וימתקו המים/ב
פרק ב:המציאות בעיני רבי עקיבא
א. רבי עקיבא: "גם זו לטובה"[עריכה]
רבי עקיבא הינו תלמיד של נחום איש גם זו. נחום היה מפורסם בכך שראה את הטוב שבכל דבר. גם על הצרות הגדולות נהג לאמר "גם זו לטובה". רבי עקיבא כמו רבו גם כן ראה את הטוב שבכל מציאות, ואפילו שזו המציאות הקשה ביותר.
רבי עקיבא הוא סמל של ראיה חיובית. הוא אבי אבות השיטה והגישה של "הכל לטובה". ושל "אין יאוש בעולם כלל". הוא המורה הגדול של לראות את הטוב שברע. לשיטתו, אין בכלל רע, אלא הכל טוב. השאלה הגדולה היא – מהם הכלים, בהם משתמש רבי עקיבא להשיג זאת? אם נזהה את הכלים, נצא ברכוש רב. נוכל אנו להשתמש באותם כלים כל אחד לפי כוחותיו ויכולותיו, וכל אחד יגיע לאן שיצליח.
להלן נדון בשש אגדות חז"ל, נעיין בהן ונבחן אותן. וננסה בסיעתא דשמיא ללמוד את הכלים של רבי עקיבא. אותם כלים בהם הוא משתמש כדי לראות את הטוב שברע ולשמוח ולצחוק.
ב. כשאני רואה את רבי בצער, אני שמח[עריכה]
אמר רבה בר בר חנה כשחלה ר' אליעזר נכנסו תלמידיו לבקרו. אמר להם: חמה עזה יש בעולם. התחילו הן בוכין ורבי עקיבא משחק. אמרו לו: למה אתה משחק? אמר להם: וכי מפני מה אתם בוכים? אמרו לו: אפשר ספר תורה שרוי בצער ולא נבכה? אמר להם: לכך אני משחק. כל זמן שאני רואה רבי שאין יינו מחמיץ ואין פשתנו לוקה ואין שמנו מבאיש ואין דובשנו מדביש. אמרתי שמא חס ושלום קיבל רבי עולמו. ועכשיו שאני רואה רבי בצער אני שמח. אמר לו: עקיבא כלום חיסרתי מן התורה כולה? אמר לו: לימדתנו רבינו "כי אדם אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא" (קהלת ז, כ) (סנהדרין ק"א, ע"א)
רבי עקיבא וחבריו באו לקיים מצוות ביקור חולים. רבי אליעזר הגדול, הוא רבי אליעזר בן הורקנוס, חולה. רבם, רבי אליעזר, פתח ואמר למבקרים: "חמה עזה יש בעולם". כלומר מידת הדין מתוחה בעולם. מאחר וכך זו פוגעת בכולם, גם בצדיקים. רבי אליעזר תולה את
ייסוריו במידת הדין הנמצאת בעולם, וכמובן לא בחטאיו שלו.
תלמידיו (להוציא רבי עקיבא) מתייחסים לעובדה שהרבי שלהם סובל. הם מגיבים בבכי: "התחילו הם בוכין". לעומתם רבי עקיבא מתייחס לדברי רבי אליעזר ולא למציאות ולסבל. תגובתו- "רבי עקיבא משחק..." רבי עקיבא יודע היטב למה חבריו בוכים. אולם לנו לא ברור למה רבי עקיבא משחק. גם לחבריו הדבר אינו ברור. לכן הם שואלים אותו: "למה אתה משחק?"
לכך אני משחק
אנו מופתעים מתשובת רבי עקיבא: "וכי מפני מה אתם בוכין?" הרי ודאי רבי עקיבא יודע למה הם בוכים?! חבריו עונים לו את התשובה הכל כך פשוטה וברורה: "אפשר ספר תורה שרוי בצער ולא נבכה?!" תלמידיו של רבי אליעזר רואים את רבם באור יקרות. מבחינתם הוא צדיק יסוד עולם. גדול הדור השני של התנאים. תלמידו המעולה והמצטיין של רבי יוחנן בן זכאי. הוא מבחינתם ספר תורה.
רבי עקיבא מסביר לחבריו מדוע הוא משחק. אולם לפני כן יש לו הערה לדבריהם: "לכך אני משחק". עכשיו אנו מבינים את פשט שאלתו של רבי עקיבא: "מפני מה אתם בוכין?" רבי עקיבא, כאמור, יודע בדיוק למה חבריו בוכים. אלא שהוא רוצה לשמוע את זאת מהם. ואז הוא יענה להם שבדיוק בגלל אותה סיבה שהם בוכים- הוא משחק.
כלומר, רבי עקיבא מלמד אותנו את השיעור הראשון: המציאות היא אותה מציאות. בגלל אותה מציאות שחבריו בוכים, בדיוק אותה מציאות גורמת לו לשחק. וכך לאורך כל חיינו. אנו נפגשים באירוע, תקלה, עובדה, וכל אחד מגיב אחרת לאותו אירוע. לפעמים התגובות קיצוניות. מי שרוצה בוחר לבכות, ואילו אחר יצפה באותו אירוע ויצחק.
שמא חס ושלום קיבל רבי עולמו?
לאחר הפתיחה "לכך אני משחק", עתה ר' עקיבא יסביר את התנהגותו. ובכך הוא יעניק לנו את הכלי הראשון, איך להתמודד עם מציאות קשה. איך לראות את הרע, את הצער ובכל זאת לצחוק.
רבי עקיבא מסביר לחבריו, שכל עוד והוא ראה את רבו, רבי אליעזר, במיטבו הוא היה מוטרד. רבי אליעזר היה בן למשפחת עשירים, וזכה לשני שולחנות. גם היה גדול בתורה, וגם נהנה מחיי רווחה. מי שאצלו הכל בסדר, מסביר רבי עקיבא, שמא זה על חשבון העולם הבא. ובלשונו של רבי עקיבא: "שמא חס ושלום קיבל רבי עולמו?!" רבי עקיבא חי בעולם הזה, אך הוא צופה ומביט אל העולם הבא. מבחינתו העולם הבא- לידנו ואתנו. לכן הוא מוטרד כאשר הכל הולך למישרין. וכאשר הוא רואה את רבו בצער הוא שמח מפני שעל ידי הצער והייסורין הדרך פתוחה לחיי עולם הבא. רבי עקיבא רואה את העולם הבא כאן בפתח. אצל רבי עקיבא עולם הבא בטווח עין, העולם הבא הוא חלק מהחיים והמציאות.
החיים על ציר הזמן
רבי עקיבא רואה את החיים על ציר הזמן. הוא אינו מסתכל על אירוע באופן נקודתי. כל אירוע הוא חלק מכל החיים, כל אירוע נמדד לאורך כל ציר הזמן: העולם הזה והעולם הבא. משום כך אם אדם סובל בעולם הזה. הרי זו נקודה קטנטנה לאורך ציר הזמן האנסופי. ממילא נקודת הזמן הזו "אינה נספרת". חיי עולם הבא הם נצח ובשביל הנצח הזה, אם סובלים קצת בעולם הזה, הסבל חסר משמעות.
אין צדיק אשר לא יחטא
רבי אליעזר הוא סמל של צדיק יסוד עולם. הוא תלמידו המובהק של רבי יוחנן בן זכאי, וממשיך דרכו. רבי אליעזר מכיר בערך עצמו, ופונה לתלמידו: "עקיבא, כלום חיסרתי מן התורה כולה?" לרבי אליעזר ברור שאין בו רבב בכל מה שקשור בקיום תורה ומצוות, בלימוד תורה וכו'. רבי עקיבא עונה לרבו מפסוק בקהלת. פסוק שרבי אליעזר נהג ללמד את תלמידיו: "כי אדם אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא" (קהלת ז', כ). בזאת רבי עקיבא מסיים את תשובתו. ובזאת מסתיימת אגדה קצרה זו. בפסוק זה כל מילה בעלת משמעות עצומה. וכל המילים יחד חוברות לרעיון אחד.
"כי אדם" - הכל מתחיל בכך שמדובר באדם ולא במלאך.
"אין צדיק" - אפילו הצדיק. ויש הסכמה שמדובר על צדיק.
"בארץ" טקסט מוגדל- כל עוד והוא בארץ, הוא מועד לנפילות.
"אשר יעשה" - האדם - ואפילו הצדיק - כל עוד והוא עושה, הוא נתון לנפילות-לחטא. העולם הזה הוא עולם של עשיה. ובהכרח שהעשיה תגרום לסטיה.
מאחר וכך כל אדם יש לו חטאים. כל אדם צריך לכפר על חטאיו. רק כך הוא יזדכך ויזכה לחיי עולם הבא.
לסיכום, האדם מעצם טבעו ומהותו הוא חוטא. עיקר החיים ועיקר השכר הוא העולם הבא- עולם הנצח. החטא מקלקל ומונע מלהיכנס לעולם הבא. לכן מי שנענש בעולם הזה, מי שסובל ומצטער בעולם הזה, הרי חטאיו מתכפרים לו. וממילא הוא מזומן לחיי עולם הבא.
הנה כי כן הסבל יש בו עניין חיובי. אומנם יש סבל וצער, אך אין זאת כי אם חלקיק קטן מהאושר הנצחי המובטח בהמשך. הסבל והצער הם שמבטיחים את האושר הנצחי, את חיי עולם הבא. כך רבי עקיבא רואה את המציאות. אשר על כן כאשר רבו רבי אליעזר סובל, רבי עקיבא מסוגל לצחוק.
ג. חביבין יסורין[עריכה]
ת"ר כשחלה ר' אליעזר נכנסו ארבעה זקנים לבקרו.
ר' טרפון ור' יהושע ור' אלעזר בן עזריה ור' עקיבא.
נענה ר' טרפון ואמר טוב אתה לישראל מטיפה של גשמים.
שטיפה של גשמים בעולם הזה ורבי בעולם הזה ובעולם הבא.
נענה ר' יהושע ואמר טוב אתה לישראל יותר מגלגל חמה.
שגלגל חמה בעולם הזה ורבי בעולם הזה ובעולם הבא.
נענה רבי אלעזר בן עזריה ואמר טוב אתה לישראל יותר מאב ואם.
שאב ואם בעולם הזה ורבי בעולם הזה ובעולם הבא.
נענה רבי עקיבא ואמר: חביבין יסורין.
אמר להם: סמכוני ואשמעה דברי עקיבא תלמידי שאמר חביבין יסורין.
אמר לו: עקיבא זו מנין לך?
אמר: מקרא אני דורש "בן שתים עשרה שנה מנשה במלכו וחמשים וחמש שנה מלך בירושלים .. ויעש הרע בעיני ה'"(מל"ב כ"א, א)
וכתיב "גם אלה משלי שלמה אשר העתיקו אנשי חזקיה מלך יהודה" (משלי כ"ה, א)
וכי חזקיה מלך יהודה לכל העולם כולו לימד תורה ולמנשה בנו לא לימד תורה?!
אלא מכל טורח שטרח בו ומכל עמל שעמל בו, לא העלהו למוטב אלא יסורין.
שנאמר "וידבר ה' אל מנשה ואל עמו ולא הקשיבו ויבא ה' עליהם את שרי הצבא אשר למלך אשור וילכדו את מנשה בחוחים ויאסרוהו
בנחשתים ויוליכהו בבלה"(דברי הימים ב ל"ג, י)
וכתיב "וכהצר לו חילה את פני ה' אלהיו, ויכנע מאד מלפני אלהי אבותיו. ויתפלל אליו ויעתר לו וישמע תחינתו וישיבהו ירושלים
למלכותו, וידע מנשה כי ה' הוא האלהים" (דברי הימים ב ל"ג, יב-יג)
הא למדת שחביבין יסורין.
(סנהדרין ק"א, ע"א)
אגדה זו היא המשך רצוף של קודמתה. בשני המקרים רבי אליעזר חולה ותלמידיו באים לבקרו. באגדה הקודמת "נכנסו תלמידיו לבקרו". כאן "נכנסו ארבעה זקנים לבקרו". בתחילה תלמידים ועכשיו זקנים. אולי שינוי זה רומז על השינוי בתגובות. תלמידים- בוכים. אולם הזקנים מעודדים. אולי הם למדו את השיעור מרבי עקיבא, שלא צריך לבכות. משום כך הם לא בוכים.
טיפה של גשמים. רבי טרפון פתח בדברי עידוד לרבי אליעזר החולה. רבי טרפון אומר לרבי אליעזר שהוא חשוב לעולם יותר ממים. המים מביאים חיים ומקיימים את העולם. אולם אתה רבי אליעזר יותר ממים. אתה מביא חיים גם לעולם הזה וגם לעולם הבא.
גלגל חמה. רבי יהושע המשיך והשוה את רבי אליעזר לשמש. אתה רבי אליעזר טוב יותר מגלגל חמה לעם ישראל. גלגל חמה מקיים את העולם הזה. ואילו אתה רבי אליעזר לימדתָ תורה והעמדת תלמידים. לכן אתה מביא את ישראל גם לעולם הזה וגם לעולם הבא.
אב ואם. רבי אלעזר בן עזריה, הצעיר שבחבורה, ממשיך ומשוה את רבי אליעזר לאב ואם. אלה מביאים את האדם לעולם הזה. ואילו אתה רבי אליעזר מביא את ישראל לעולם הזה ולעולם הבא.
הצדיק מקיים את העולם
שלושת התנאים מעודדים את רבי אליעזר החולה ומדגישים שהוא מביא חיים לעולם. חיים לעולם הזה וחיים לעולם הבא. הוא רבן של ישראל, מעתיק השמועה מדורי דורות, דור לדור. הוא מעמודי התווך של התנאים בדור השני. הוא קיבל מרבי יוחנן בן זכאי, ותפקידו להעביר לדור השלישי לרבי עקיבא וחבריו. התורה היא תורת חיים, וגדול הדור הוא מעניק חיים.
גם המים וגם האש הם יסוד החיים. גם ההורים הם יסוד החיים, הם ממש מביאים חיים לעולם, את הצאצאים. בלעדי השלושה אין חיים על פני האדמה. בדיוק כך ללא התורה וללא גדולי התורה המעבירים אותה, אין קיום לעולם. כדברי הגמרא: "אמר רבי אלעזר: אלמלא תורה לא נתקיימו שמים וארץ שנאמר (ירמיהו לג, כה): 'אם לא בריתי יומם ולילה חקות שמים וארץ לא שמתי' " (פסחים ס"ח, ע"ב).
חיים לעדי עד
שלושתם ציינו שרבי אליעזר נותן חיים. אך יותר מזה הוא גם נותן את חיי הנצח, את חיי העולם הבא. בדבריהם יש עידוד כפול. אתה כמו האב והאם, כמו המים והאש. כל אלה נותנים חיים גשמיים. אולם אתה נותן גם חיים שאינם מסתיימים. חיים של נצח, חיי עולם הבא.
תלמידיו מעודדים אותו. אומנם הרב חולה, אולי סופו קרב כמו כל אדם, אך הם מוצאים מקום לעודד אותו. ודאי הוא יזכה לחיי העולם הבא, כפי שהוא זיכה את תלמידיו. חבריו של רבי עקיבא למדו ממנו את השיעור הגדול. הם למדו להתייחס לעולם הזה על ציר הזמן ובהשוואה לעולם הבא. להסתכל על כל ציר הזמן ולהתעודד. אשר על כן הם לא בוכים, למרות שרבי אליעזר בצער.
רבי עקיבא: חביבין יסורין
כמו באגדה הקודמת גם כאן רבי עקיבא מגיב אחרון. ושוב רבי עקיבא מגיב בצורה שונה לחלוטין ביחס לחבריו. כל חבריו בצד אחד ורבי עקיבא מהעבר השני. חבריו עודדו את רבי אליעזר, השוכב על מיטת חוליו, וסיפרו בשבחו ובתרומתו לישראל.
לעומתם רבי עקיבא מתעלם מתרומתו ומפועלו של רבי אליעזר. רבי עקיבא אינו מצטרף למעודדים- "המספידים". דברי העידוד של חבריו- יש בהם צד של עצב ודיכאון. נכון, הם לכאורה מעודדים. אך מצד האמת, אלו דברי עצבות ודיכאון המסתתרים מאחורי מילים חיוביות.
רבי עקיבא מתייחס ליסורים של רבי אליעזר. הוא רואה בהם עניין חיובי, עד כדי כך שהיסורין חביבין. באגדה הקודמת היסורים היו דבר טוב, אבל רק בעקיפין. הם היו סימן שהסובל לא קיבל את עולמו. היסורין הפכו לסימן שלסובל מובטח חיי עולם הבא. באגדה זו רבי עקיבא "עולה מדרגה". היסורים כשלעצמם הם טובים, הם אפילו חביבים.
דוגמה ממנשה מלך יהודה
היסורים מתקנים את האדם כבר בעולם כאן. רבי עקיבא מביא דוגמא קיצונית מאוד: מנשה מלך יהודה. מנשה בן חזקיהו מלך יהודה היה מהמלכים הרשעים ביותר שידעה מלכות יהודה. הוא חטא והחטיא והגדיל ברשעותו יותר מכל קודמיו (מלכים ב, כ"א, א-יא. דברי הימים ב, ל"ג, א-ט).
בספר דברי הימים מסופר שמנשה נשבה בידי האשורים. אלה עינו אותו, ובעת צרה מנשה עשה תשובה ופנה אל האלקים. הקב"ה שמע את תפילותיו, קיבל את התשובה שלו, והשיבו למלכותו בירושלים. (דברי הימים ב, ל"ג, י-יג).
נחזור לענייננו. רבי עקיבא אומר לרבי אליעזר "חביבין יסורין". וכדי להוכיח לו את הטובה והתועלת שביסורין, הוא מביא דוגמא מהמלך מנשה. במבט ראשון קשה להבין את רבי עקיבא. רבי אליעזר התנא הגדול, צדיק וחסיד, לומד ומלמד תורה יומם ולילה. כל רגע ורגע בחייו מוקדש לתורה. והנה רבי עקיבא מביא לו דוגמה את מנשה, המלך הרשע?!
נראה לאמר שבדווקא רבי עקיבא נותן את הדוגמא של המלך מנשה. זה שעליו נאמר, שאין לו חלק לעולם הבא. זה שהקורא בתנ"ך לא מוכן לקבל את התשובה שלו. כי הוא חטא והחטיא את הרבים. הוא נודע לשמצה בעבודה זרה שעבד, ובכך שחילל את בית המקדש. יתר על כן הוא נודע בכך ששפך דמים לרוב. כדברי הכתוב: "וגם דם נקי שפך מנשה הרבה מאד עד אשר מלא את ירושלים פה לפה.." (מלכים ב, כ"א, טז).
הדוגמא של מנשה באה ללמדנו את עוצמת התשובה. הקב"ה תמיד מקבל את השבים. ואפילו את התשובה מיראה ולא מאהבה. ואפילו אם התשובה באה רק בגלל הייסורים.
ואולי ניתן לאמר סיבה נוספת, מדוע רבי עקיבא בחר דווקא את הדוגמה של מנשה. המלך מנשה מייצג את הקיצוניות בשיאה. מלך רשע מאוד שהצליח לתקן את דרכו בזכות הייסורים. אם כך אפשר לעשות קל וחומר. ומה המלך מנשה שנראה כחסר תקנה והנה תשובתו התקבלה. והייסורים הועילו לו. אם כן על אחת כמה וכמה שצדיק כמו רבי אליעזר הייסורים ודאי יועילו לו. והוא רק ירוויח מהייסורים. אשר על כן "חביבין יסורין".
ד. בית מקדש חרב וברומא שמחים ושלוים?![עריכה]
וכבר היה רבן גמליאל ורבי אלעזר בן עזריה ורבי יהושע ורבי עקיבא מהלכין בדרך.
ושמעו קול המונה של רומי מפלטה [ברחוק] מאה ועשרים מיל.
והתחילו בוכין, ורבי עקיבא משחק.
אמרו לו: מפני מה אתה משחק?
אמר להם: ואתם מפני מה אתם בוכים?
אמרו לו: הללו גויים, שמשתחוים לעצבים ומקטרים לעבודה זרה, יושבין בטח והשקט,
ואנו בית הדום רגלי אלהינו שרוף באש, ולא נבכה?!
אמר להם: לכך אני מצחק.
ומה לעוברי רצונו כך, לעושי רצונו על אחת כמה וכמה.
(מכות כ"ד, ע"א)
רבי עקיבא וחבריו "מהלכין בדרך". הם שומעים "קול המונה של רומי". כלומר, העם הרומאי שמח וצוהל. הם "יושבין בטח והשקט". אלה שהחריבו את בית המקדש. ועדיין בית המקדש חרב. לכאורה, עולם כמנהגו נוהג. אך לא אצל רבי עקיבא ולא אצל חבריו.
חובת התגובה למתרחש סביבך
גם רבי עקיבא וגם חבריו אינם אדישים למציאות. לא יתכן שאירוע כל שהוא "יעבור לידך". יעבור לפניך וכאילו כלום לא קרה. קבוצת החכמים הנ"ל נפגשת במציאות שיגרתית מחד גיסא. אולם מאידך גיסא זו מציאות הדורשת עיון, ואפילו מקוממת. הרומאים שמחים וצוהלים, יושבים בשקט ובבטחה. לעומת זאת עם ישראל רובו בגלות, והשארית שבארץ ישראל ללא עצמאות. אלה תלויים בחסדי רומא. ומנגד בית המקדש חרב. חכמים אינם אדישים למציאות הזו. הם נסערים וכל אחד מגיב בדרכו שלו. רבי עקיבא משחק ואילו חבריו בוכים.
נראה לאמר, שזהו לימוד מרכזי באגדה קצרה זו. כל עניין, כל אירוע, כל מציאות- אני אמור להתייחס אליה. אני חייב ללמוד ממנה.
אותה מציאות- תגובות שונות
רבי עקיבא וחבריו ראו אותה מציאות. אולם הם הגיבו באופן שונה: רבי עקיבא מצחק וחבריו בוכים. מקובל והגיוני שאנשים שונים יגיבו בצורה שונה לאותה מציאות. אולם במקרה שלנו שני הצדדים הגיבו בצורה הפוכה. אלה בוכים וזה משחק.
נראה לאמר שזהו אחד המסרים העיקריים של האגדה הזו ושל האגדות הקודמות. ללמדנו שאותה מציאות אפשר לבכות בגללה, אולם אם נרצה נצליח לצחוק בזכותה. כלומר, אם נגייס את הכלים הנכונים והמתאימים, נצליח לצחוק גם ממציאות עגומה, ואפילו ממציאות קשה ובעייתית.
השכל- הכלי בו משתמש רבי עקיבא
המציאות כפי שרואים אותה רבן גמליאל, רבי אלעזר בן עזריה, רבי יהושע ורבי עקיבא אכן מזמנת בכי. לא צריך להסביר הרבה ולא לשכנע. הרומאים החריבו את בית המקדש, עם ישראל בגלות, השארית בארץ נתונים תחת העול הרומאי. מאידך הרומאים שמחים וצוהלים, יושבים בהשקט ובבטחה. אם כן לא ברור מדוע רבי עקיבא משחק. רבי עקיבא צריך להשקיע ולהתאמץ כדי לשחק. ובאמת, הוא מתאמץ, מחפש ומוצא קל וחומר. רבי עקיבא מסביר את התנהגותו על ידי קל וחומר: "ומה לעוברי רצונו כך, לעושי רצונו על אחת כמה וכמה".
מה מניע את רבי עקיבא לעשות קל וחומר? באיזה כלי רבי עקיבא משתמש כדי "לייצר" קל וחומר? ועל ידי כך הוא ישחק ולא יבכה.
בטבע נמשכים למרה שחורה
כדי להסביר את התנהלותו של רבי עקיבא יש להתייחס לעובדה יסודית בחיים: במציאות היומיומית האדם נמשך למרה שחורה באופן טבעי. כדי להיות עצוב לא צריך להתאמץ. כדי לראות את המציאות ולבכות לא צריך לעשות השתדלות. האדם בטבעו נמשך למרה שחורה- למרירות. כאמור, לא צריך להשתדל כדי להיות עצוב. כן צריך להשתדל כדי להיות שמח ולצחוק.
בודאי ובודאי אם המציאות קשה וכואבת. אם הרומאים שמחים ויושבים בשלוה, ומאידך "בית הדום רגלי אלוקינו שרוף באש". אולם רבי עקיבא מלמד אותנו שאפשר לשמוח ולצחוק גם ממציאות כואבת שכזו.
אם נחזור לשאלתנו: במה השתמש רבי עקיבא כדי לשחק? באיזה כלי השתמש רבי עקיבא? מהו אותו כלי שגם אנו יכולים לקחת אותו. כל אחד למציאות שלו ולהתמודדות שלו.
נראה לאמר כי רבי עקיבא משתמש בשכל. רבי עקיבא מגייס את השכל ועושה קל וחומר. רבי עקיבא מגייס את החשיבה- את ההיגיון- כדי לראות את הטוב שבמציאות. או ליתר דיוק להוציא מן המציאות את הטוב.
רבי עקיבא- סנגורם של ישראל
מהיכן הכוחות של רבי עקיבא לעשות קל וחומר שכזה: "אם לעוברי רצונו... לעושי רצונו..." דברי רבי עקיבא מבוססים על כך שישראל עושים רצונו של מקום. אומנם חטאנו בעבר, נענשנו, חרב הבית ואנו גלינו. אולם רבי עקיבא מאמין גדול בעם ישראל. אין לו ספק, עם ישראל עושה תשובה. עם ישראל כעם נקרא בפי רבי עקיבא "עושים רצונו של מקום". ממילא מי שמאמין בתשובה של עם ישראל, בקדושה של עם ישראל, ביחודיות שלו, יהיה מסוגל לשמוח על העתיד הנפלא הצפון ליראי ה'. רק מי שרואה את עם ישראל כעם של צדיקים. מסוגל לשמוח בטוב הצפון לעם הזה.
מתברר אם כן שרבי עקיבא הוא סניגורם הגדול של עם ישראל. זהו הכלי הנוסף- בו הוא משתמש כדי לשחק. הוא מכנה את ישראל "עושי רצונו". רק מי שרואה את ישראל כעם של צדיקים, רק מי שרואה את הטוב שבעם ישראל, רק הוא יכול לשיר את "שירת אשריכם". רבי עקיבא שר ואומר: "אשריכם ישראל, לפני מי אתם מטהרין, ומי מטהר אתכם, אביכם שבשמים" (יומא פ"ה, ע"ב).
כאן ועכשיו- מול האינסוף
- הכלי הראשון שנתן לנו רבי עקיבא היה השימוש בשכל.
- הכלי השני היה- להיות סנגורם של ישראל.
- הכלי השלישי הוא- ציר הזמן האינסופי.
חבריו של רבי עקיבא ראו את המציאות העכשוית. הם הביטו בנקודת זמן מסויימת מתוך ציר הזמן הארוך והאינסופי. מי שמביט בנקודת זמן מסויימת במנותק מהציר האינסופי, עלול למצוא את עצמו בוכה. אם נקודת הזמן הזו היא בעייתית, אם היא כואבת, יש להניח שאכן הוא יבכה.
אולם רבי עקיבא רואה את כל ציר הזמן. רבי עקיבא חי את העתיד. מבחינתו אין ספק, בעתיד - עם ישראל יהיה במצב הרבה יותר טוב מאשר הרומאים. זה חייב להיות, שהרי יש לנו קל וחומר. בעצם, רבי עקיבא אומר: עלינו לראות את המציאות על ציר הזמן. אם זו ההסתכלות, הרי שנקודת הזמן הכואבת מתאפסת ונעלמת. ברור והגיוני שעל ציר הזמן הענק, נקודת זמן מסויימת, אותה נקודה הכואבת, היא אינה "נספרת". ממילא אין היגיון לבכות ולהתעצב מאותה מציאות קשה ככל שתהיה.
מי שמסוגל להתנתק מהכאן ועכשיו, ולראות את מרחב הזמן. מי שמסוגל להתעלם מהנקודה ולראות את כל התמונה. הוא יהיה מסוגל לצחוק ולשמוח גם אם הכאן והעכשיו בהחלט עצוב.
ה. שועלים בהר הבית- אין גבול לראיה חיובית[עריכה]
שוב פעם אחת היו עולים לירושלים.
כיון שהגיעו להר הצופים קרעו בגדיהם.
כיון שהגיעו להר הבית ראו שועל שיצא מבית קדשי הקדשים.
התחילו הן בוכין ורבי עקיבא מצחק.
אמרו לו: מפני מה אתה מצחק?
אמר להם: מפני מה אתם בוכים?
אמרו לו: מקום שכתוב בו "והזר הקרב יומת" (במדבר א', נא)
ועכשיו שועלים הלכו בו ולא נבכה?
אמר להן: לכך אני מצחק.
דכתיב "ואעידה לי עדים נאמנים
את אוריה הכהן ואת זכריה בן יברכיהו" (ישעיהו ח', יב)
וכי מה ענין אוריה אצל זכריה, אוריה במקדש ראשון וזכריה במקדש שני?
אלא תלה הכתוב נבואתו של זכריה בנבואתו של אוריה.
באוריה כתיב: "לכן בגללכם ציון תחרש וגו" (מיכה ג', יב)
בזכריה כתיב "עוד ישבו זקנים וזקנות ברחובות ירושלים" (זכריה ח', ד)
עד שלא נתקיימה נבואתו של אוריה הייתי מתיירא שלא תתקיים נבואתו של זכריה.
עכשיו שנתקיימה נבואתו של אוריה, בידוע שנבואתו של זכריה מתקיימת.
בלשון הזה אמרו לו: עקיבא ניחמתנו! עקיבא ניחמתנו!
(מכות כ"ד, ע"א)
רבי עקיבא וחבריו עולים לירושלים. הם מגיעים להר הצופים. משם הם רואים את ירושלים החרבה ואת הר הבית החרב והשומם. הכל עיי חורבות. המראה עצוב מאוד. הם רואים במו עיניהם את התגשמות נבואות התוכחה והחורבן.
רבי עקיבא וחבריו נוהגים לפי ההלכה, וקורעים את בגדיהם. הם מתקרבים למקום המקדש, והנה הם רואים את הר הבית מקרוב. לנגד עיניהם מראה מחריד של חילול הקודש: "שועל שיצא מבית קודשי הקודשים". מאותו מקום שארון הקודש היה מונח. מקום גילוי השכינה, מקום שכהן גדול נכנס אליו רק ביום הכיפורים. המקום שעליו נאמר "והזר הקרב יומת" (במדבר א', נא). והנה שועל יצא משם! מול עיניהם מתגשמת נבואת הפורענות של הנביא מיכה: "...ציון שדה תחרש וירושלים עיים תהיה והר הבית לבמות יער" (ירמיהו כ"ו, יח. מיכה ג', יב).
תגובתם של חכמי ישראל מתבקשת מאליה. מרוב צער "התחילו הם בוכים". איך אפשר שלא לבכות. באגדות הקודמות מצאנו שלמרות שחבריו בכו רבי עקיבא מצחק. יש להניח שכאן במקרה חמור זה, רבי עקיבא לא יצחק.
והנה למרבה ההפתעה, גם כאן רבי עקיבא כדרכו מצחק. גם לנוכח מראה מזעזע- "שועל יוצא מבית קודשי הקודשים". בית המקדש הפך לעיי חורבות! רבי עקיבא וחבריו חשופים לחילול הקודש והמקדש. כאן תגובתו של רבי עקיבא מעוררת סערה ודורשת עיון מעמיק.
ראיה חיובית ללא גבולות
רבי עקיבא מגלה לנו שאצלו כל מצב, כל מקרה, כל מציאות, זו הזדמנות לשמוח ולצחוק. אצל רבי עקיבא זו שיטה. יש לו ראיה חיובית, וזו אינה מוגבלת. הראיה החיובית של רבי עקיבא היא ללא תנאים וללא גבולות. רבי עקיבא הִרגיל וחינך את עצמו ש"כל דעביד רחמנא לטב עביד". וממילא המציאות בעולם היא רק לטובה. אצל רבי עקיבא זה לא רק סיסמא. אצל רבי עקיבא זה לא רק לימוד והבנה, זו מציאות חיים, הלכה למעשה.
השאלה הגדולה היא, איך מגיעים לכך? מה עושים כדי להגיע לדרגה כזו של ראיה חיובית? אחת התשובות היא – רבו של רבי עקיבא. רבי עקיבא גדל על ברכיו של נחום איש גם זו. הוא רבו המובהק גם בהלכה וגם בהנהגת החיים (שבועות כ"ו, ע"א).
להלן נביא את האגדה המפורסמת על נחום איש גם זו. האיש שללא ספק השפיע על רבי עקיבא, ונתן לו את הכוחות להיות מורה הדרך לדורות. מורה הדרך לראיה חיובית ולראות שהכל לטובה.
ו. נחום איש גם זו[עריכה]
נחום איש גם זו עמד במבחנים קשים. הוא נהג לאמר על כל צרה ועל כל אירוע בעייתי: "גם זו לטובה". להלן אחד המבחנים המפורסמים של נחום איש גם זו:
ולמה קוראים לו "נחום איש גמזו".
מפני שכל דבר שקרה לו, היה אומר: גם זו לטובה.
פעם אחת, רצו היהודים לשלוח דורון לבית הקיסר
אמרו: מי ילך?
ילך "נחום איש גמזו", מפני שהיה מלומד בניסים.
שלחו בידו קופסא מלאה אבנים טובות ומרגליות.
הלך, לן באכסניה אחת.
בלילה קמו דיירי האכסניה
לקחו את הקופסא, ומלאו אותה עפר.
כשהגיעו לשם, פתחו את הקופסא
והנה, כולם ראו שהיא מלאה עפר.
רצה המלך להרוג את כולם.
אמר המלך: היהודים צוחקים עלי.
אמר (נחום איש גם זו): גם זו לטובה.
בא אליהו ונדמה למלך כאחד מהם.
אמר לו: זה עפר מהעפר של אברהם אביהם.
כאשר היה זורק את העפר היה הופך לחרבות, וקש היה הופך לחיצים.
שנאמר: "יתן כעפר חרבו כקש נדף קשתו" (ישעיהו מ"א, ב).
היתה מדינה אחת שהרומאים לא הצליחו לכבוש אותה.
בדקו את העפר (במלחמה) ונצחו במלחמה.
עבדי הקיסר נכנסו לבית גנזיו ומלאו את הארגז באבנים טובות ומרגליות.
נתנוהו לנחום איש גמזו ושילחו אותו בכבוד רב.
בדרכם חזרה לנו חכמי ישראל באותה אכסניה
אמרו לו אנשי האכנסיה לנחום: מה הבאת לשם, שעשו לך כבוד גדול?
אמר להם: את מה שלקחתי מכאן (חול), נתתי להם.
שברו את הדירה שלהם והביאו את העפר לבית המלך.
אמרו למלך: העפר שהיגיע לכאן (ע"י נחום איש גמזו) משלנו הוא. והנה עפר נוסף במתנה.
עבדי המלך בדקו את העפר, ולא נעשה בו נס.
המלך ציווה להרוג את אותם אנשים.
(תענית כ"א, ע"א)
נחום איש גם זו הולך עם חבריו, חכמי ישראל, להביא כסף למלכות. ככל הנראה, מדובר במס השנתי שתושבי יהודה, שארית הפליטה, מעבירים למלכות רומי. בלילה במלון באים רשעים וגונבים את הכסף, ושמים חול במקום הכסף. נחום וחבריו אינם מבחינים בתרמית. הם מגיעים לקיסר הרומי באוירה נינוחה ורשמית, ומגישים לו את המס השנתי.
המלך פותח את הארגז לנוכח השרים ולנוכח חכמי ישראל. והנה כולם מופתעים ומזועזעים. במקום כסף יש חול. האירוע מביש ומביך בלשון המעטה. המלך האכזר בטוח שהיהודים מתעתעים בו. עד כדי כך שרצה המלך להרוג את כולם.
והנה בדיוק במעמד זה, ברגע הכי מביך והכי מסוכן. בדיוק ברגע זה נחום איש גם זו מוציא מבין שפתיו את המשפט שהכי קשה לשמוע: "גם זו לטובה"... בסופו של דבר האירוע הסתיים בכי טוב.
מתברר אם כן שבשעת משבר קשה מאוד, נחום איש גמזו עמד במבחן האמונה. לאמר "גם זו לטובה" בשעה כל כך קשה, אין זאת כי אם אמונה בה', אמונה חסרת פשרות. יש כאן אמונה וביטחון ללא גבולות. אמונה שכל מה שנעשה, הכל מאיתו יתברך. וכל מה שה' עושה - רק לטובה.
נחום איש גם זו הופך להיות סמל לראיה חיובית. הוא אבי הגישה של הראיה החיובית. הוא המורה הגדול המלמד שכל מה שנעשה לנו - הכל לטובה.
לא פלא אם כן, שתלמידו, רבי עקיבא, ממשיך בדרכו. רבי עקיבא כרבו, רבי נחום, מביט על המציאות בעיניים חיוביות. ותמיד רואה את הטוב שבמציאות.
החקירה והפלפול כלים לראיה חיובית
כאמור, רבי עקיבא וחבריו ראו שועל יוצא מבית קודשי הקודשים. רבי עקיבא הגיב בשמחה: "ורבי עקיבא מצחק". רבי עקיבא נדרש על ידי חבריו להסביר את פשר התנהגותו. והנה רבי עקיבא עושה "לימוד" ארוך ומעמיק. רבי עקיבא מפלפל ודורש פסוק בנבואת ישעיהו. כפי שאמרנו לעיל, רבי עקיבא מגייס את השכל. אלא שהפעם זה לא קל וחומר רגיל. יש כאן פלפול וחקירה ומדרש פסוקים משלושה נביאים יחד.
איך רבי עקיבא מגיע ללימוד שכזה? מבחינתו, נקודת המוצא היא שהכל לטובה. אם כך כל שנותר לו זה לחפש ולמצוא, איך הכל לטובה. גם אם הדרשה קצת מסובכת ורחוקה מפשט הכתובים.
הדרשה של רבי עקיבא
באחת מנבואות ישעיהו סמך הנביא את אוריה הכהן ואת זכריה בן יברכיהו: "וַיֹּאמֶר ה' אֵלַי, קַח לְךָ גִּלָּיוֹן גָּדוֹל וּכְתֹב עָלָיו בְּחֶרֶט אֱנוֹשׁ, לְמַהֵר שָׁלָל חָשׁ בַּז: וְאָעִידָה לִּי, עֵדִים נֶאֱמָנִים אֵת אוּרִיָּה הַכֹּהֵן, וְאֶת זְכַרְיָהוּ בֶּן יְבֶרֶכְיָהוּ" (ישעיהו ח', א-ב).
רבי עקיבא מקשה: מה עניין אוריה אצל זכריה? הרי אוריה הנביא היה בבית ראשון, ואילו זכריה הנביא היה בבית שני. רבי עקיבא מסיק מכך שהנביא ישעיהו תולה את נבואתם של אוריה וזכריה זה בזה.
ובכן מה ניבא אוריה הנביא? צִיּוֹן שָׂדֶה תֵחָרֵשׁ, וִירוּשָׁלִַם עִיִּין תִּהְיֶה וְהַר הַבַּיִת לְבָמוֹת יָעַר" (מיכה ג', יב. ירמיהו כ"ו, יח. ירמיהו כ"ו כ)
לעומתו הנביא זכריה ניבא: "וַיְהִי דְּבַר ה' צְבָאוֹת לֵאמֹר: כֹּה אָמַר ה' צְבָאוֹת קִנֵּאתִי לְצִיּוֹן קִנְאָה גְדוֹלָה וְחֵמָה גְדוֹלָה קִנֵּאתִי לָהּ: כֹּה אָמַר ה' שַׁבְתִּי אֶל צִיּוֹן וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹךְ יְרוּשָׁלִָם וְנִקְרְאָה יְרוּשָׁלִַם עִיר הָאֱמֶת וְהַר ה' צְבָאוֹת הַר הַקֹּדֶשׁ: כֹּה אָמַר ה' צְבָאוֹת עֹד יֵשְׁבוּ זְקֵנִים וּזְקֵנוֹת בִּרְחֹבוֹת יְרוּשָׁלִָם וְאִישׁ מִשְׁעַנְתּוֹ בְּיָדוֹ מֵרֹב יָמִים: וּרְחֹבוֹת הָעִיר יִמָּלְאוּ יְלָדִים וִילָדוֹת מְשַׂחֲקִים בִּרְחֹבֹתֶיהָ:" (זכריה ח', א-ה).
הרי לנו שאוריה ניבא נבואת פורענות קשה מאוד. זו הנבואה שמתגשמת לעיניהם של רבי עקיבא וחבריו. "הר הבית לבמות יער", כלומר שועל נמצא בהר הבית כמו שהוא נמצא ביער. לעומתו הנביא זכריה ניבא נבואת נחמה: הגאולה תבוא, עם ישראל ישוב לארצו, "עוד ישבו זקנים וזקנות ברחובות ירושלים".
וכאן עושה רבי עקיבא את הלימוד שלו: כל עוד לא התקיימה נבואת אוריה, "הייתי מתיירא שלא תתקיים נבואתו של זכריה". עתה רָוַח לרבי עקיבא. דווקא כשהוא רואה את התגשמות נבואת הפורענות, דווקא אז הוא מתעודד. כי זו הוכחה שגם נבואת הנחמה של זכריה הנביא תתקיים.
רבי עקיבא חי את העתיד כבר בהווה
רבי עקיבא מגיע לדרגה של ראיה חיובית במאת האחוזים. הפעם הוא משתמש בכלי חדש – ישן. הוא רואה את העתיד כבר בהווה. יתר על כן הוא חי וחוֹוֶה את העתיד כבר בהווה. רבי עקיבא משתמש במילה "מתקיימת" בהווה במקום תתקיים: "... עכשיו שנבואתו של זכריה מתקיימת..." כך אומר רבי עקיבא. הוא היה אמור לאמר זאת בזמן עתיד: ...בידוע שנבואתו של זכריה תתקיים. הרי נבואת זכריה עדין לא התקיימה. גם המציאות העכשווית אינה מעידה שהיא מתקיימת. להיפך המציאות מעידה שנבואת הזעם והחורבן של אוריה היא המתקיימת עכשיו.
מדוע אם כן רבי עקיבא משתמש בלשון הווה: "מתקיימת"? רוצה רבי עקיבא לאמר כי נבואת הנחמה מתחילה להתקיים כבר מעכשיו. תהליך הגאולה מורכב מהחורבן ומהגלות. ברגע שהגלות והחורבן מתממשים מול עינינו, הרי שבעצם אנו עדים לתהליך הגאולה. החורבן והגלות הם שלבים בתהליך הגאולה.
רבי עקיבא מצליח לראות את העתיד בתוך ההווה. כולנו מאמינים שנבואת זכריה תתקיים. אולם מבחינת רבי עקיבא היא כבר מתחילה להתקיים. ובלשונו היא "מתקיימת". רבי עקיבא בעיני הרוח שלו רואה כבר את העתיד, עכשיו בהווה ואפילו אם ההווה מצער.
דרגות באמונה
אין ספק, ראיה כזאת נובעת מאמונה עזה בה' ובנביאי האמת והצדק. כולנו מאמינים בני מאמינים. אלא שיש דרגות באמונה. רבי עקביא מייצג את האמונה בשיאה. הוא נמצא בדרגה של מאה אחוזים. רבי עקיבא מאמין בגאולה באמונה שלמה ממש. ממילא הוא רואה אותה לא רק בעתיד אלא בהווה ועכשיו. אשר על כן הוא גם מסוגל לשמוח ולצַחֵק.
תכונה הולכת ומתפתחת
חז"ל הביאו ארבעה מדרשים על רבי עקיבא וחבריו בכולם חבריו בוכים ואילו רבי עקיבא מצחק, מעודד ומתעודד. המדרש האחרון קיצוני מאוד. שועל יוצא מבית קודשי הקודשים. חכמים חווים את הביזיון של הר הבית ולכן הם בוכים. ובכל זאת רבי עקיבא מצחק.
באופן זה חז"ל לימדונו את אחד העקרונות החשובים בתחום המידות: "תכונה הולכת ומתפתחת" כל תכונה אצל אדם הולכת ומתפתחת. אם לטוב ואם לרע. תכונה לא טובה שהאדם לא ילחם בה, ולא יתקן אותה- זו תלך ותחריף. לבסוף האדם ימצא שתכונה זו שולטת בו. מאידך אם אנו נטפח תכונה טובה כגון: מתן צדקה, ענוה, חסד, ראיה חיובית וכו' וכו'. תכונה זו תלך ותתפתח, ואנו נגיע בא להישגים נפלאים.
רבי עקיבא ינק מרבו ולמד ממנו לאמר על כל דבר: "גם זו לטובה". רבי עקיבא ממשיך את שיטת רבו, נחום איש גם זו. הוא לימד את עצמו משחר ילדותו לראות רק טוב, ראיה חיובית. והנה תכונה זו הולכת ומתפתחת אצל רבי עקיבא. עד כדי כך שהוא מסוגל להוציא מכל רע משהו טוב. עד כדי כך שגם הרע בהתגלמותו נראה לרבי עקיבא כמשהו טוב. הראיה החיובית של רבי עקיבא תלך ותתפתח למימדים עצומים, ללא גבולות וללא מגבלות. ואפילו כשהוא יראה שועל יוצא מבית קודשי הקודשים. בעיניים הבשרניות שלנו אנו רואים את הר הבית בבזיונו. באופן טבעי חבריו בוכים. אולם רבי עקיבא "התחיל מצחק". מפני שהראיה החיובית שלו הולכת ומתפתחת. הולכת ומשתפרת. לכן הוא מגיע לשיאים חדשים.
ז. מותו של רבי עקיבא[עריכה]
בשעה שהוציאו את רבי עקיבא להריגה, זמן קריאת שמע היה. והיו סורקים את בשרו במסרקות של ברזל. והיה מקבל עליו עול מלכות שמים. אמרו לו תלמידו: רבינו עד כאן?! אמר להם: כל ימי הייתי מצטער על פסוק זה "בכל נפשך"- אפילו נוטל את נשמתך. אמרתי: מתי יבוא לידי ואקיימנו. ועכשיו שבא לא אקיימנו?! היה מאריך ב"אחד" עד שיצאה נשמתו ב"אחד". יצתה בת קול ואמרה: אשריך רבי עקיבא שיצתה נשמתך ב"אחד". (ברכות ס"א, ע"ב)
רבי עקיבא נאה דורש ונאה מקיים. כל ימיו חינך את תלמידיו לראיה חיובית. כל מה שנעשה תחת השמש מאיתו יתברך. וכל דעביד רחמנא לטב עביד. לאור שיטתו זו וגישתו לחיים, הרי שגם כאשר רבו, רבי אליעזר, סובל מייסורין, רבי עקיבא אומר לו חביבין יסורין. ובמקרה אחר כשרבו סובל רבי עקיבא מצחק. זאת מאחר שרבי עקיבא מצא משהו טוב בייסורין.
ואפילו כאשר שועל יוצא מבית קודשי הקודשים, גם כאן רבי עקיבא מוצא סיבה טובה לצחק. זוהי גישתו, זוהי שיטתו וכך הוא מלמד אותנו. והנה אנו צפויים לשיא חדש של ראיה חיובית ושל הוצאת מתוק ממר. זהו סיפור מותו של רבי עקיבא.
רבי עקיבא נמסר למלכות
"ועת צרה היא ליעקב" (ירמיהו ל', ז). הרומאים שולטים בארץ. היהודים התמרדו בראשות בר כוכבא. רבי עקיבא היה מהתומכים במרד. המרד נכשל והרומאים דיכאו את שארית הפליטה של היהודים באכזריות רבה. בין היתר הרומאים ממצים את הדין עם
רבי עקיבא מהתומכים הנלהבים של בר כוכבא.
רבי עקיבא נמסר למלכות, שהה בבית הכלא, ועונה עינויים רבים. לבסוף הרומאים התאכזרו אליו ונקבו את גופו ככברה. בשעה שהיו מענים אתו, מצא רבי עקיבא לנכון לקרוא קריאת שמע. תלמידיו אינם יכולים לסבול את המראה. תלמידיו כואבים את כאבו, ושואלים אותו: "עד כאן?", כלומר, עד מתי?! מה המקום לקרוא קריאת שמע מתוך סבל ויסורין?!
רבי עקיבא מוכיח את תלמידיו, ומוצא כוחות לענות לתלמידיו: "כל ימי הייתי מצטער על פסוק זה '...בכל נפשך...' אפילו נוטל את נשמתך. אמרתי מתי יבא לידי ואקיימנו. ועכשיו שבא לידי לא אקיימנו?!" רבי עקיבא עומד לפני מותו במבחן הגדול ביותר שלו. האם יהיה בבחינת "יגיע עדיך ותיבהל" (איוב ד', ה)? האם כשיגיע הדבר לגופו שלו, הוא ישכח את תורתו? רבי עקיבא סובל ייסורי מוות. פשוטו כמשמעו, איך הוא יגיב?
רבי עקיבא לוקח את המציאות הכי מרה והכי קשה. ומוציא ממנה את הכי מתוק. זו הזדמנות שלא ניתנת לכל אחד. רבי עקיבא שמח וזועק: אני זכיתי. אני מקדש שם שמיים. אני מקיים "ואהבת את ה' אלקיך בכל לבבך ובכל נפשך..." (דברים ו', ה) אפילו הוא נוטל את נפשך.
הקב"ה מזמן לאדם בדיוק את מה שהוא רוצה. כאשר ה' מנסה בניסיון קשה את הצדיק. זה סימן שה' אוהב את הצדיק. כי הצדיק מבקש זאת בתוך תוכו. וה' ממלא את מבוקשו. כדברי המשורר דוד המלך: "ה' צדיק יבחן ורשע ואוהב חמס שנאה נפשו" (תהילים י"א, ה).
לסיכום, רבי עקיבא הוא שהמציא את "אין יאוש בעולם כלל". הוא לימד אותנו שאין רע, יש רק טוב! בהתנהלות שלו ובהתנהגות שלו רבי עקיבא מפגין ראיה חיובית. ראיה חיובית שאין כדוגמתה, ראיה חיובית שאין למעלה ממנה. הוא מביט במציאות בעין טובה, ורואה רק את הטוב שבמציאות. אצל רבי עקיבא זו לא סיסמה, זה אורח חיים. הוא לא נותן שיעורים בראיה חיובית. הוא מתנהג כך, וכל מי שבמחיצתו לומד את השיעור הלכה למעשה.
ח. הכלים של רבי עקיבא[עריכה]
השאלה הגדולה היא מהם הכלים של רבי עקיבא? מהם הכלים בהם הוא משתמש כדי להגיע לראיה חיובית של המציאות. באלו כלים הוא משתמש כדי להוציא את המתוק מהמר? אם נדע מהם הכלים, אם נדע מהו סודו, אזי אולי נוכל להשתמש בכלים אלו. כל אחד שישתמש בכלים אלו, בודאי יתקדם. יצעד צעד אחד קדימה. כל אחד לפי כוחותיו ויכולותיו. אם מזהים את הכלים, אזי אנו על "הפסים" הנכונים. אנו בכיוון הנכון. הרבה עמל ועבודה, חינוך עצמי ואימון, וכך נתקדם כמה שאפשר לקראת המטרה: להסתכל על המציאות כמו רבי עקיבא. לראות בכל מציאות את הטוב שבה ולשמוח ולצחוק.
1. כלי ראשון- הסתכלות על ציר הזמן
הכלי הראשון שקיבלנו מרבי עקיבא הוא ההסתכלות על ציר הזמן. לא לראות רק את הכאן ועכשיו. הסתכלות על הנקודה בתוך מרחב הזמן- זו ראיה שאינה מדויקת. היא עלולה להיות מרה, כואבת ומצערת. כשמסתכלים על כל מרחב הזמן, הנקודה הכואבת מתבטלת ומתאפסת. וממילא אין מקום לצער בגלל אותה נקודה, מצערת ככל שתהיה.
2. כלי שני- העולם הזה מול העולם הבא
העולם הזה קצר. "ימי שנותינו בהם שבעים שנה ואם בגבורות שמונים שנה..." (תהילים צ', י). ימינו "כצל עובר" והלואי כצל של הר, אלא שהחיים דומים יותר לצל של ציפור. לעומת זאת העולם הבא הוא נצח. הוא אין סופי. כלומר כל העולם הזה אינו אלא נקודה ביחס לעולם הבא. ממילא אל לנו להסתכל על העולם הזה כאל משהו שלם. אלא העולם הזה הוא נקודה מתוך השלם.
יתר על כן העולם הזה אינו אלא פרוזדור לעולם הבא. כדברי התנא: "התקן עצמך בפרוזדור כדי שתכנס לטרקלין" (אבות ד', טז). רבי עקיבא מזכיר לנו שמי שמתייסר בעולם הזה, הריהו קונה את עולמו, עולם הנצח. מתכפרים לו עוונותיו והוא זוכה לחיי עולם. מי שמשלם עבור סחורה, גם אם המחיר יקר, הוא לא עצוב. והוא לא מתחרט. כי בסוף מתברר שהסחורה שווה הרבה יותר. בסוף מרוויחים מהסחורה...
רבי עקיבא אומר דברים ברורים. מי שסובל בעולם הזה צריך להסתכל על כך באופן חיובי. לראות את הטוב שבכך. הסבל בעולם הזה משתלם. הוא רווחי.
3. כלי שלישי- "לכך אני משחק"- עובדות ופרשנות
שלוש פעמים במדרשים הנ"ל המדרש חוזר על אותו מבנה של דו שיח, ורבי עקיבא מסיים באותו משפט.
- החברים בוכים- רבי עקיבא מצחק.
- הם שואלים: וכי מפני מה אתה צוחק?
- רבי עקיבא עונה: וכי מפני מה אתם בוכים?
- הם עונים ומסבירים, מפני מה הם בוכים.
- רבי עקביא עונה: לכך אני מצחק!
אכן המדרש חוזר על אותו מבנה בדיוק, ללא שינוי. ולא בכדי. הדו שיח והמבנה הם מסר בפני עצמו. רבי עקיבא וחבריו נחשפים לאותה מציאות. כל אחד מגיב אחרת לאותה המציאות.
נראה שדברי רבי עקיבא "לכך אני מצחק"- צריך לקרוא אותם בהדגשה ובסימן קריאה. כלומר, רבי עקיבא אומר: בדיוק בגלל אותה מציאות שאתם בוכים אני מצחק. כלומר, נחשפנו לאותה מציאות. אתם בחרתם לראות בה את השלילי, את המצער, ולכן אתם בוכים. אולם אני בוחר לראות באותה מציאות את הטוב ואת המתוק, לכך אני מצחק.
רבי עקיבא מלמד אותנו: למציאות פנים רבות. אם תרצה תבכה ממנה. אם תשקיע, תצחק ממנה. יש עובדות ויש פרשנות. על העובדות אין מחלוקת. כולנו רואים אותן עובדות. איך לפרש את העובדות- יש מחלוקת. אתם פירשתם אותה לעצבות, לדיכאון ולבכי. אני מפרש אותה לשמחה ולצחוק.
4. כלי רביעי- "לגייס" את השכל. רבי עקיבא משתמש בשכל כדי לראות את המציאות באופן חיובי. השכל, החקירה והפילפול- אלה כלים חשובים במשנתו של רבי עקיבא. השכל הינו אמצעי נפלא כדי להוציא מהמציאות את המתוק. אפילו אם כלפי חוץ המציאות נראית מרה וכואבת. כך מצאנו את רבי עקיבא משתמש בקל וחומר. "אם לעוברי רצונו כך, לעושי רצונו על אחת כמה וכמה". במילים אחרות, רבי עקיבא גייס את השכל ועשה קל וחומר. והנה התוצאה- המציאות מעודדת ורבי עקיבא יכול להרשות לעצמו לצחק. ובדיוק כך עשה כאשר ראה שועל יוצא מבית קודשי הקודשים. רבי עקיבא לקח פסוק מישעיהו ועשה בו "לימוד", חקירה ופילפול. והנה שועל היוצא מבית קודשי הקודשים, אינו אלא סימן לגאולה. והרי לנו שהמעשה הכי עצוב הופך להיות הכי מעודד. אם כך אפשר לשמוח. משום כך "התחיל רבי עקיבא מצחק"
5. כלי חמישי- רבי עקיבא המאמין הגדול רבי עקיבא הוא המאמין הגדול בגאולת ישראל. עד כדי כך שהוא רואה אותה כבר בהווה. רבי עקיבא מבין שהגאולה היא תהליך. כמו כל בניין וכמו כל עניין גדול ורציני. הכל בחיים תהליך איטי ומתמשך. וכך גם הגאולה. רבי עקיבא מאמין בגאולה, אבל אצלו האמונה היא בדרגה של ידיעה. זו אמונה ללא סייגים. מאה אחוזים אמת. מאחר וכך מבחינתו תהליך הגאולה כבר החל. בעיני בשר ודם קשה לראות זאת. אולם בעיניים של רבי עקיבא כן רואים זאת. אם כן מאחר והתהליך החל, אפשר גם לצחוק ולשמוח כי הגאולה מתרחשת.
6. כלי שישי- האמת המעודדת שאלנו מהיכן העוז והכח לרבי עקיבא לעמוד מול רבו, רבי אליעזר, שסובל ולאמר לו "חביבין יסורין". ענינו, רבי עקיבא הוא איש של אמת. הוא באמת מאמין שהכל לטובה. ובלשונו, "כל דעביד רחמנא לטב עביד". הוא באמת מאמין שהמציאות היא טובה, והכל בעיני המסתכל. רק מפני שרבי עקיבא הוא איש של אמת, יש לו הכוחות האדירים לאמר לרבו הסובל: "חביבין יסוירן". האמת מפעמת בקרבו. אין אצלו חיצוניות, ולא העמדת פנים. התנא הגדול, רבי עקיבא, גדול החכמים שבדור השלישי של התנאים. זה שמעביר את התורה לדור התנאים שאחריו, הוא סמל של איש האמת הצרופה. מתברר שהאמת משמחת. מי שחי עם האמת שלו. מי שהאמת מפעמת בו, יכול לשמוח תמיד.