וימתקו המים/יג

פרק יג: הגלות והעונש - סיבה להתעודד ולגאווה לאומית

א. מפני מה עופות שבבבל שמנים?

אמר ליה רבי חייא בר אבא לרבי אסי: מפני מה עופות שבבבל שמנים? 
אמר ליה: כלך למדבר עזה ואראך שמנים מהן.
מפני מה מועדים שבבבל שמחים? 
מפני שהן עניים.
מפני מה תלמידי חכמים שבבל מצוינין?
מפי שאינן בני תורה.
מפני מה עובדי כוכבים מזוהמים?
מפני שאוכלין שקצים ורמשים.
איתער בהו רבי יוחנן, אמר להו:
דרדקי! לא כך אמרתי לכם "אמר לחכמה אחתי את" (משלי ז', ד)
אם ברור לך הדבר כאחותך שהיא אסורה לך – אומרהו,
ואם לאו – לא תאמרהו!
אמרו ליה: ולימא לן מר איזה מהן. 
       מפני מה עופות שבבבל שמנים?
מפני שלא גלו, שנאמר 
"שאנן מואב מנעוריו ושקט הוא אל שמריו ובגולה לא הלך" (ירמיהו מ"ח, יא). 
והכא מנלן דגלו – דתניא, 
רבי יהודה אומר: חמשים ושתים שנה לא עבר איש ביהודה,
     שנאמר "על הרים אשא בכי ונהי וגו"
     מעוף השמים ועד בהמה נדדו הלכו' (ירמיהו ט', ט).
     בהמ"ה בגימטריא חמשין ותרתין הוו.
מפני מה מועדים שבבבל שמחים?
מפני שהיו באותה קללה, 
     דכתיב "והשבתי כל משושה חגה חדשה ושבתה וכל מועדה" (הושע ב', יג). 
     וכתיב "חדשיכם ומועדיכם שנאה נפשי היו עלי לטרח" (ישעיהו, א', יד). 
מאי "היו עלי לטרח"?
אמר ר' אלעזר: אמר הקדוש ברוך הוא: 
   לא דיין לישראל שחוטאין לפני, 
   אלא שמטריחין אותי לידע איזו גזירה קשה אביא עליהן!
אמר רבי יצחק: אין לך כל רגל ורגל שלא באתה בולשת (חיל רומאי- רש"י) לציפורי.
ואמר רבי חנינא: 
  אין לך כל רגל ורגל שלא בא לטבריה אגמון וקטמון (מושל) ובעל זמורה (שוטר).

מפני מה תלמידי חכמים שבבבל מצוינין? 
לפי שאינן בני מקומן.
דאמרי אינשי: במתא – שמאי, בלא מתא- תותבאי.
"הבאים ישרש יעקב יציץ ופרח ישראל" (ישעיהו כ"ז, ח), 
תני רב יוסף: אלו תלמידי חכמים שבבבל שעושים ציצין ופרחין לתורה.
מפני מה עובדי כוכבים מזוהמים?
שלא עמדו על הר סיני. 
שבשעה שבא נחש על חוה הטיל בה זוהמא.
ישראל שעמדו על הר סיני – פסקה זוהמתן,
עובדי כוכבים שלא עמדו על הר סיני – לא פסקה זוהמתן.
אמר ליה רב אחא בריה דרבא לרב אשי: גרים מאי?
אמר ליה: אף על גב דאינהו לא הוו, מזלייהו הוו, 
     דכתיב "את אשר ישנו פה עמנו 
   עמד היום לפני ה' אלהינו ואת אשר איננו פה וגו" (דברים כ"ט יא) 

(שבת קמ"ה)

לפנינו אגדה ארוכה, עמוקה ובעלת מסרים רבים. הנושא העיקרי של אגדה זו: היחס למציאות הגלות בזמן הגלות. כלומר האם להשלים עם מציאות הגלות? יהודי הנמצא בארץ ישראל בזמן הגלות, האם עליו להידבק בארץ למרות הקשיים? או שמא עדיף שילך לגלות? יהודי הנמצא בגלות- האם עליו להשלים עם המציאות ולהישאר בגלות? או שמא עליו לפעול, להתאמץ ולעלות לארץ ישראל?
בקריאת עומק של האגדה אנו לומדים עניין נוסף. הקשור לרצף האגדות בספר זה. להוציא מתוק ממר. להוציא את הנקודה הטובה מתוך הגלות המרה. אכן, בהמשך האגדה ר' יוחנן מתייחס למציאות הגלות אך המקום לראות את הקושי שבגלות, את העונש שבגלות, הוא רואה את עם ישראל העם הנבחר. רבי יוחנן רואה בכל מציאות הגלות סימן מעודד. הגלות מעידה על ברית של הקב"ה עם בני ישראל. עצם קיומה של הברית הריהו דבר מעודד מאוד. הברית בין ה' לבין ישראל זהו הדבר הכי מרומם שיש. זה מקור לגאווה לאומית, זה מקור לשמחה עילאית. והנה הגלות מקבלת מימד שולי וזמני- לעומת ברית הנצח.

האגדה שלפנינו דנה בשאלת השאלות ביחס לגלות. איך להתייחס לגלות? בעל האגדה, רבי יוחנן, חי בתקופה קשה של הגלות , ואולי הקשה ביותר מאז החורבן ועד ימיו . המצב הבטחוני והכלכלי בארץ נחלש מאוד. יהודים עוזבים את הארץ בגלל המצב הקשה. מרכז התורה בארץ הולך ונחלש, ולעומתו מרכז התורה בבבל הולך ומתחזק.
על רקע מצב זה עולות שאלות בפי יהודי הארץ ביחס לגלות. ה' הגלה אותנו, מאחר וכך הרי הגלות הינה עובדה מוגמרת. האם זה הופך להיות מצב מועדף? הרי ה' שבחר בנו, עתה בחר להגלותנו. על כן עלינו לרַצות את העונש במלואו מבלי להילחם נגד העונש. האם זה מה שהקב"ה מצפה מאיתנו, לרַצות את העונש מבלי להתחכם?
או שמא מבחינתנו, התיקון הוא לפעול ליציאה מהגלות ולחזור לארץ בכל זמן ובכל מצב. הגולה היא עונש, והמקום שלנו הוא ארץ ישראל. אם כך עלינו להיות פעילים ולחפש כל חלון של הזדמנות. ממילא מי שיכול לעלות לארץ ולא עולה, גם בזמנים הקשים מאוד, הריהו פועל בניגוד לרצון ה! הריהו מנציח את העונש ואינו פועל לתיקון החטא.

אמר ליה רבי חייא בר אבא לרבי אסי:   מפני מה עופות שבבבל שמנים? 
אמר ליה: כלך למדבר עזה ואראך שמנים מהן.

רבי חייא בר אבא מציין עובדה: בבבל העופות יותר שמנים מאשר בארץ ישראל. הוא מציג את דעתו בשאלה: מדוע?
רבי אסי אינו עונה לשאלתו, מדוע העופות בבבל יותר שמנים. אלא דוחה את טענתו: כלל וכלל לא! רבי אסי עונה לו שהעופות בארץ ישראל יותר שמנים: "כלך למדבר עזה ואראך שמנים מהם".
מה פשר תשובתו של ר' אסי, "כלך למדבר עזה"? נראה לאמר שר' אסי דוחה אותו בטענה הגיונית. לא היית בכל ארץ ישראל. לא ראית את כל המקומות. האם היית במדבר עזה? עזה זהו ביטוי למקום רחוק. ודאי במקומות מסויימים יש עופות שמנים מאלה של בבל. מאידך ניתן להבין את דברי ר' אסי בדרך אחרת: ארץ ישראל משובחת מכל הארצות. אפילו מדבר עזה, שזהו מקום שומם ומדברי, אפילו שם העופות יותר שמנים מאלו של בבל .

ב. "מפני מה מועדים שבבבל שמחים"

מפני מה מועדים שבבבל שמחים? 
מפני שהן עניים.

ר' חייא רואה יתרון נוסף לבבל: המועדים שם יותר שמחים מאלו שבארץ ישראל. שוב הוא מביע את דעתו בצורת שאלה- מדוע? ושוב ר' אסי דוחה את הטענה: לא יתכן, החגים בארץ ישראל יותר שמחים!
והוא מסביר את דעתו: מה שנראה שהחגים בבבל יותר שמחים, אין זאת כי אם טעות בראיה. החגים שם בבבל נראים יותר שמחים מפני שהם עניים. הם נאלצים לעבוד קשה במשך השבוע . משום כך כאשר הם נחים במועדים, ניכר ההבדל, ויום החג כיום מנוחה בולט. אולם בארץ ישראל כל השבוע נוח יותר, וממילא המנוחה שביום החג אינה בולטת. אך בפועל החגים בישראל יותר שמחים.
גם כאן ר' אסי אינו מוכן לקבל שארץ הגלות עדיפה על ארץ ישראל. להיפך, ארץ ישראל עדיפה.

ג. "מפני מה תלמידי חכמים שבבבל מצויינין"?

מפני מה תלמידי חכמים שבבל מצוינין?
לפי שאינן בני תורה.

יש התפתחות בשאלותיו של ר' חייא. בתחילה הוא התייחס לעולם החומרי- עופות. אח"כ שאל על המועדים- העולם הרוחני. קדושת הזמן. ועכשיו הוא עובר לאדם- לתלמידי החכמים. המשותף לכל שאלותיו, שבכולן הוא רואה את בבל במצב של עדיפות על ארץ ישראל.
ר' חייא שואל מדוע ת"ח של בבל מצויינין? כלומר, ניכרים בבגדיהם המיוחדים. יש להניח שר' חייא רוצה לומר שתלמידי חכמים של בבל יותר טובים משל ארץ ישראל. אכן מרכז התורה עבר מארץ ישראל לבבל . וגדולי העולם, גדולי האמוראים, והישיבות הגדולות אלה נמצאים בבבל. אלא שר' חייא אומר את דבריו בלשון נקיה, כדי שלא לפגוע ברבני ארץ ישראל.
והנה ר' אסי שוב אינו מוכן לקבל עדיפות כל שהיא של בבל על ארץ ישראל. תשובתו מחזירה לארץ ישראל את עליונותה. ר' אסי עונה: "משום שאינם בני תורה" לדעת ר' אסי, תלמידי חכמים של בבל אינם מספיק בני תורה, ומשום כך לא יכבדו אותם, אלא אם כן יתלבשו באופן מיוחד- יותר מהודר .
מאידך, ניתן להבין את תשובת ר' אסי: "שאינם בני תורה" ביחס לתושבים של בבל, "עמך ישראל". אלה אינם בני תורה. משום כך הם לא מכבדים תלמידי חכמים, אלא אם כן הם לבושים בהדר. כלומר הם מכבדים את החיצוניות ולא את התורה.
שוב ר' אסי אינו מוכן לקבל את העובדות כהווייתן. שוב ר' אסי מתנגד לראות יתרון כל שהוא לארץ הגולה על פני ארץ ישראל.

ד. היחס לגלות בזמן הגלות

בשלושה מקרים ר' חייא העמיד את בבל כעדיפה על ארץ ישראל. בתגובה בשלושת המקרים רבי אסי דחה את דבריו על הסף, והעמיד את ארץ ישראל כעדיפה על בבל.
נשאלת השאלה, מהו שורש המחלוקת בין שני האמוראים? אין ספק, הם אינם עסוקים בשאלה שטחית וחומרית: היכן העופות יותר שמנים. הם גם לא עסוקים בשאלה, איפה יותר שמח. דווקא השאלה השלישית ביחס לתלמידי חכמים שופכת אור על מהות המחלוקת.
ר' חייא שאל, מדוע תלמידי חכמים של בבל מצויינין. בשאלתו ר' חייא מפנה את תשומת לבנו לעובדה חשובה מאוד: בזמנם מרכז התורה העולמי נמצא בבבל ולא בארץ ישראל. אשר על כן מבחינת ר' חייא יש מקום לגלות בזמן הגלות. כלומר, עלינו להשלים עם עובדת הגלות. הרי עינינו רואות, לדברי ר' חייא, שמקום הגלות – בבל, קיבל את ברכת ה'. העובדות מדברות בעד עצמן:
1. העופות בבל יותר שמנים, כלומר המצב החומרי בבבל יותר טוב.
2. החגים בבבל יותר שמחים, כלומר גם השפע הרוחני נמצא בבבל.
3. מרכז התורה העולמי נמצא בבבל. לאור כל זאת אפשר לאמר כי השכינה גלתה לבבל יחד עם ישראל.
מאחר וכך הגלות מחליפה את ארץ ישראל. אשר על כן מי שנמצא בגלות, צריך להישאר בגלות, ואין עניין מיוחד לעזוב את הגלות ולעלות לארץ ישראל.
כל זאת אינו סותר שארץ מולדתנו היא ארץ ישראל, וכמובן בבוא העת משיח צדקנו יחזיר אותנו אליה. אך כיום (בימי האמוראים המדברים באגדה) עלינו לקבל את הגולה כעובדה קיימת ואל לנו לעזוב את הגולה. כביכול, הקב"ה השפיע את השפע האלוקי בבבל, ובכך הוא רומז לנו שמקומנו כעת הוא בגולה- בבבל.
לעומתו ר' אסי אינו מוכן לקבל את מציאות הגלות כעובדה שצריך להשלים אִתה. בתשובותיו הוא רואה את ארץ ישראל יותר טובה מבבל. העופות בארץ ישראל יותר שמנים, החגים יותר שמחים, וכמובן, תלמידי החכמים של ארץ ישראל יותר חכמים. אלה של בבל אינם בני תורה. בתשובותיו אלה מביע ר' אסי את דעתו, שאין מקום לגלות בשום מצב. כל הטענות שהשכינה גלתה לבבל אינן נכונות לפי רבי אסי, שהרי השפע הכלכלי והברכה לא נמצאים בבבל. אפשר להמשיך את שיטת ר' אסי ולאמר, שלדעתו עם ישראל צריך לחזור לארצו, כל מי שביכולתו לעלות לארץ חייב לעשות זאת.

ה. ראיה חיובית

אומנם האגדה ממוקדת בנושא הגלות, אך מותר ללמוד מהאגדה דברים נוספים. דברי ר' אסי הינם שיעור מאלף בראייה חיובית. גם ר' חייא וגם ר' אסי רואים אותה מציאות. שניהם נמצאים בארץ ישראל בטבריה. שניהם חיים את המצב הקשה בארץ בנקודת שפל כלכלית של השלטון הרומאי. אולם כל אחד רואה את המציאות אחרת.
ר' חייא רואה את בבל כעדיפה וטובה יותר. זוהי ראיה פשוטה ולא מתוחכמת, וככל הנראה, זו היא המציאות לאמיתה. אולם ר' אסי רואה אותן עובדות אך בעיניים אחרות, בעיניים של ראיה חיובית.
לדברי ר' אסי, אפילו העופות של מדבר עזה יותר שמנות מאלו של בבל. ופירוש הדבר, ארץ ישראל יותר טובה מבחינה חומרית. החגים בבבל נראים יותר שמחים. אך לא בעיניים של ר' אסי. לר' אסי יש פרשנות הפוכה. לדבריו ארץ ישראל שמחה יותר ונוחה יותר אפילו בימות החול.
גם ביחס לתלמידי החכמים של ארץ ישראל ר' אסי מפגין ראיה חיובית. אומנם הם לא לבושים בלבוש מהודר ומיוחד, אך "היא הנותנת". דווקא מפני שתלמידי החכמים של ארץ ישראל הם בני תורה, הם אינם צריכים ביגוד חיצוני מהודר.
הנה כי כן ניתן ללמוד מדברי ר' אסי שיעור בראייה חיובית. הכל בעיני המסתכל. המציאות היא אותה מציאות. האחד רואה אותה כגרועה, ומי שרוצה רואה אותה כטובה מאוד.

ו. "ומפני מה עכו"ם מזוהמים"?

מפני מה עובדי כוכבים מזוהמים?
מפני שאוכלין שקצים ורמשים.

השאלה הרביעית שונה מקודמותיה. זו כבר אינה מעמידה את בבל ביתרון מול ארץ ישראל. בתחילה ר' חייא החמיא לבבל שלוש פעמים, וראה בה יתרונות על ארץ ישראל. אולם עתה הוא קובע, כי באשר לאוכלוסיה, לתושבי בבל, הרי אלה מזוהמים.
לכאורה השאלה יוצאת דופן ואינה שייכת לסדרת השאלות הקודמות. אולם נראה כי השאלה הרביעית מחוייבת המציאות. ר' חייא בא להוציא כל ספק מליבנו באשר למעמדה של ארץ ישראל. ר' חייא בא לתקן את הרושם שנוצר. למרות היתרונות שנתן לבבל על פני ארץ ישראל, אין לו ספק באשר לקדושת ארץ ישראל, אשר מגדלת קדושים. לעומת זאת ארצות הגולה מגדלות מזוהמים.
תשובתו של ר' אסי, "מפני שאוכלים שקצים ורמשים", סוגרת מעגל. השאלה הראשונה הציגה את ה"עופות השמנים" של בבל. כעת ר' אסי מסביר שהגויים מזוהמים בגלל האוכל. מאחר שהם אוכלים "שקצים ורמשים". ואולי הוא רומז ל"עופות השמנים".
כלומר, אותם עופות שמנים שר' חייא ראה בהם יתרון, הנה הם הגורם לדבר הגרוע ביותר. הם הגורם לכך שהגויים מזוהמים.
בסופו של דבר, השאלה הרביעית מגלה תמימות דעים בין שני האמוראים. שניהם סוברים כי ארץ הגולה מגדלת מזוהמים, ואילו ארץ ישראל, ארץ הקודש, מגדלת עם קדוש.

ז. רבי יוחנן מנמנם

יתיב רבי חייא בר אבא ורבי אסי קמיה דרבי יוחנן,
ויתיב רבי יוחנן וקא מנמנם.

כידוע, החושך מסמל את הגלות והאור את הגאולה. על דרך זו אפשר לאמר שהשינה מסמלת את הגלות. במצב של גלות עם ישראל אינו במצב של עירנות, כביכול, העם ישן.
האגדה פותחת בכך שרבי יוחנן היה מנמנם. כלומר, הוא לא ער ולא ישן, לא בגלות ולא בגאולה. אכן כך זו המציאות: ר' יוחנן אינו בגלות, הרי הוא בארץ ישראל- בטבריה. מאידך אין זה זמן הגאולה; בית המקדש חרב, אויבים שולטים בארץ ישראל, ורובו המוחלט של העם בגלות.
ואולי, האגדה פותחת בלשון זו, שר' יוחנן מנמנם, כדי לרמוז לנו שזהו עניינה של כל האגדה. רוב העם בגלות, הזמן הוא ודאי זמן הגלות. אולם יש גרעין בארץ ישראל, גרעין של יהודים בגליל. ובמרכז היישוב היהודי צומחת התורה של אמוראי ארץ ישראל. מאידך מרכז התורה בבבל הולך ומתחזק.
על רקע זה אנו קוראים את האגדה. ר' יוחנן "מנמנם". אנו בזמן הגלות אבל אנו בארץ ישראל. איך צריך להתייחס לגלות? להלן ר' יוחנן יענה על כל אותן ארבע שאלות של ר' חייא, ויציג עמדה שלישית לא כמו זו של ר' חייא ולא כמו זו של ר' אסי.

ח. "אמור לחכמה אחותי את"

איתער בהו רבי יוחנן, אמר להו:
     דרדקי! לא כך אמרתי לכם "אמר לחכמה אחתי את" (משלי ז', ד)
     אם ברור לך הדבר כאחותך שהיא אסורה לך – אומרהו,
     ואם לאו – לא תאמרהו!

בעודו מנמנם שמע ר' יוחנן את הדו שיח בין שני תלמידיו. ר' יוחנן גוער בשניהם ואומר: אם הדברים אינם ברורים, אל לכם לדון בהם. "אמור לחכמה אחותי את". כמו שברור לך שאחותך אסורה לך, כך דברי החוכמה אמורים להיות ברורים. רק אם הדברים ברורים מאוד, רק אז יש לאומרם.
ההקדמה של ר' יוחנן לתשובותיו באה ללמדנו, כי הנושא הנדון אינו פשוט כלל וכלל.

ט. גם העופות גלו

אמרו ליה: ולימא לן מר איזה מהן.  מפני מה עופות שבבבל שמנים? מפני שלא גלו, 
       שנאמר "שאנן מואב מנעוריו ושקט הוא אל שמריו 
   ובגולה לא הלך" (ירמיהו מ"ח, א). 
       והכה מנלן דגלו – דתניא, 
רבי יהודה אומר: חמשים ושתים שנה לא עבר איש ביהודה,
      שנאמר "על הרים אשא בכי ונהי וגו' 
   מעוף השמים ועד בהמה נדדו הלכו" (ירמיהו ט', ט).
      בהמ"ה בגימטריא חמשין ותרתין הוו. 

תרגום::
כאמור, "העופות השמנים" הם סמל למצב הכלכלי. ר' חייא מדבר על עובדות: "העופות בבבל שמנים יותר". כלומר, המצב הכלכלי בבבל טוב יותר מזה שבארץ ישראל. רבי יוחנן בתשובתו אינו סותר את דברי ר' חייא. עם עובדות לא מתווכחים. אדרבה רבי יוחנן מסכים עם העובדות, ונותן לכך הסבר.
לדברי ר' יוחנן, העופות של ארץ ישראל גלו. כאשר עם ישראל גלה, יחד אתו גלו החיה, הבהמה ועוף השמים.
זאת על פי הפסוק: "על ההרים אשא בכי ונהי ועל נאות מדבר קינה כי נצתו מבלי איש עבר ולא שמעו מול מקנה מעוף השמים ועד בהמה נדדו הלכו" . לעומת זאת העופות של בבל כמו אלה של כל העולם לא גלו. כאשר העופות שגלו חזרו לארץ ישראל הם נהיו יותר רזים. לעומתם אלה של בבל לא גלו, ומשום כך הם יותר שמנים.
ה"עופות שמנים" שגלו אינם אלא משל. והנמשל הוא המצב הכלכלי והקשר שלו לגלות. עם ישראל נענש בגלות והעונש כלל גם את הארץ. חלק מעונש הגלות- פירושו שהמצב הכלכלי בארץ יהיה קשה. כדברי הכתוב: "ונתתי את עריכם חרבה... והשמותי אני את הארץ... והיתה ארצכם שממה" (ויקרא כ"ו, לא-לג).

י. "מועדים שבבבל שמחים"

מפני מה מועדים שבבבל שמחים?
מפני שלא היו באותה קללה, 
דכתיב "והשבתי כל משושה חגה חדשה ושבתה וכל מועדה" (הושע ב',יג). 
וכתיב "חדשיכם ומועדיכם שנאה נפשי היו עלי לטרח" (ישעיהו א', יד). 
מאי "היו עלי לטרח"?
אמר ר' אלעזר: אמר הקדוש ברוך הוא: 
     לא דיין לישראל שחוטאין לפני, 
     אלא שמטריחין אותי לידע איזו גזירה קשה אביא עליהן!
אמר רבי יצחק: אין לך כל רגל ורגל שלא באתה בולשת  (חיל רומאי- רש"י) לציפורי.
ואמר רבי חנינא: 
     אין לך כל רגל ורגל שלא בא לטבריה אגמון וקטמון (מושל) ובעל זמורה (שוטר).

ר' חייא מצא שהמועדים בבבל יותר שמחים. את העובדה הזאת הוא הציג בצורת שאלה- מפני מה? ר' יוחנן אינו כופר בעובדה זו ואינו סותר אותה. אכן החגים בבבל יותר שמחים מאשר בארץ ישראל. ר' יוחנן מסביר מדוע, ותולה זאת בגלות. גם החגים בארץ ישראל היו בקללת הגלות, מסביר ר' יוחנן. וזאת ע"פ הפסוקים: "והשבתי כל משושה חגה חדשה ושבתה וכל מועדיה" (הושע ב', יג) וכן "חדשיכם ומועדיכם שנאה נפשי היו עלי לטרח" (ישעיהו א', יד).
לסיכום, ר' יוחנן מסביר כי הקב"ה העניש את עם ישראל בעונש הגלות. אך עונש זה אינו מצומצם לעם העוזב את ארצו. העונש כוללני מאוד. כלומר, בכלל עונש הגלות גם הארץ נענשת שהיא תהיה שממה וחרבה, ואפילו החגים בארץ לא יהיו שמחים.

יא. ארץ ישראל – מקומנו הטבעי גם בזמן הגלות

מפני מה תלמידי חכמים שבבבל מצוינין? 
לפי שאינן בני מקומן.
דאמרי אינשי: במתא – שמאי, בלא מתא- תותבאי.
(כפי שאומרים האנשים: במקומי שמי מכבד אותי כשאיני במקומי לבושי מכבד אותי)
"הבאים ישרש יעקב יציץ ופרח ישראל" (ישעיהו כ"ז, ח), 
תני רב יוסף:  אלו תלמידי חכמים שבבבל שעושים ציצין ופרחין לתורה.

כאמור, השאלה השלישית התייחסה לאדם, לתלמידי החכמים. "מפני מה תלמידי חכמים שבבבל מצויינין?" כלומר, לבושים במהודר. גם כאן ר' יוחנן אינו מתכחש לעובדות, וכמו בתשובותיו הקודמות הכל תלוי בעניין הגלות.
תשובתו של ר' יוחנן חד משמעית: "לפי שאינן בני מקומן". כלומר הם בגלות, משום כך עליהם להתהדר בבגדיהם. לעומתם חכמי ארץ ישראל נמצאים במקומם הטבעי, ואדם הנמצא במקומו – שמו מכבדו. ומי שאינו במקומו- בגדיו מכבדים אותו.
בשתי תשובותיו הראשונות ר' יוחנן עונה שאכן לבבל יש עדיפות על ארץ ישראל. העופות יותר שמנים, כלומר המצב הכלכלי יותר טוב. גם מבחינה רוחנית טוב יותר בבבל, החגים שם יותר שמחים. בשני המקרים ר' יוחנן תלה זאת בקללת הגלות. בתשובתו השלישית ר' יוחנן מחדד את הנושא: תלמידי חכמים של בבל לבושים במהודר מפני שהם במקום זר, הם אינם בארץ ישראל. הם אינם במקומם הטבעי.
ר' יוחנן מסכם בתשובתו השלישית ואומר: אומנם בבל יותר עשירה (בימיו) אומנם שם יותר שמח, ויש שם תלמידי חכמים. אך לרגע זה לא הופך את בבל למקומנו. הגם שאנו במצב של גלות, מקומנו הטבעי הוא ארץ ישראל!
רק בתשובתו השלישית ענה ר' יוחנן לתלמידו ר' חייא בר אבא. זה שאל, האם יש מקום לגלות בזמן הגלות. תשובת ר' יוחנן חדה וברורה: מציאות של גלות לעולם אינה תקינה! אפילו שמרכז התורה נמצא בבבל. "בשורה התחתונה" - הגלות אינה מקומו של העם היהודי. מקומו הוא בארץ ישראל בכל עת ובכל זמן. גם אם נראה שהגלות "מחייכת" לנו ומקבלים אותנו יפה בארץ הגולה. גם אם מתעשרים שם ואפילו מעמד התורה מתחזק שם, לרגע זה לא הופך להיות מקומנו. רק ארץ ישראל היא המקום הטבעי של עם ישראל. והתוצאה המתחייבת מכך, שבכל רגע ורגע שיהודי מסוגל לעלות לארץ ישראל, עליו לעלות לארץ ישראל. בלי קשר אם בגולה יותר נוח ואם בארץ ישראל יותר קשה.

יב. בגד מלשון בגידה

האגדה התייחסה לביגוד המהודר של חכמי בבל כאל עניין מרכזי. שאלתו של רבי חייא התייחסה ללבוש של חכמי בבל: מדוע הם מצויינין? כלומר מהודרים בלבושם. תמוה הדבר. מדוע האגדה התייחסה דווקא לעניין הביגוד? הרי עיקר השאלה מתייחסת לתלמידי החכמים ולחוכמתם. הרי עיקר האגדה דנה בנושא מאוד חשוב, והוא מרכז התורה הנמצא בבבל. מדוע אם כן האגדה התייחסה דווקא ללבוש של חכמי בבל?
נראה לאמר כי הסיבה לכך קשורה לשורש של עניין הלבוש- הביגוד. כידוע, אדם הראשון לפני החטא לא היה זקוק לבגדים. אולם לאחר החטא הוא נאלץ להתלבש. מכאן ניתן לאמר כי ככל שהאדם נמצא במצב שהוא קרוב לאמת, הוא אינו מרגיש צורך בבגדים. דווקא כאשר האדם חוטא- בוגד, הוא מרגיש צורך בבגדים. הבגד שלובשים הוא מאותו שורש של המילה בגידה, ולא בכדי...
חכמי בבל נמצאים במצב לא טבעי, הם בגלות. משום כך הם צריכים את הבגד המיוחד, על כן הם לבושים במהודר. לעומתם חכמי ארץ ישראל נמצאים בארצם במקומם הטבעי, הם אינם "בוגדים" במולדתם, לכן הם אינם צריכים בגדים מהודרים ומיוחדים.

יג. דווקא הגלות – מקור לגאווה לאומית

מפני מה עובדי כוכבים מזוהמים?
שלא עמדו על הר סיני. 
שבשעה שבא נחש על חוה הטיל בה זוהמא.
ישראל שעמדו על הר סיני – פסקה זוהמתן,
עובדי כוכבים שלא עמדו על הר סיני – לא פסקה זוהמתן.
אמר ליה רב אחא בריה דרבא לרב אשי: גרים מאי?
אמר ליה: אף על גב דאינהו לא הוו, מזלייהו הוו, 
     דכתיב "את אשר ישנו פה עמנו 
  עמד היום לפני ה' אלהינו ואת אשר איננו פה וגו' " (דברים כ"ט, יד) 

שלוש השאלות הראשונות הדגישו את ההבדל בין ארץ ישראל לבין בבל. לעומת זאת השאלה הרביעית מדגישה את ההבדל בין ישראל לעמים.
לאחר שלוש השאלות הראשונות מתברר כי עם ישראל נענש וגלה, ואילו הגויים לא. הם קויים בהם: "שאנן מואב מנעוריו ושקט הוא אל שמריו... ובגולה לא הלך..." (ירמיהו מ"ח, יא). נשאלת השאלה, מדוע דוקא ישראל גלו? וכי הגויים לא עבדו עבודה זרה?! וכי הגויים צדיקים יותר מישראל?! אם כן מדוע ישראל גלה, ואילו הגויים בבחינת "שאנן מואב... ובגולה לא הלך..." בתשובתו הרביעית ר' יוחנן עונה, מדוע דווקא עם ישראל גלה. ר' חייא שאל "מפני מה עובדי כוכבים מזוהמים?" ר' יוחנן נותן תשובה כללית ב"ראיית על" בתשובתו הוא עונה על מספר שאלות:
1. מדוע דווקא ישראל גלו?
2. מדוע עובדים כוכבים מזוהמים?
3. איך להתייחס לגלות, כאל עונש? כאל מצב נחות? או שמא גם בגלות ניתן למצוא עידוד וגאוה לאומית?
ר' יוחנן מחזיר אותנו ליסוד-להתחלה: בראשית הבריאה הנחש הטיל זוהמה בחוה. ממילא כל האנושות במצב של קלקול, ובלשון הגמרא "מזוהמים". זאת עד שהדבר יתוקן. במשך הזמן ישראל תיקנו את חטא הנחש, ואילו אומות העולם לא תיקנו. התיקון נעשה ע"י מעמד הר סיני.
במעמד הר סיני בני ישראל נכנסו לברית עם הקב"ה. בברית זו ישראל אמרו "נעשה ונשמע", וקיבלו על עצמם עול מלכות שמים, כלומר קיום מצוות ה'. מאחר וכך עם ישראל תיקן את הקלקול הגדול, כלומר את חטא הנחש. מאחר וכך פסקה זוהמתם של ישראל. ובלשונו של ר' יוחנן: "ישראל שעמדו על הר סיני- פסקה זוהמתן, עובדי כוכבים ומזלות שלא עמדו על הר סיני לא פסקה זוהמתן".
הנה כי כן ר' יוחנן נותן מענה להבדל בין עם ישראל לגויים. הוא תולה זאת בעובדה היסטורית חד פעמית בימות עולם: מעמד הר סיני! עם ישראל חוה את מעמד הר סיני על כל המשתמש מכך. מאחר וכך עם ישראל נתון לכללים אחרים של ההשגחה. ובמילים אחרות עם ישראל נתון לכללים אחרים של שכר ועונש.
במעמד הר סיני עם ישראל התקרב לה' תכלית הקירבה. ונכנס לברית עם ה'. הקרבה לה' מחייבת מאוד, והפרת הברית ח"ו מחייבת שבעתיים. עם ישראל הגיע לדרגה של "וסביביו נשערה מאוד" (תהילים נ', ג). כלומר, מי שקרוב להקב"ה, ההשגחה מדקדקת אתו כחוט השערה. מאחר וכך אם עם ישראל מפר את הברית, הוא נענש קשות.
והנה לאחר כ- 900 שנה מאז מעמד הר סיני עם ישראל הפר את הברית ועבד עבודה זרה. העם נענש בעונש הכתוב בספר התורה, ספר הברית- עונש גלות. העונש כשלעצמו מעיד על ריחוק מבורא עולם. ה' הרחיק את עם ישראל מהארץ הנבחרת, מארץ הקודש. מאידך עונש הגלות מעיד על היותנו עם ה', על היותנו עם קדוש. עם שאסור לו לחטוא. עם שעמד במעמד הר סיני ופסקה זוהמתו הוא עם קדוש ומאחר וכך אם הוא יחטא הוא יענש.

יד. ראיה חיובית בדברי ר' יוחנן

בסיכומו של דבר עם ישראל נמצא בגלות. ר' יוחנן אינו מתכחש לעובדות. בבבל המצב טוב יותר, אפילו מרכז התורה העולמי נמצא שם. לעומת זאת בארץ ישראל המצב קשה מאוד. הכל תוצאה של עונש הגלות.
על רקע מצב זה ר' יוחנן מלמד אותנו שיעור בראיה חיובית. כמה טוב אפשר לראות בגלות הקשה? והנה דווקא בגלל עוצמת העונש והגלות ר' יוחנן מגלה את ייחודו של עם ישראל. עם מיוחד שחוה את מעמד הר סיני. עם שכרת ברית עם ה'. עם שהתקרב לה' תכלית הקרבה.
עונש הגלות הוא ההוכחה שעם ישראל נמצא קרוב לבורא עולם. עובדת הגלות מוכיחה עד כמה עם ישראל קרוב לקב"ה. בורא עולם העניש אותנו כי אנחנו עמו ונחלתו. אנו מקבלים את העונש ולא שוכחים לרגע שאנחנו עם ה'. עונש הגלות מזכיר לנו שאנחנו עם מיוחד עם כללים מיוחדים.
לסיכום, ר' יוחנן בתשובתו האחרונה מחזק את הגישה של ראיה חיובית. גם בעונש אפשר לראות משהו חיובי. ודווקא מהעונש אפשר להתחזק באמונה בה', בעבודת ה' ובגאוה לאומית.

טו. ר' יוחנן מוציא מתוק ממר

לסיכום האגדה, חז"ל מציגים שלוש דיעות ביחס לגלות. הווא אומר: מהו היחס לארץ ישראל לעומת ארצות הגולה בזמן הגלות.

1. ר' חייא בר אבא- יש עדיפות לבבל
ר' חייא מוצא את בבל עדיפה על פני ארץ ישראל בשלושה דברים במהלך הגלות.
א. מבחינה כלכלית המצב בבבל יותר טוב.
ב. גם במימד הרוחני ר' חייא מוצא עדיפות בבבל. החגים בבבל יותר שמחים.
ג. ר' חייא עובר למימד נוסף- האדם. לדבריו תלמידי חכמים שבבבל מצויינין. והוא רומז לכך שמרכז התורה העולמי נמצא בבבל. ר' חייא רואה בבבל יתרונות מכל הבחינות. מסקנת דבריו: יש מקום לגלות בתקופת הגלות. כלומר, צריך להשלים עם עובדת הגלות.
יחד עם זאת בשאלתו הרביעית ר' חייא מסיר כל ספק, ארץ ישראל היא ארץ הקודש! זו מגדלת עם קדוש! לעומת זאת ארץ הגולה מגדלת "מזוהמים". אין לר' חייא צל צלו של ספק ביחס לייחודה של ארץ ישראל, למעמדה ולקדושתה. ארץ ישראל היא נחלת ה'. אלא שהוא שואל: אולי בזמן הגלות יש עדיפות לארץ הגולה .

2. רבי אסי: גם בזמן הגלות אין כמו ארץ ישראל
לעומת ר' חייא, הרי שרבי אסי אינו רואה שום עדיפות לארץ הגולה גם בזמן הגלות. לכאורה, בניגוד לעובדות ולמציאות. ר' אסי אינו מעלה על דעתו שיש איזו מגרעת כל שהיא לארץ ישראל. ארץ הקודש מבחינתו היא הכי טובה מכל הבחינות ובכל הזמנים.
גם בזמן הגלות (בימיו) ארץ ישראל עדיפה על בבל מבחינה חומרית. העופות של מדבר עזה שמנים יותר. גם מבחינה רוחנית החגים בישראל יותר שמחים. ובאשר למעמד התורה בבבל הם אינם בני תורה.
לסיכום, מבחינת ר' אסי לא קיים מצב שבו בבל עדיפה על ארץ ישראל. ישראל קדושה מכל הארצות וגם טובה מהן ומכל הבחינות. וכמובן, בכל הזמנים וגם בזמן הגלות.

3. רבי יוחנן: עונש הגלות מעיד על ייעודו של עם ישראל
ר' יוחנן מוכיח את שני תלמידיו על כך שהם לא ירדו לשורש העניין. ר' יוחנן אינו כופר בעובדות. אלה נכונות המצב בבבל יותר טוב מכל הבחינות- לא כפי שר' אסי סובר. ר' יוחנן תולה את הכל בגלות. כלומר, ארץ ישראל במצב קשה כי זה חלק מעונש הגלות. אולם למרות הכל מקומנו הוא בארץ ישראל.
ר' יוחנן מוסיף שעם ישראל עמד על הר סיני, נכנס לברית עם ה' ופסקה זוהמתו. משום כך מעמדו של עם ישראל ומעמדה של ארץ ישראל מיוחד במינו. הגלות אינה אלא עונש. אך העונש מגלה את הקרבה לבורא עולם ואת ייחודיותה של ארץ ישראל.

להוציא מתוק ממר
לסיכום, רבי יוחנן התעלם לחלוטין מהשאלה שנשאלה: האם בבל טובה מארץ ישראל או להיפך. הרי המציאות צועקת וכואבת. ארץ ישראל במצב גלות והמצב בארץ קשה ומדכא!
רבי יוחנן מסתכל ב"משקפים ורודות". רבי יוחנן כל כולו ראיה חיובית. במקום להתייחס למצבה העגום של ארץ ישראל. הוא מעדיף להתייחס למצבו האל זמני של עם ישראל. זהו העם הנבחר. לעם יש ברית נצח עם הקב"ה, עם הנצח. לכן עם ישראל יתקיים לנצח. מאחר וכך אין מקום לדאגה. להיפך, יש מקום לגאוה לאומית ולשמחה אמיתית. מבחינה מסויימת הגלות היא היא העדות שיש לנו ברית עם ה'. כלומר, אפילו העונש- הגלות, הופך להיות מקור לגאוה ולשמחה!