתימו בחותמת נפרע". ולגבי המקרה שלנו שבו המדובר במכר או בשכירות בתשלומים, אין ההמחאה כלל לשם גביה, ואף היתרו של הש"ך לא יועיל, שהרי התשלומים אינם בשטר זה והוא ניתן למעין ."איום" על המשלם, וראוי שלא להשתמש בו ולהניח בטחונות מסוג אחר. ונשאלתי (בהמשך לדיון הקודם) האם המחאה לכיסוי נזקים של שוכר בדירה או המחאה לצורך קנס על פיגור בתשלום (כשהתנו ביניהם ואין בה ריבית), האם יהיה מותר, למי שחייבים לו, להחזיק? ונראה, שאף בהמחאות אלו יש צד של עוול וחשש קלקול אם ישתמשו בהן שלא עפ"י המותנה בין הצדדים. וכיון שהמחאה כזו יכולה ליפול לידי בניו במקרה מיתה וכד', יש לחוש לכך ואין להשאירן בידי הצד הזוכה ללא בטחון נוסף מתקלות או להשאירן בידי שליש ולהתנות עמו. [ועי' בקרבן נתנאל כתובות פ"ב סי' י"א אות ד'].