חבל נחלתו א יט
סימן יט- גלידה דינה לברכה אחרונה
שאלה
[עריכה]האם דין גלידה כמאכל או כמשקה לשיעור אכילה לברכה אחרונה.
תשובה
א
[עריכה]ראשית צריך לזכור שדין משקה עצמו מסופק לברכה אחרונה וע"כ צריך לשתות או פחות מכזית או יותר מרביעית כדי לצאת ידי הספק. (על הצד הראשון פטור מברכה ועל הצד האחרון חייב). כמובא בשו"ע או"ח [סימן ק"צ ס"ג]:
"שיעור שתיית יין להתחייב בברכה אחרונה יש ספק אם די בכזית או ברביעית לכך יזהר לשתות או פחות מכזית או רביעית כדי להסתלק מן הספק. והכא א"א לשתות פחות מכזית דכל דבר שצריך כוס צריך לשתות ממנו כמלא לוגמיו שהוא רוב רביעית הלכך ישתה רביעית שלם".
ומבאר הב"ח:
"וטעם הספק הוא מדאשכחן גבי יה"כ דהוי שיעור חשוב להתחייב בשותה כמלא לוגמיו שאינו אלא רוב רביעית כד'. א"כ לענין שתייה נמי מיחייב בפחות מכמלא לוגמא דהיינו בכזית, או שמא דהלכה כר"מ, ור"מ דריש ו'אכלת' זו אכילה, ו'שבעת' זו שתייה, א"כ בעינן ששתייה כדי שביעה דהיינו כביצה דלא הוי שביעה בפחות מכביצה. או שמא יש לחלק בין שתייה לאכילה, דדילמא שביעה דשתייה הוי פחות מכביצה, או שמא שביעה דשתייה לא הוי אלא בכדי רביעית שהוא ביצה ומחצה".
וא"כ אם נדון שדינה כמשקה עדיין ישאר הדבר בספק ברכות ולהקל. אמנם אם נחליט שדינה כמאכל, תהיה חייבת בברכה בכזית ולחומרא.
ב
[עריכה]באשר להכרעה האם דינה כמשקה או כאוכל, השאלה כפולה במצבה הקפוא ובמצבה הנוזלי. כשאפשריות שלש תשובות:
א. בשני המצבים נחשבת כמאכל.
ב. בשני המצבים נחשבת כמשקה.
ג. במצב קפוא כאוכל ובמצב נוזלי כמשקה.
ג
[עריכה]במס' טהרות [פ"ג א' ב']: "הרוטב והגריסין והחלב בזמן שהן משקה טופח הרי אלו תחילה, קרשו הרי אלו שניים, חזרו ונמחו כביצה מכוון טהור, יותר מכביצה טמא, שכיון שיצאה טפה הראשונה נטמאת בכביצה. ר"מ אומר השמן תחילה לעולם, וחכ"א אף הדבש, ר"ש שזורי אומר אף היין".
מסביר הרמב"ם:
"כבר בארנו כמה פעמים שהמשקין תחילה לעולם ואפילו נטמאו באוכל שני. אם היה אחד המשקין הללו (רוטב, גריסין, חלב) אשר דרכן להקרש בהשארותן, התחיל להקרש ונשתיירה בהן לחלוחית שיש בה כדי להרטיב את היד הרי אלו כמשקין ואם נטמאו נעשין תחילה. ואם קרשו אחר שנטמאו ונגמרה קרישתם נעשו שניים לפי שהן אז אוכל והרי הן כאוכל שנגע במשקה טמא שהוא שני. ענין אמרו תחילה לעולם שאם נטמא ואח"כ נקרש ושוב נפשר ושוב נקרש ושוב נפשר, ואפילו היה זה אלף פעמים הרי הוא תחילה בכל אופן מהן. כי קרישתו אינה קרישה גמורה ומשקה הוא נחשב ואפילו בעת שהוא קרוש.
וכן הרע"ב כתב: "'השמן תחילה לעולם' ואע"פ שקרש אינו יוצא מתורת משקה". וכן הגר"א בפירושו למשניות כתב: "'השמן תחילה לעולם', ואפילו נקרש עדיין בלחותו עומד, וכן אם חזר ונימוח הרי הוא תחילה כאילו לא נקרש, וכן פי' הרמב"ם". ומשמעות דבריו שאף בקרישתו מטמא כמשקה מפני שלא נשתנה בעצמו. למדנו מדברי המשנה עפ"י הרמב"ם שיש שני סוגים של מאכלים כאלה שהמצב הנוכחי הוא המגדירם כמו: רוטב, גריסין וחלב, לעומת סוגי משקה (שמן לכו"ע, דבש אף לחכמים ויין לרש"ש). שבהם מצב המוצק אינו מקנה דין לעצמו, ועדיין נחשב כנוזל. והשאלה היא מה המגדיר מאכל האם להחשיבו מאלה או מאלה.
ונ"ל בטעם החילוק בין רוטב ליין שרוטב הקרישה אינה הפיכה, וע"כ אף שיפשירו אותו אין כאן אותו רוטב. אבל יין אם יפשירו אותו חוזר למצבו וע"כ יש בו טומאה ישנה. ובאשר לשאלתנו עפי"ז עולה ש'קרטיב' היינו מי קרח שבהם בכל הקפאה יחזור המצב לקדמותו נחשבים תמיד משקה כדוגמת שמן ויין, אבל גלידה על בסיס קצפת צמחית או מחלב שאם יקפיאו אותה לאחר שהופשרה לגמרי אין כאן אותו מאכל היא כדוגמת רוטב ותלוי באיזה מצב אוכלה מוצק או נוזל.
(ויש אולי להסיק מכאן שיש הבדל בין הקפאה וקירור לבין קרישה, קרישה היא המשך ההתפתחות הפנימית של החומר, בעוד שקירור והקפאה הם עצירת תהליכים מלאכותית. וראיה לדבר במישורים אחרים בעיגון שבקרישה של קור [קפיאה] מעידים אף אחר ג' ימים, [אה"ע סי' י"ז בית שמואל ס"ק מ"ז, ופ"ת שם] וכן מהל' מליחה [סי' ס"ט ס"א בהגה]. וע"כ אף ברוטב בהקפאה ולא בקרישה, לא יחשב כשני לטומאה, אלא ראשון לטומאה וצ"ב).
ד
[עריכה]ובפירוש הר"ש מביא שהוסק במנחות [ל"א ע"ב]. שרש"ש סובר שיין דוקא הוי תחילה, ולא שמן ודבש, ור"מ הוסיף אף שמן והלכה כרש"ש. ובהו"א סבר לומר שלרש"ש שמן נחשב בכל מצב כאוכל. ולמסקנת ר"ת על פי הר"ש: "דבקרש וחזר ונמחה איירי, דבתוספתא משמע דכ"ז שהוא קרוש אינו לא אוכל ולא משקה. ו'לעולם' דקתני .(במשנה) משום דחלקנו ברוטב וחלב וגריסין בין כביצה מכוון ליתר מכביצה וכאן אפי' פחות מכביצה. משום דחוזר לטומאתו ישנה. ה"נ תניא בתוספתא גבי מים טמאים שהגלידו טהורין, חזרו ונמוחו חזרו לטומאתן ישנה". למדנו מדבריהם שהיין (לכו"ע). ובשמן (לר"מ). כשהם מוצקים אינם טמאים ואינם מקבלים טומאה, היינו כעין פנים חדשות, אבל כשנמוחו חזרו לטומאתם הישנה, וע"כ אי"צ שיעור של ביצה לטמא. אבל רוטב וחבריו כשנקרשו הפכו לאוכל שני שנגע בראשון. וקרח דינו כיין וחבריו ולא כרוטב.
עולה משיטת ראשונים אלו שיש שני חילוקים עיקריים בין רוטב וחבריו ליין וחבריו. א' ביין כשהוא מוצק אין דינו כאוכל לעומת רוטב שדינו כאוכל. וב' יין חוזר לטומאתו הישנה לעומת רוטב שאינו חוזר.
ולשיטת ראשונים אלו, אם נשוה גלידה לרוטב בכל מצב יהא דינה לפי עניינו: אם היא קרושה אוכל ואם נוזלת משקה. אולם אם נדונה כיין וחבריו, אם היא נוזלת ודאי דינה כמשקה. ואם היא מוצקה ניתן לומר שאע"פ שלגבי טומאת אוכלין — מים וכן יין במצבם הקרוש אינם מקבלים טומאה ואינם כאוכל או כמשקה, דוקא בהם ומשום שאין אוכלים אותם כך, אבל גלידה שכך דרך אכילתה, מקבלת טומאה. אולם עדיין לא ברור אם כמשקה או כאוכל. ולפי הדין שטומאה ישנה עדיין עליהם, מסתבר שדינה כמשקה.
ופסיקת הרמב"ם [טומאת אוכלין פ"א י"ח-כ"ב, ופ"ט א' וב'] עולה כר"ת והר"ש בהבחנה שבין רוטב לשמן, ושמן אינו מקבל טומאה ולא מטמא כשהוא מוצק (אם כי פסק כחכמים שחלב ודבש תחילה לעולם) ודבריו סותרים לפירושו בפה"מ. ועמד על הדבר המשנה אחרונה. ולגבי התוספתא שסותרת לפירושו ומסייעת לפסיקתו, עיין בפי' תפא"י [בועז אות ג'] שהסביר אותו (והסביר אך לגבי שמן אבל ביחס לשאר משקין לא הסביר). ומצד הסברא נראה שאף שיטה זו מסכימה עם הסברא שכתבנו לעיל.
וע"כ גלידת קרח דינה כמשקה אף בעת קרישתה לשיטת הגר"א, ואולי אף שיטת הר"ש תסכים לכך, ולגבי טומ' אוכלין שאני כמו שכתבתי לעיל. וגלידת חלב וכד' דינה כרוטב וע"כ כשהיא מוצקה דינה כאוכל וכשהיא נוזלית דינה כמשקה, כלענ"ד.
(אחר שהבאתי את הדברים בשיעור, הראוני בס' מקראי קדש לרב מ' הררי פרק ו' הערה מ"ד שדן לגבי אוכל ומשקה ביו"כ דאין מצטרפין והביא עוד מקורות רבים ופסיקות שונות עי"ש).