חבל נחלתו א מ
<poem> ~סימן מ
קנייני בן הסמוך לשולחן אביו בד' מינים
הקדמה נער לאחר י"ג שנים אשר הביא ב' שערות חייב במצוות מן התורה. לגבי קטן — נאמר במשנה ובגמ' [סוכה מ"ב ע"א] שקטן היודע לנענע חייב בלולב משום חינוך. מדין תורה ד' המינים צריכים להיות ביום הראשון של סוכות של הנוטל, וכן מדין מצוות חינוך ד' המינים צריכים להיות כשרים ושל הקטן הנוטל [ריטב"א סוכה, באור הלכה סוף סי' תרנ"ז]. א. מקח וממכר ומתנת קטן הרמב"ם [הל' מכירה פכ"ט ה"א] והטור [סי' רל"ה] כתבו שמן התורה אין מקח קטן — מקח, ואין ממכרו — ממכר [עפ"י גיטין נ"ט ע"א], אבל חכמים תקנו שמבן שש שנים ואילך אם הילד מבין טיב משא ומתן — ממכרו ממכר במטלטלין. לכן מגיל שש שנים עד שנהיה גדול, בודקים אותו אם יודע בטיב משא ומתן, וא"כ מקחו — מקח וממכרו — ממכר. לגבי מתנה של קטן — מסקנת הסוגיא [גיטין נ"ט ע"א] שכשם שמקחו — מקח, כן מתנתו — מתנה, ומשמע שזה מועיל מדרבנן ככל מקח קטנים. אולם כתב הרא"ש [תוס' גיטין נ"ט ע"א] שבגמ' כתובות העלו שתיקנו מכירה דווקא לקטן שאין לו אפוטרופוס. ונראה שה"ה כשיש לו אב, אין הקטן יכול למכור ולקנות. וכן פסק הרמב"ם [הל' מכירה פכ"ט ה"ז] והשו"ע [חו"מ סי' רל"ה סעי' ב']. לגבי מתנת קטן שיש לו אפוטרופוס, מביא הרא"ש [פסקים שם] בשם רבנו חננאל שמתנת קטן — מתנה אף אם יש לו אפוטרופוס. ובתוס' רי"ד [כתובות ע' ע"א] כתב ג"כ בשם ר"ח משמיה דגאון. ובאריכות הביא את הדברים בפסקי הרא"ש [כתובות פ"ו סי' כג], ומשתיקתו משמע שקבל דעתו של ר"ח. ובהגהות אשרי בכתובות הביא שכן פסק המהרי"ח. אמנם הרמב"ם כתב שתלוי בדעת האפוטרופוס, שאם רצה לקיים את מקחו ומתנתו — מקיים [רמב"ם הל' מכירה פכ"ט]. ולפי"ז מתנה כמכר ותלויה בדעת אפוטרופוס. וכן רבנו ירוחם [מישרים נתיב י"ט] כתב שהרמב"ם חלק על ר"ח ופסק שאם יש לו אפוטרופוס — אין מתנתו מתנה, עד שיהיה גדול. וכ"כ הרי"ד, והראבי"ה [הג' אשרי]. ובשו"ע [שם] פסק כרמב"ם וסיעתו. ב. זכיית קטן לעצמו ולאחרים . . זכייה לעצמו בגיטין [נ"ט ע"ב] נאמר: ."מציאת חרש שוטה וקטן — יש בהן משום גזל מפני דרכי שלום; ר' יוסי אומר — גזל גמור". ורש"י מבאר: גזל גמור — מדבריהם שעשו שאינו זוכה כזוכה מפני דרכי שלום. ומכאן, שלקטן אין יד לזכות לעצמו מן התורה אלא מדרבנן מפני דרכי שלום. אבל הראשונים הוכיחו שבדעת אחרת מקנה קניינו — קניין; יש אומרים שקניינו — קניין מן התורה [תוס' גיטין לט ע"א ד"ה קטן, סנהדרין ס"ח ע"ב ד"ה קטנים ועוד], וי"א שקניינו — קניין רק מדרבנן [רש"י]. כתב המגיד משנה [הל' מכירה פכ"ט ה"א]: ."וי"א דקטן זוכה לעצמו דבר תורה בשיש דעת אחרת מקנה. אבל במתנה אם זכו לו קנה דבר תורה כיון שיש שם דעת אחרת.". האחרונים הבינו בדבריו (שאינם לגמרי ברורים וניתן לפרשם בדרך אחרת), שגם הרמב"ם סובר כתוס' שבדעת אחרת מקנה, קונה מהתורה. והשו"ע [סי' רמ"ג סעי' ט"ו] פסק: ."קטן שנותנים לו צרור וזורקו אגוז ונטלו זוכה לעצמו. הג"ה: ודוקא כשיש דעת אחרת מקנה לו אבל במציאה לא". השו"ע לא הכריע בדבריו האם קטן זוכה מן התורה במתנה או רק מדרבנן. . זכייה לאחרים בגיטין [ס"ד ע"ב] מבואר שלכו"ע קטן זוכה לעצמו, ופליגי רב יהודה (בשם ר' אסי) ורב חסדא (שמואל) האם קטן זוכה לאחרים. רש"י העמיד את המחלוקת בשאלה האם תיקנו לקטן זכייה לאחרים מדרבנן, וכתב הר"ן [לרי"ף] שכן דעת הרי"ף, וכן סבר הר"ן. תוס' בסוגיית גיטין העמידו את המחלוקת בשאלה האם קטן זוכה לאחרים מהתורה. ורב חסדא דחה את הקושיות שהקשו עליו, והסביר שהמקורות מהם הוכיח שיש זכייה לקטן, זהו בדינים מדרבנן כשיתופי מבואות ופדיון מעשר שני. והר"ן [ל"א ע"א מדפי הרי"ף] הסביר (בשיטת תוס') שלרב חסדא זוכה לאחרים מדרבנן ולא מדאורייתא. הרי"ף ותוס' רי"ד בסוגיית גיטין פסקו כשמואל, שזכיית קטן לעצמו היא מדרבנן, ואינו זוכה לאחרים עד שיביא שתי שערות. וכן כתב הריטב"א [חידושים מכת"י]: "וקי"ל כשמואל דאין זוכה לאחרים עד שיהא גדול". (אבל לעצמו בדעת אחרת מקנה זוכה מהתורה). התוס' פסקו כרב יהודה שזוכה לאחרים (מגיל שנתנו לו "חפץ ומחזירו לאחר שעה") מן התורה וכש"כ שזוכה לעצמו מן התורה. והרמב"ם פסק [הל' זכיה ומתנה פ"ד ה"ז] שקטן שנותנים לו צרור וזורקו אגוז ונוטלו — זוכה לעצמו ואינו זוכה לאחרים; ואינו זוכה לאחרים עד שיגדיל. וכן נפסק בשו"ע [סי' רמ"ג סעי' ט"ו]. ג. זכייתו וקניינו של הסמוך לשולחן אביו עד עתה כתבנו כללי קנייני קטן, אמנם בבן הסמוך לשולחן אביו, חז"ל תיקנו תקנות לגבי קנייניו וצריך לראות כיצד הם מתיישבים עם שאר דיני קטן. נפסק עפ"י ב"מ [י"ב ע"ב] שמציאת בנו ובתו הקטנים הרי אלו שלו (של האב), ונפסק כר' יוחנן שקטנים היינו הסמוכים על שולחן אביהם אפילו אם הם גדולים, ואם הם קטנים ואינם סמוכים על שולחן אביהם — מציאתם לעצמם. וכתבו תוס' [גיטין ס"ד ע"ב ד"ה אלא] שלשמואל אין לקטן "יד" מהתורה לגבי מציאה [ב"מ י"ב] משום שמריצה אצל אביו וידו כיד אביו לכל דבר. ולר' יוחנן שגדול שהוא סמוך על שולחן אביו — נחשב קטן, שיטת ר"ת [בתוס' ד"ה רבי וכ"כ בתוס' גיטין סד ע"ב ד"ה אלא] היא שאינו יכול לזכות בעירוב עבור אחרים. ונראה שזו תקנת חכמים כמו במציאה, אך מן התורה כל אדם מגיל י"ג שנה והביא ב' שערות — הרי הוא גדול לכל דבר, ויכול למכור ולקנות וכד'. ואף במקרה שהאב הוא המקנה, בכל זאת תיקנו שאינו יכול לזכות עבור אחרים. לגבי מתנת אב לבנו לא גילה ר"ת דעתו והדברים נוטים לכך שכל הסמוך על שולחן אביו — בין גדול ובין קטן, אינו יכול לזכות מעצמו אפילו במתנה שנותן לו אביו. וכ"כ במפורש הריטב"א [ב"מ] אליבא דר"ת ז"ל: ."דכל שהוא סמוך על שולחנו של אביו ידו כיד אביו ואינו זוכה לאחרים מידו של אביו, וכאילו לא יצא הדבר מרשות אביו דומה". ובריטב"א [ב"מ י"ב ע"ב] כתב בשם הרמב"ן שדווקא לגבי מציאה אנו מחשיבים את יד מי שגדול הסמוך על שולחן אביו כיד אביו, אבל בעלמא יש לו יד. ובחי' הרמב"ן [ב"מ שם] לאחר שהביא מחלוקתו על ר"ת כתב: ."ומיהו בקטן ודאי כיון דאין זכיה לקטן אע"ג דגבי שתופי מבואות דרבנן זכיא שפחתו העברית שהיא קטנה כדאיתא בפרק התקבל, גבי אב כיון דתקינו רבנן שיהא של אביו בסמוך על שלחנו אינו זוכה לאחרים אפילו ברשותו, שהרי אין לו יד אלא מדרבנן ואתיא דרבנן ועקרא דרבנן לגמרי, דלא תקון ליה זכיה במקום אב אלא לצורך האב". ולפי"ז משמע שאף באב הנותן מתנה לבנו קטן — אין זוכה לעצמו אף מדרבנן דאין יד לקטן במקום אב. וכן כתב הנ"י [ב"מ דף ו' מדפי הרי"ף] שכשם שקטן אין לו יד לזכות לעצמו במציאה, כך אם נתנו לו מתנה או במקרה שאביו נתן לו מתנה — אינו זוכה לעצמו אלא לאביו. ובשם הר"ן כתב שכן הדין דווקא בקטן ממש הסמוך לשולחן אביו אבל בגדול הסמוך לשולחן אביו — זוכה לעצמו כאשר נתנו לו מתנה מפני שלא גרע מאשתו. ד. מחמירים כר"ת המרדכי [ב"מ אות ר"מ] מביא תשובת מהר"ם מרוטנברג ובתוך דבריו הזכיר שרבנו שמשון משפירא חלק על ר"ת וסובר שכאשר יש דעת אחרת מקנה, אף קטנים זוכים לעצמם ולאחרים. והוסיף: "אנו נוהגים לחומרא כר"ת". ובשו"ת הרשב"א [מיוחסות לרמב"ן סי' ק"ה] כתב שבן גדול הסמוך לשולחן אביו, אין לאב זכות על הבן מהתורה, אבל מדרבנן, כל שסמוך לשולחן אביו — אביו זוכה בכל מה שאתי ליה מעלמא. ובתשובה אחרת [סי' רי"ג] נשאל אם ניתן לזכות ע"י בן גדול הסמוך לשולחן אביו? וענה שר"ת סבר שגדול הסמוך לשולחן אביו נחשב כקטן; והביא דעת החולקים שרק במציאה אינו זוכה לעצמו ומשום איבה, אבל במתנה — זוכה לעצמו, ופסק "וטוב להחמיר כדעת ר"ת". וכן נראה מפסק השו"ע [או"ח סי' שס"ו ס"י]. ובתשובת רבי בצלאל אשכנזי [סי' ל"ה] כתב: ."נמצא דעיקר הדין (אי קטן הסמוך לשולחן אביו מעשה ידיו לאביו) תליא בפלוגתא דרבוואתא דלדעת התוס' והרב"ה (בעל הטורים) והרשב"א והרא"ש והרב המאירי ז"ל בן הסמוך על שולחן אביו אפילו שכרו ומעשה ידיו הוי של אב, ולדעת הראב"ד והרמב"ן והרא"ה והריטב"א והר"ש משפירא ז"ל שכרו ומעשה ידיו הוי של בן דדוקא במציאתו זכה האב משום איבה ולא במידי אחרינא. ואפילו נתן האב מתנה לבן כדת וכהלכה לא נפקא מיהא מידי פלוגתא דהא כתב הר"ן ז"ל בחידושיו דאיכא מ"ד הכין וכדכתיבנא לעיל, ומשמע להדיא מלשון הרמב"ן ז"ל בחידושיו למציעא פ"ק דר"ת ודעימיה אינהו ניהו מרייהו דסברא זו. והילכך משמע דס"ל דהבן אין לו יד כלל אפילו לקבל מתנה מאביו, ואע"ג דלא שייכא טעמא דאיבה בהכי כלל". אמנם בסוף דבריו חזר בו וכתב שאף לר"ת אף שאין לו יד לזכות במתנת אחרים, אך במתנה שנתן לו אביו — יש לו יד (ומשמע בגדול), ולבסוף הביא מהר"ן שחילק בין גדול לקטן הסמוך על שולחן אביו. ובמחנה אפרים [הל' זכיה פ"ב] הסיק: ."וגבי בנו קטן הסמוך על שולחנו נראה דכו"ע ס"ל דהוי של אב בין מתנה שנתן לו האב בין שנתנו לו אחרים זולת ר' שמשון ז"ל". ובאומרו "דכו"ע" כולל המחנה אפרים את הרמב"ם (אא"כ זיכה לו ע"י אחר) שמצא ממנו תשובה שכתב כן במפורש [עי' מהד' בלאו סי' רל"ו והשאלה נשמטה]. לפנינו (עפ"י המחנה אפרים) שלוש דעות עיקריות לגבי קניית מתנה מאב לבנו. א. שיטת ר"ת שבקטן ודאי אין לו יד לקניה ובגדול הסתפק ר"ב אשכנזי. ב. שיטת הר"ן המחלק במפורש בין גדול לקטן. ג. שיטת רבנו שמשון שדוקא במציאה קבעו שיד בן כיד אביו אבל בשאר דברים קניינו לעצמו, למ"ד מדאורייתא ולמ"ד מדרבנן. ה. הקנאת ד' מינים מאב לבן קודם סוכות אב שקנה כמה לולבים וכמה אתרוגים קודם סוכות צריך להקנות אותם לבניו כדי שיצאו ידי חובתם, מי מן התורה, ומי מדרבנן (מדין חינוך). אם קנה מן המוכר לולב זה לבנו ראובן וזה לבנו שמעון והגביה עבורם זיכה להם. אולם אם קנה במרוכז ועתה מחלק להם צריך לבחון איך יקנה להם. (וא"א להסתמך שקנה עבורם שהרי המקח לכל אחד מהבנים לא היה מבורר, ולא מסתמכים על ברירה בדיני תורה). לשיטת ר"ת הן בגדולים והן בקטנים, ולשיטת הר"ן בקטנים נתינתו לידם והגבהתם לא תועיל שידם כידו, וע"כ דרך ההקנאה הכי פשוטה היא בזיכוי ע"י אחר. ולשיטת הר"ש משפירא אין צריך בכך ויכול להקנות בנתינה מידו לידם. ו. החזרת לולב ע"י קטן לגדול ביו"ט ראשון במס' סוכה [מ"ו ע"ב] נאמר: ."א"ר זירא לא ליקני איניש הושענא לינוקא ביומא טבא. מ"ט? דינוקא מקנא קני אקנויי לא מקני, ואשתכח דקא נפיק בלולב שאינו שלו". וכתב רש"י בהסבר מימרא דר' זירא דקטן מיקנא קני מדרבנן שחכמים תקנו לו זכייה, אבל אינו יכול ליתנו במתנה שאינו בר דעת (ולשיטתו, שאף זכיית קטן לעצמו היא מדרבנן). הרמב"ם פסק בהל' לולב [פ"ח ה"י] שאין נותנים לקטן אחד מד' המינים "שהקטן קונה ואינו מקנה לאחרים מן התורה". וכתב על כך הלח"מ שהר"ן הסביר שקטן שהגיע לעונת פעוטות — קונה ומקנה מדרבנן. אבל הרמב"ם סובר שאף הגיע לעונת פעוטות — אין מקנים לו מפני שקונה לעצמו (במתנת אחרים) מן התורה, ואינו מקנה מן התורה [כן כתב המגיד משנה בהל' זכיה]. ורש"י כתב כר"ן. (ותמה הלח"מ על הכ"מ שכתב שדברי הר"ן פשוטים והנה הרמב"ם פליג עליה). עולה שנחלקו הראשונים באיזה קטן אמר ר' זירא: "לא ליקני איניש הושענא לינוקא ביומא טבא" — האם קודם עונת פעוטות [ר"ן], או לאחר עונת פעוטות [רמב"ם]. אמנם כ"ז דווקא באין לו אב ואפוטרופוס אבל אם יש לו אב — אין מתנתו מתנה לשיטת הרמב"ם וסיעתו [לעיל א']. וע"כ אף לאחר עונת פעוטות — לא יקנה לו ביום הראשון לפני שיצא י"ח. .(ולפי דברי רבנו חננאל שקטן אף אם יש לו אפוטרופוס — מתנתו מתנה, צריך להעמיד מימרת ר"ז בפחות מגיל פעוטות, אם סבר שזוכה לעצמו מדרבנן בדעת אחרת מקנה. ואם סבר שזוכה לעצמו מן התורה, בדעת אחרת מקנה, ויסבור שקנין דרבנן אינו מועיל לדאורייתא — אפשר להסביר אף בגיל פעוטות). כר"ן כתב במרדכי [גיטין סי' תי"ג]: ."הפעוטות מקחן מקח וכו' וההיא דסוכה פרק לולב וערבה דינוקא מיקנא קני אקנויי לא מקני מיירי קודם שהגיע לפעוטות דאי הגיע מתנתו מתנה, אי נמי ביש לו אב ומפרנסו דהתם לא תקנו משום כדי חייו, אבל אם אין לו אב מתנתו מתנה אפילו יש לו אפוטרופוס. וההוא עבדא דהוה לבי תרי ואזל חד ואקנייה לבנו קטן כו' פ' השולח התם ה"ל אב אך לא הגיע לפעוטות". ולפי"ז מימרת ר' זירא אינה תקפה ביתום שהגיע לגיל פעוטות. והרשב"א [גיטין ס"ה ע"א]. כתב שיש לקטן זכייה לעצמו מד"ת כשאחרים מקנים לו, והוסיף: ."וההיא נמי דאמרינן בסוכה: לא ליקני איניש לוליבא לינוקא, דינוקא מיקנא קני אקנויי לא מקני; מיירי קודם שיגיע לפעוטות אבל אם הגיע לפעוטות מתנתו מתנה, וא"נ בשיש לו אב המפרנסו, א"נ אפוטרופוס דאז אין מתנתו מתנה כדאמרינן בכתובות" [ע' ע"א]. .(ושיטת הר"ן והרשב"א שקניין דרבנן מועיל לדאורייתא, וע"כ אם הוא בגיל פעוטות ואין לו אב — אע"פ שהקנאתו רק מדרבנן, מועיל לדאורייתא, עי' אב"נ יו"ד סי' ת"ה סעי' ב'). ז. מימרת ר"ז אליבא דר"ת אלא שלפי ר"ת והר"ן וסיעתם צריך לעיין במימרת ר"ז — מיהו ה"איניש" שמוזהר. שהרי לשיטתם בן אינו יכול לזכות מאביו בנתינה מיד ליד, וא"כ אם האב נותן לבנו — הבן לא זכה ולא יצא האב ידי מצוות חינוך, וממילא יכול האב לצאת בו ללא חשש. וע"כ לפי שיטתם זה יכול להיות באחד משני המיקרים: . כשהאב מקנה לבנו ע"י אחר ובתנאי שלו עצמו לא תהיה רשות בו. . אדם מעלמא המקנה לבן ע"י אחר (ולא ע"י עצמו דידו כיד אביו) ובתנאי שאין לאב רשות בו (עי' מחנה אפרים [שם] שמסיק שהדבר ניתן גם אם מתנת בן לאביו). שתי האוקימתות הן רחוקות. ומצאתי שכן העלה במחנה אפרים [זכיה סי' ב' בסופו]: ."אבל בפסקי תוספות בפ"ק דערכין נראה שאם הקנה אותו לבנו קטן דלא קנאו. ולפי דבריהם צ"ל דההיא דלא ליקני (= איניש הושענא וכו') מיירי כשאינו סמוך על שלחנו או כשאחרים מקנים לו למ"ד דמתנתו הויא של בן דאלו למ"ד דהויא של אביו יכול להחזירה אביו או משום דלא הוי של אביו אלא מדרבנן". סיכום נלע"ד שיש להחמיר גם במקרה שמקנים לבנים ארבעת המינים לפני החג וגם כאשר מקנים להם אותם בתוך החג: . בהקנאה קודם החג יש להחמיר כר"ת וסיעתו ולהקנות אף לגדולים (הסמוכים לשולחן אביהם). ע"י אחר. ולכל הפחות, יש לעשות כן בהקנאה לקטנים. . בהקנאה בתוך החג יש לחוש לשיטת הר"ש משפיירא ולכן יש להקפיד שהאב לא יתן לקטן את ארבעת המינים לפני שהוא עצמו יצא י"ח נטילת לולב. מכתב הרה"ג דוב ליאור שליט"א קניני בן הסמוך לשולחן אביו בד' מינים (מכתב תשובה). לכבוד. שלום וברכה! קבלתי את הקונטרס שלך ונהנתי מכל המשא ומתן שהעלית בחקירתך. ביאור שיטות הראשונים בזכות קטן ובמתנה של אביו לקטן גופא. אולם המסקנה שלך לא נראית לענ"ד. בראשונה פשטות הגמ' "לא ליקני איניש לולב לינוקא". שזה מדבר דווקא באינו אביו, ומרש"י [שם]. נראה בעליל שמדבר באביו. אולם אתה יכול לטעון שרש"י סובר כמו שיטת הר"ש שהבאת. אולם בעל משנה ראשונה [מע"ש פ"ד מ"ד]. מדייק בפשטות מדברי הסמ"ע להלכה שאם אביו נותן לו מתנה מהני כמו שבעל נותן לאשתו. לבר מן דין נראה לענ"ד שגם הראשונים שהבאת שסוברים שאם אינו יכול ליתן מתנה לבנו משום שידו כידו, נראה שבארבעת המינים שאני, היות והקטן צריך לצאת במצוה, וכפי שמבואר בפוסקים [סי' תרנ"ז]. שהמינים צריכים להיות כשרים וצריכים גם להיות שלו, ומן הסתם האב צריך לדאוג לכך. לכן לא מסתבר כלל שחז"ל לא יאפשרו זכייה לקטן מאביו לצורך קיום המצוה, ולכן גם אם לדברים אחרים אב שנותן לבנו הקטן — אינו זוכה, כאן שצריך לצאת ידי חובה — ואין אפשרות אחרת רגילה — לא יתכן שחז"ל לא יתקנו לו זכייה מדרבנן. מעין דבר שכזה מצאנו שאסור להקנות ביו"ט, אולם לקנות ארבעת המינים לצורך מצווה ביו"ט הראשון — מותר. הוא הדין בנד"ד משום שהקטן צריך לצאת ידי חובה ואי אפשר אלא א"כ יזכה — תיקנו לו חז"ל יד לענין זה בלבד, לאותן שיטות הסוברות שגם אביו אינו יכול להקנות לבנו קטן. בברכה, . . הרב דוב ליאור
ראש הישיבה ורב העיר ק. ארבע —חברון
עוד בעניין קניית ד' מינים ע"י אב עבור בניו בין שאר הדברים כתבתי לעיל: ."אם קנה מן המוכר לולב זה לבנו ראובן וזה לבנו שמעון והגביה עבורם זיכה להם". שבתי וראיתי שאין דברַי מדוייקים. הטור הביא בשם הרמ"ה [חו"מ קפ"ג והובא באריכות בשטמ"ק ב"ק ק"ב ע"ב].: ."כתב הרמ"ה: ראובן שאמר לשמעון זבין לי האי מידי וזבין ליה, מסתמא קנייה ראובן משעת משיכה, דכיון דא"ל זבין לי לזבינא מעליא קא מכוין, וכמו דא"ל זכה לי דמי. ואפילו שחזר שטעון [אצ"ל: וטען או שמעון] אחר משיכה ואמר לעצמי כיוונתי לקנות, אינו נאמן. אף ע"ג דיהיב שמעון דמים שלו — קנייה ראובן ויהיב לשמעון זוזי, דכמאן דאוזפינהו דמי". כלומר אע"פ שהמוכר אינו יודע עבור מי קונה השליח, והשליח קונה במעותיו, זכה המשלח במקח מעת שהגיע ליד השליח. וכ"פ השו"ע [קפ"ג, ד']: ."ראובן שאמר לשמעון: זבין לי האי מידי, וזבין ליה סתמא, קנייה ראובן משעת משיכת שמעון. ואף על פי שחזר שמעון אחר משיכה ואמר: לעצמי כיונתי לקנות, אינו נאמן, אע"ג דיהיב שמעון דמים שלו, קנייה ראובן ויהיב לשמעון זוזי". ועפ"י שיטה זו דברי לעיל נכונים להלכה. אולם בב"י הביא: "כתב רבינו ירוחם בנתיב כ"ח [ריש חלק א'] ואם הקנה במעותיו ומתכוין לזכות לחבירו לא קנה חבירו אפילו אם אמר בפני עדים לצורך חבירי אני קונה במעותי אלא אם כן הודיעו למוכר". מתבאר שהקונה לאחר בממונו (של השליח/זוכה), והמוכר לא ידע עבור מי הוא קונה, אפילו אמר השליח בפני עדים שקונה עבור פלוני — לא קנה מי שנקנה עבורו, אא"כ הודיע למוכר עבור מי הוא קונה. ואם לא עשה כן, מי שנקנה עבורו צריך לקנות מיד הזוכה. (ועל כך הערנו במאמרנו שם שאינו יכול לזכות ישירות מיד האב לבן אלא צריך לזכות לו ע"י אחר). וכדברי רבנו ירוחם כתב הרא"ש. וכתב על דבריו בקצות החושן [סי' קפ"ג ס"ק ג']: "ומבואר מדבריו דאפי' לדידן דליתיה דבני מערבא היינו דוקא היכא שהמשלח נותן מעותיו ויד השליח כיד בעה"ב, אבל היכא דליכא מעות אלא שהשליח קנאו במעותיו ודעתו לזכות לו ודאי בעינן הודעה למוכר, ומש"ה גבי צבע אין האשה קונה כיון דלא נתנה מעות וליכא הודעה לצבע". והש"ך [ס"ק ב'] כתב דברי רבינו ירוחם וכתב שדבריו מתאימים לדברי הרא"ש. ואמנם הש"ך [ובעקבותיו ערוה"ש ס"ק ד'] העיר שרבנו ירוחם דיבר בזוכה מעצמו עבור חברו, והרמ"ה במי שנשתלח לכך, ואינם חולקים, ולא מקור המעות (של הקונה או השליח) הוא הקובע, אלא אם נשתלח או זוכה מעצמו*. אולם מהקצות עולה שמקור המעות הוא הקובע את צורך ההודעה למוכר ולא אם נשתלח במפורש או אך זוכה מעצמו. וכן עולה מדברי הרא"ש בפסקיו [ב"ק פ"ט סי' י"ח]: "דכיון שהצבע מזכה לבעל האשה אפילו אם ירצה הבעל לזכות לאשתו בגד הצבוע אין אדם זוכה בשלו לאחר אם לא יזכה לו ע"י אחר". וכן עולה מדברי תוס' ר"פ בשם ר"י. וע"כ למעשה, אדם הקונה במעותיו עבור אחר אפילו נתמנה כשליח, וכש"כ אב לבניו, ומעוניין שבהגבהת החפץ הוא ייקָנה למשלח (או באב — לבניו), יודיע למוכר עבור מי הוא קונה.