חבל נחלתו א הסכמות
הרב אברהם שפירא[עריכה]
הרב אברהם שפירא
[הרב הראשי לישראל]
ראש ישיבת מרכז הרב
בס"ד
כ' תמוז תשס"א
מכתב ברכה
הובאו לפני גליונות מפרי עטו של ידידי הרה"ג רבי יעקב אפשטיין שליט"א, מבוגרי ישיבתנו הקדושה "מרכז הרב", הנקוב בשמו "חבל נחלתו", והוא חיבור העוסק בשאלות ותשובות חלקי שולחן ערוך, בשאלות המצויות בזמנינו. וכבר איתמחי גברא במאמריו המפורסמים בכתבי עת שונים, שמקיף הנושאים הנדונים בהרחבה ומברר השיטות השונות בטוב טעם. והנה הרב המחבר ידוע לי שלן בעומקה של הלכה שנים רבות, ודן באריכות בסוגיות רבות דבר דבור על אופניו, בשפה ברורה ונעימה, וביראה הקודמת לחכמה, ולא באתי אלא לברכו שיזכה לברך על המוגמר ולהוציא לאור עולם את חיבורו החשוב, להגדיל תורה ולהאדירה. ובעזרת השם יזכה להוסיף כהנה וכהנה בבירורי הלכות וסוגיות כיד ד' הטובה עליו, וגליונות אלו שנכתבו בחבל נחלתנו שבחבל עזה הרי הם עוז ומגן לכל המתיישבים בה, ויוסיפו כוח ואומץ לחיזוקה של ארץ ישראל. ויקויים בו בהרב המחבר "הרוצה להחכים ידרים" ויזכה להגדיל תורה ולהאדירה.
הכותב וחותם לכבוד התורה
הרב אברהם שפירא
הרב דב ליאור[עריכה]
ברכת הגאון הרב דוב ליאור - ראש ישיבת ניר — קרית ארבע
רב העיר ואב בית דין קרית ארבע חברון
בס"ד י"ב תמוז תשס"א
לכבוד
הרב יעקב אפשטיין
עצמונה
השלום והברכה וכל טוב סלה,
קבלתי את הקונטרס הגדול שלך חבל נחלתו ובו עשרות נושאים שחקרת ופלפלת לעומקה של ההלכה לבירור השיטות והסברת טעמיהן ולאסוקי שמעתתא אליבא דהלכתא.
הרבה נושאים די חדשים בבחינת חדשים לבקרים גם בהם נגעת והראית שתורת ישראל מקיפה את כל תחומי חיינו, הפרטיים והציבוריים בכל הזמנים ובכל המצבים. יישר כוחך ותזכה עוד להפיץ דברים לאמיתה של תורה וחפץ השם בידך יצלח.
בשולי המכתב עברתי בעיון על נושא התכלת ולעניות דעתי נראה לפי מה שלמדתי ושמעתי, שהזיהוי הוא כמעט ודאי וברור ולכן לא שייך כאן חשש של יוהרא, כפי שכתבת בשם המסילת ישרים זו לא מידת חסידות אלא עיקר קיום המצוה, ולא שייך שימנע מקיום עצם המצוה בגלל חששות צדדיים. ומה שהבאת ממסורת עופות טהורים שאין אוכלים אותם אלא במסורת ולא סומכים על סימנים, שמה קשה לסמוך עליהם כי יש כמה שיטות וגם המקום שאוסרים, יכול להיות שזה בגלל שהיו שמה גם טמאים וחששו להם. עיין שם בערוך השולחן ס' פ"ב סע' ל"ד ל"ה מה שאין כן בזיהוי התכלת כבר חקרו ובדקו ותרצו את כל הקושיות במאמרים שהתפרסמו בנושא. ולעניות דעתי נראה שהיום שניתן לקיים מצות ציצית כהלכתה ודאי שיש חיוב ללכת בתכלת. לא מיבעיא לדעת התפארת ישראל "בגדי כהונה" שלדעתו זה לאו דוקא חלזון אלא כל תכלת ששומרת על יופיה כפי שהרמב"ם כותב אלא גם לשיטות שזה דוקא חלזון, היום שיודעים איך להפיק ממנו ודאי שיש חיוב לעשות לא רק מצד מידת חסידות, יעויין מאמרו של הרב שמואל אריאל תחומין כרך כ"א עמ' שמסיק שיש חיוב בדבר והדברים נראים מאוד, וכידוע כתב הישועות מלכו שגילוי ההלכה זה גם כן אחד מסימני הגאולה שאנו נמצאים בעקבתא דמשיחא.
נקוה שלא ירחק היום שהכל ידעו לראות באיזו דרך ישכון אור עד שנזכה שתתקיים התפילה: אור חדש על ציון תאיר ונזכה כולנו במהרה לאורו.
החותם לכבוד התורה ולומדיה
הרב דוב ליאור
הרב יעקב אריאל[עריכה]
ראש הישיבה ורב העיר
ברכת הרב הראשי לרמת-גן הרה"ג יעקב אריאל
בס"ד סיון תשס"א לשכת הרב הראשי
הרב יעקב אריאל
לידידי היקר והנעלה
הרב יעקב אפשטיין שליט"א
שלומך ישגא לעד
שמחתני שמחה גדולה בחיבורך המלא והגדוש "חבל נחלתו". אכן חבל זה שזור מנימים רבים של הלכות בכל חלקי התורה פרי עמל ויגיעה בתורה שנים רבות. ניכר בו שהוא חבל המשתלשל מדורות קודמים של תלמידי חכמים ובפרט סבך הגדול פרופ' י. נ. אפשטיין. וחבל התורה מחבר גם את חבל הארץ בו אתה יושב ועוסק בתורה - גוש קטיף - לתורה. בפרט בשעה קשה זו לחבל בפרט ולארצנו בכלל. יה"ר שהיסורים העוברים עלינו יהיו חבלי לידה לקראת תקופה חדשה בעם ישראל, וזכות התורה בחבל זה בפרט ובשאר חבלי ארצנו תעמוד לנו להינטע במעמקי נחלתנו נטיעת עולמים.
עברתי מקופיא על חלק מהספר ומכיון שאין בית המדרש ללא חידוש הרשני להעיר את הערותי הבאות:
א. בסוף סימן י' בענין עשיית מנורה בסעיף ט' כתבת שמנורה מחוברת לקרקע אסורה משום שצורתה נבדלת. בדעת כהן סוף סימן נ"ז הסתפק בשאלה זו אם מנורה מחוברת אסורה או מותרת. ובהערות מורנו ורבינו הגאון הרב צבי יהודה האריך בנושא זה ולדעתו קביעת המנורה בקרקע משנה מהותית מנורה זו ממנורת המקדש שגדרה כלי דווקא. והחיבור לקרקע מבטלה מתורת כלי ואין זו מנורת המקדש כלל, ומותר לעשותה.
ב. בסי' י"א הסתפקת אם החשמונאים היו צריכים לחנוך את המקדש מחדש אחרי היותו ברשות היוונים. והשאלה היא האם עצם השתלטות היוונים על המקדש וטומאתו חיללה את קדושתו והיה צורך לחנכו מחדש. ותלית זאת במחלוקת בעל המאור והרמב"ן במס' ע"ז נ"ב. שלדעת בעל המאור רק פריצי ישראל מוציאים את המקדש לחולין ולא נוכרים. אולם כפי שידוע לנו מתיוונים יהודים הם שהשתתפו בטומאת המקדש, ואם כן גם לדעת בעל המאור יצא מקדושתו.
ועיין גליוני הש"ס למס' שבת כ"א שתי' את הקושיה הידועה לשם מה היו החשמונאים זקוקים לשמן טהור הרי טומאה הותרה בציבור?
ותירץ שרק כאשר המקדש פעיל וארעה בו טומאה, טומאה הותרה בציבור. אך כשבאים לחנוך את המקדש מחדש חייבים לחנכו בטהרה ולא בטומאה בציבור. עיין שם שהביא מבעלי התוספות על התורה פרשת שמיני שכהן הדיוט ביום חינוכו דינו ככהן גדול ואסור בטומאת קרובים ורוצה לומר שאי אפשר לחנוך כהן בטומאה, וה"ה א"א לחנוך את המקדש בטומאה. ולפי"ז כה"ג שאסור לו ליטמא לעולם הוא משום שהוא מתחנך בכל יום מחדש, שהרי עליו להביא מנחת חינוך כל יום ויום. ולענ"ד אין משם ראיה לחינוך המקדש. כי בעה"ת רק אמרו שכה"ד ביום חינוכו דינו ככה"ג. ור"ל כשם שכה"ג מביא כל יום מנ"ח ובכך מתכהן כך גם כה"ד חייב לפחות בפעם הראשונה להתכהן ככה"ג ואז חלים עליו דיני כה"ג לענין זה ולכן גם להלכות טומאה אסור לו ליטמא כדין כה"ג, אך לא מדין חינוך. וצ"ע. אך סברתו מאד מסתברת שא"א לחנוך דבר בטומאה.
לכשתמצי לומר בשאלתך נחלקו המפרשים בשם חנוכה. הר"ן מפרש: חנו בכ"ה, אך המהרש"א בחא"ג לשבת כ"א חולק עליו וכותב שהשם חנוכה נקבע ע"ש חנוכת המזבח. ומביא את הגמרא בע"ז נ"ב ששיקצו היוונים את אבני המזבח והיה צורך לבנות מזבח חדש. ובאנצ' תל' שם ערך חנוך כלי המקדש הע' שלד' החזו"א מזבח שנהרס ובנאוהו מחדש לא היה צריך חינוך, אך מחברי האנצ"ת העירו מהרמב"ם שלא משמע כן. השאלה תלויה איפוא במח' בין ראשונים ואחרונים.
ג. בסי' י"ב דנת בשאלת מכירת נשק לנוכרים ובין היתר כתבת שמכיון שייצור נשק הוא יקר מאד וכדי להחזיקו מבחינה כלכלית יש הכרח לייצרו בכמויות גדולות ולמוכרו.
גם אני סברתי פעם כך, אולם העירו לי שא"א לכרוך את השיקול הכלכלי בעצם הצורך ליצר נשק. חובתנו לייצר נשק משום וחי בהם, יהיה המחיר אשר יהיה. גם אם לא נמצא קונים לנשק עלינו לייצרו בעלות גבוהה. השיקול הכלכלי אינו יכול למנוע מאתנו את הצורך בנשק. וכשם שעצם החזקת צבא גדול ומצוייד עולה הון עתק ואכן הוצאות הבטחון הן גבוהות ביותר ובאות על חשבון הוצאות נחוצות אחרות כך גם יצור הנשק, ואין להתיר איסור מכירת נשק לנוכרים בגלל שיקול כלכלי.
ד. בסי' י"ז דנת בנטילת ידים מברז. יש להבחין בין ברז הנמצא בקצה צינור היורד מאונך מלמעלה למטה, שאז המים שבו נמצאים בכלי ופתיחת הברז דינה כבידקא דמיא בכח ראשון שיש לה דין כח גברא והנטילה כשרה, לבין צינור הבא במאוזן או שעולה מן הקרקע שאז אין להחשיבו ככלי, כי ברגע שייפסק הלחץ (אם לחץ גרויטציוני או לחץ חשמלי) המים לא ישארו בצינור וא"כ לצינור דין כלי.
ה. בסי' י"ח בענין גילוי לא מצינו דין גילוי במים זורמים בנהרות, מעיינות באגמים וכד' אלא רק בכלי. ואכן צ"ע מדוע לא חששו לגילוי במים אלו? וצ"ע.
ו. בסי' כ"ב דנת בשאלת שותפות עם נוכרי. בשותפות עם מוסלמי אין חשש שישבע לע"ז.
מסקנתך לאסור שותפות עם נוכרי במפעל שיעבוד בשבת אתה צודק מאד. כבר עתה יש פירצה שסוחרים מוכרים את חנותם לנוכרים לשבת וטוענים שאינם עוברים על החוק. לכן אסור ליצור פירצה כזו שתוצאותיה הרס כל השבת במדינה. לכה"י יש להתיר מפעל בבעלות נוכרית בעיר נוכרית מובהקת כגון טייבה וקלנסואה אך לא במקום בו יש יהודים.
ז. בסי' מ"א בענין ברכה על הידור מצוה עי' בחי' הגרי"ז על הל' חנוכה.
ח. בסי' מ"ט בענין ציור אדם, נהגו להקל בציור וצילום של אדם כדעת רוב הפוסקים. גם הרב קוק בדעת כהן סי' ס"ו לא כתב לאסור אלא ממידת חסידות בלבד.
בובות בפרצוף שלהן מן הראוי שישראל לא יעשה אותן. אך מותר לקנותן ולשחק בהן. מודל של אדם ללימודי טבע נראה לי שמותר. כמו שמצינו לענין צורות של ר"ג שללימוד מותר.
ט. בסי' נ"ח כתבת בסוף שהקובע מזוזה בבית חדש יברך גם שהחיינו על המזוזה וגם הטוה"מ על הבית. והסתמכת על הגר"א באו"ח סי' כ"ב ס"א. אך המשנ"ב שם מסופק אפילו אם המדובר במצוות שאדם מקיים פעם ראשונה בחיים, אלא שכותב שיראה עצמו להכניס עצמו מצד אחר, כלומר שיברך על בגד חדש. וכאן שהוא כבר מברך על הבית הטוה"מ אינו יכול לברך גם שהחיינו על המצוה. אמנם מנהג א"י לברך בשעת המילה על כל ילד וילד, אך זוהי מצוה הבאה לעתים רחוקות יותר ולא דמי למזוזה הבאה לעתים מזומנות. ואם כי יש פוסקים הסוברים שהמקיים מצוה פעם ראשונה יברך שהחיינו, אך כאן לא מדובר במצוה בפעם הראשונה. ועי' על כל זה במאמרו של הרב דוד כהן בספר ברורים בהל' ראיה.
י. בסי' ע"ב בשאלת פדיון בכור ומע"ש במטבעות ימינו שבעצם אינם אלא שטרות, מאידך לפי החוק והנוהג אנו מתייחסים לשטרות אלו כאל שווי ערך עצמי. עי' עונג יו"ט סי' ק"ב שהבדיל בין שטרי נייר שאין להם שום ערך עצמי לבין מטבעות מתכת שיש להם ערך כלשהוא. ועל זה אנו סומכים כנראה בפדיון מע"ש.
יא. בסי' פ"ט דנת בדבר אחריותו של סוכן שרכבו — שהוא רכב המעביד — נגנב מדוע שלא ישלם? נלענ"ד שמצינו הטבות דומות בימינו שאין באים על הפועלים בתביעות מצד הדין. כגון, פועל שהזיק בעבודתו לרכוש בעה"ב אינו משלם. לכל היותר יפטרוהו אם נזקו רב מתועלתו, אך תשלום נזיקין - מאן דכר שמיה?! ונראה שנוהגים כמו שדרש רב מרבב"ח בסוף פ' האומנין "למען תלך בדרך טובים". המעבידים מבינים שא"א להטיל את כל האחריות רק על הפועלים, ולכן הם פוטרים אותם מחיובים מסוימים. וא"כ ה"ה בגנבת רכב. ומכיון שבלא"ה הביטוח משלם הנזק אינו גדול כל-כך, והמעביד סופג נזק זה כשם שהוא סופג הפסדים אחרים הנגרמים לו ע"י הפועלים.
ונלענ"ד שאע"פ שכל זה הוא רק לפנים משוה"ד, אולם הנוהג ההופך זאת לחיוב הוא נוהג טוב. וכמו שמצינו בכמה דברים שהפכו מלפנים משוה"ד לעיקר הדין, כגון כופין על מידת סדום, וכדו'. ובפרט בהל' פועלים מן הראוי שיתייחסו אל הפועלים בעין יפה. ואכן כל תנאי עבודתם של הפועלים השתנו לטובה, כולל פיצויים וכדו'. ואע"פ שיסודם הוא לפנים משוה"ד מנהג המדינה הופך אותם לדין וכך נאה וכך יאה.
ואני שוב מברכך שיפוצו מעינותיך חוצה
בברכת התורה והארץ
יעקב אריאל