חבל נחלתו א לח
<poem> ~סימן לח
סכך צבוע
שאלה סכך שנצבע בצבע או בלכָּה האם כשר לסיכוך? תשובה נראה שסברת הפוסלים היתה בגלל שאסור לסכך בדבר המקבל טומאה. והסכך הכשר מצופה בדבר המקבל טומאה, או שמעמידים אותו בדבר המקבל טומאה, או שיושב תחת צל הציפוי ולא תחת צל הסכך. א. טומאת כלי עץ במסכת כלים [פ"ב מ"א ופט"ו מ"א]..: "כלי עץ. פשוטיהן טהורים ומקבליהן טמאים".. ופרש הרמב"ם בפה"מ: "ופשוטיהן — השטוחין מהן אשר אין להן שפה ולא שקע". ובמס' בבא בתרא [ס"ו ע"א] נאמר שפשוטי כלי עץ מדרבנן, היינו שחכמים טמאום מדרבנן. וכ"פ הרמב"ם [הל' כלים פ"א ה"י]. ודוקא כלי טמא מדרבנן, אבל כלי העשוי לתשמיש אדם בלבד אף מדרבנן טהור. ז"ל הרמב"ם [כלים פ"ד ה"א]: "שלש מדות בכלי עץ שאינן עשויין לקבלה, כל כלי עץ שהוא עשוי לתשמיש אדם בלבד כגון הסולם* טהור ואינו מקבל טומאה כלל ולא רבו אותו חכמים לטומאה". וממילא אף בענייננו אין הסכך כלי והוא כשר לסיכוך. וצריך לדון מצד הצביעה והציפוי. ב. צביעה במס' כלים [פט"ו מ"ב] "ארוכות של נחתומין טמאות ושל בעלי בתים טהורות, סרקן או כרכמן טמאות". ובפי' הרמב"ם: ."לוחות של אופים שסודרין עליהן את הבצק והיה עליהן צורת כלי, ושל בעלי בתים לא היה להן צורת כלי, ולפיכך אינן מתטמאין אא"כ צבען ויפה אותן שאז נעשית להן צורת כלי. וכל טומאה זו מדרבנן, כי פשוטי כלי עץ טהורין כמו שבארנו, אבל מתטמאין בגזרה דרבנן". ובמשנה ראשונה כתב: ."והש"ך בי"ד סי' ר"א סל"ה כתב בשם הב"ח שאם יחדן לערוך בו הפת או לשום מלאכה טמאין מדאורייתא ולא ידעתי מנ"ל זה. אך הרב משנה למלך פ"ד מהל' כלים כתב ג"כ בשם תשובת הרשב"א דאיכא מ"ד דפשוטי כלי עץ המשמשין אדם וכלים טמאין מדאורייתא אבל כל המפרשים לא ס"ל". למדנו שהצביעה היא גימור העושה ארובות (=ארוכות). של בעלי בתים כלי, אבל דוקא בדבר שראוי להיות כלי. אבל עדיין לא שמענו לגבי צביעה בדבר שאינו כלי. בהמשך מסכת כלים [פכ"ב מ"ט].: "כופת שסירקו וכרכמו ועשאו פנים ר"ע מטמא וחכמים מטהרין עד שיחוק בו". ובפה"מ לרמב"ם: ."כבר פירשנו כופת שהיא בקעת של עץ, אמר שאם לקח את הכופת הזו וצבעה בסרק או בכרכום לעשות ממנה פנים לכותל הרי כבר נעשית לה צורת כלי ומתטמא כמו שמתטמא כלי עץ. וחכמים אומרים שאינה נעשית מכלל הכלים בצביעה בלבד עד שיחטוט בה כלומר עד שיחרוט* בה ציורין ואז תהיה כלי". ובפי' הרא"ש: "ורבנן סברי כיון דחתיכת עץ בעלמא הוא אינו כלי עד שיחוק מקום ישיבה". וכ"פ הרמב"ם [הל' כלים פכ"ה ה"א וי']: ."כל פשוטי כלי עץ העשויין לישיבה או לשכיבה או לרכיבה מתטמאין במדרס כגון המִטה והכסא וכיוצא בהן. ראשי הכלונסאות שהאומנין יושבין עליהן ושפין את האבנים וכיוצא בהן טהורין. וכן כופת של תמרה שהוא יושב עליו אפילו גבוה טפח טהור שאין זה כלי, וכן בול של עץ אע"פ שסרקו וכרכמו ועשהו פנים לשער, וכיוצא בו אינו כלי ולא מקבל טומאה עד שיחוק בו". מתבאר שצביעה אינה יוצרת שם כלי לחפץ הן לגבי טומאת כלים מאבות הטומאה של מגע הטומאה והן לגבי טומאת מדרס, וע"כ מצד זה אין לפסול את הסכך. ג. ציפוי בפי"א במסכת כלים [משניות ד-ו'] הובאו כמה משניות העוסקות בענייני ציפוי כלים. וכתב על כך הרמב"ם בפה"מ: ."לפי שכלי עץ אם היו מצופין בכלי מתכות אינן מקבלין טומאה ואפילו היה להן בית קיבול, כמו שנתבאר בסוף חגיגה במאמר חכמים שמזבח הזהב והנחושת אינן מקבלין טומאה, ועשו טעם הדבר מפני שהן מצופין. והיסוד לכך אמרו יתעלה כל כלי אשר יעשה מלאכה בהם, ואמרו בספרא: 'יכול שאני מרבה את חפויי הכלים, ת"ל בהם פרט לחפויי הכלים'. הכוונה שאין עושין את המלאכה באותו הכלי עצמו אלא באמצעות החפוי אשר עליו, והרי לא טמא ה' מן הכלים אלא אשר יעשה מלאכה בהם, בהם עצמם וזה הוא ענין אמרם בחגיגה שאם חפה אותם כבר בטל אותם. וזכור כלל זה בכל מסכתא זו". היינו שיטת הרמב"ם שציפוי כלי המקבל טומאה — מטהרו. וכ"פ בהל' כלים [פ"ד ה"ד]. הראב"ד על אתר חולק וסובר שהכלי בדר"כ בטל לציפויו. והכס"מ נדחק בהסבר הרמב"ם. [ועי' תוס' יו"ט פכ"ב מכלים מ"א וחגיגה פ"ג מ"ח]. הגר"א, אע"פ שחולק על הרמב"ם לגבי הכלל של טהרה מחמת ציפוי, סובר לגבי פשוטי כלי עץ המצופין במתכות שהם טהורים, שכתב [שם מ"ד]: "קלוסטרא — כהרמב"ם שהוא של עץ ומצופה ברזל טהורה, שכל פשוטי כלי עץ המצופין טהורין. שהציפוי אינו עושה אותה כלי מתכת, כרבנן דחגיגה דאמרי לפי שהן מצופין". המשנה ראשונה [פ"ו מ"ו] התקשה בשיטת הראשונים מתי אזלינן בתר הציפוי ומתי בתר הכלי. והסיק: ."ולפי שיטה זו דכל שהציפוי הוא לנוי אזלינן בתר עיקר הכלי להקל כהך דפיקא וקלוסטרא כ"ש דאזלינן בתר עיקר הכלי להחמיר כגון קבול של עץ שציפהו לנוי בכסף או בבדיל טמא, ואין הציפוי מטהרו דבתר עיקר הכלי אזלינן. וכ"ז לשיטת הר"ב. אבל הרמב"ם בחבורו פ"ד מה"כ דין ד' כתב דהציפוי מטהר כל הכלים". היינו דוקא בכלי קיבול אולם כאן שאינו כלי קיבול אלא פשוטי כלי עץ, אף שמצופה במתכת טהור. וע"כ מצד זה מותר לסכך בו. ולכאורה ניתן לטעון שהיושבים בסוכה יושבים בצל ציפויים המקבלים טומאה ולא בצל הסכך. אבל טיעון זה אינו נכון במצב הנוכחי כשהציפוי הוא צבע הנבלע בסכך ולא ציפוי העומד בפני עצמו. ד. מעמיד נושא מעמיד המקבל טומאה מתבאר עפ"י סוגיית הגמ' במס' סוכה [כ"א ע"ב] ודברי ר' יהודה שם. ולמסקנה, השו"ע פסק שבדיעבד אף שהועמד בדבר המקבל טומאה כשרה, ואף שהרמ"א חלק לכתחילה, בדיעבד לא חלק*. וסיעת ראשונים גדולה לא פסקה כר' יהודה*. אולם במקרה הנוכחי אין במעמיד כזה משום מעמיד של הסכך כתומך המקבל טומאה ואף לא מעמיד דמעמיד*, ולכל היותר זהו חומר המשמר את הסכך למען יעמוד ימים רבים. בחומר להעמדה כזה ודאי לא גזרו חכמים מחשש שמא יבוא לסכך בדבר המקבל טומאה. הרי אינו מסכך בלכָּה אלא בעצים, והחומר מחזקם כדי שלא יתבָּלו, וע"כ אין כאן אף חשש מעמיד, והסכך כשר. מסקנה מכל הסיבות הללו, נראה לענ"ד, שאין לפסול סכך הצבוע בצבע או בלכָּה כל זמן שהצבע או הציפוי אינו עומד בעצמו אלא נבלע בחלקי הסכך.