וילהלם טל (ביאליק)/עלילה רביעית/מחזה שלישי
בקעה על יד קוסנכט. יורדים אליה במשעול עובר בין הסלעים, והולכי הדרך, בטרם ירדו אל הבימה, יָראו מגבוה.
הצורים סובבים על הבימה כלה, ומאחד מהם, אשר מנכח, יוצא סעיף סלע, צומח שיחים וסבכים.
טל בא בקשתו דֶּרֶךְ הַבִּקְעָה הַזֹּאת יַעֲבֹר, אֵין דֶּרֶךְ אַחֶרֶת
לָבֹא קוּסְנַכְטָה. וּפֹה מְזִמַּת לִבִּי אַשְׁלִימָה,
כִּי אָכֵן טוֹב הַמָּקוֹם לְחֶפְצִי מֵאֵין כָּמוֹהוּ:
עֳפָאֵי הַשּׂיחַ הַלָּז מֵעֵינָיו יַסְתִּירֵנִי,
וּבְאָרְבִי לוֹ שָׁם בַּסֵּתֶר חִצִּי יַשּׂיגֵהוּ,
גַּם צַר הַנָּתִיב מִדְּלֹק אַחֲרֵי רוֹדְפֵי הַמֶּלֶךְ.
הָבֵא חֶשְׁבּוֹנְךָ לִפְנֵי הָאֱלֹהִים, נְצִיב הָאָרֶץ,
בָּא יוֹמְךָ וּבְדֶרֶךְ לֹא-תָשׁוּב תֵּלֵךְ הַפָּעַם.
שָׁלֵו הָיִיתִי בִמְגוּרַי וְשַׁאֲנָן. לֹא-כוֹנַנְתִּי
חִצִּי בִלְתִּי אִם-עַל-פְּנֵי חַיְתוֹ שָׂדַי וָיָעַר,
רָחֲקוּ מִכִּלְיוֹתַי כָּל-מַחְשְׁבוֹת רֶצַח, רָחָקוּ –
אַתָּה יָדְךָ הֶחֱרַדְתָּ שַׁלְוָתִי וַתְּגָרְשֵׁנִי
מִבֵּית שְׁלוֹמִי; בַּחֲלֵב תֻּמָּתִי אַתָּה מָסַכְתָּ
רֹאשׁ פְּתָנִים אַכְזָר. אַתָּה לָרֶשַׁע לִמַּדְתָּנִי:
הָאִישׁ אֲשֶׁר-שָׂם מַטָּרָה לְחִצּוֹ רֹאשׁ בְנוֹ הַיָּלֶד ‑
חִצּוֹ הוּא יִמְצָא גַּם אֶת-לֵב אוֹיְבוֹ וִיפַלְחֶנּוּ.
הֵן יְלָדִים לִי רַכִּים וּתְמִימֵי נֶפֶשׁ, וַחֲבֶרֶת
נֶאֱמָנָה אֵשֶׁת בְּרִית ‑ הֲלֹא גּונֵן אֲגוֹנֵן עָלֵימוֹ
מֵחֲמַת אַכְזְרִיּוּתְךָ, הַנְּצִיב! ‑ אָז, בּדָרְכִי הַקֶּשֶׁת
וָאֲכוֹנְנֶהָ בְּיָד רוֹעֲדָה; בּעֲשׂוֹתְךָ לְךָ, בְּלִיַּעַל,
צְחוֹק שָׂטָן אַכְזָרִי, לְהֵיטִיב בֶּעֱנוּת אָב לִבֶּךָ,
וַתֶּחֱזַק עָלַי לְשַׁלַּח חִצִּי אֶל רֹאשׁ הַיָּלֶד ‑
אָז נֵדֶר גָּדוֹל, נוֹרָא מְאֹד, בִּלְבָבִי נָדַרְתִּי,
וָאִשּׁבַע בְּאָזְנֵי אֱלֹהִים לְבַדּוֹ שְׁבוּעַת קֹדֶשׁ,
אִם-לֹא הַמַּטָּרָה הָרִאשׁוֹנָה, זוּ-יְעַדְתִּיהָ
לְחִצִּי הַבָּא ‑ יְהִי לְבָבְךָ אָתָּה. וַאֲשֶׁר נָדַרְתִּי
בַּעֲטֹף נַפְשִׁי בְּחֶבְלֵי שְׁאוֹל, בִּרְחֹק יֵשַׁע מִמֶּנָּה,
חוֹבַת קֹדֶשׁ הִיא, חוֹבַת אֱלֹהִים, שַׁלֵּם אֲשַׁלְמֶנָּה!
אָכֵן אָדוֹן וּמוֹשֵׁל אַתָּה לִי וּנְצִיב מֶלֶךְ,
אֶפֶס גַּם-הַקֵּיסָר לֹא-יִפְרֹץ גְּבוּלוֹת כָּמוֹךָ,
הָאַכְזָר! בְּזַעְפּוֹ עַל-הָאָרֶץ שְׁלָחֲךָ אֵלֶיהָ
רְק לְמַעַן עֲשׂוֹת בָּהּ, וְלוּא בְיָד חֲזָקָה, מִשְׁפָּט וָצֶדֶק,
אַךְ לֹא לְהִתְעַלֵּל בָּהּ בִּזְדוֹן לֵב וּבְמֵצַח נְחֹשֶׁת,
וּבְאֵין מַכְלִים כַּסּוֹת פָּנֶיהָ מֻטֶּה וָפָרֶץ ‑
עוֹד חַי אֵל נָקָם וְשִׁלֵּם וְיֵשׁ אֵל שׁוֹפֵט בָּאָרֶץ.
עֲלֵה נָא אֵפוֹא, רֹאשׁ מְסִבֵּי עֱנוּת נַפְשִׁי וּמְרוּדֶיהָ,
חֹסֶן כָּל-יֹשְׁעִי עַתָּה וִיקַר כָּל-סְגֻלּוֹת אָרֶץ!
הִנְנִי מַצִּיב לְךָ מַטָּרָה, לֹא מָצְאוּ עַד-עַתָּה
כָּל-תְּפִלָּה וְכָל-תְּחִנָּה נָתִיב וּמְסִלָּה אֵלֶיהָ,
וּלְפָנֶיךָ לְבָד עָמֹד -לֹא-תַעֲמֹד. וְאַתָּה גַּם-אַתָּה,
מֵיתַר קַשְׁתִּי, אֱמוּן זְרֹעִי מֵאָז, זוּ שֵׁרַתָּנִי
בֶּאֱמוּנָה עַד-כֹּה בְּעִתּוֹת שַׁעֲשׁוּעִים וּשְׂשׂוֹן עֹנֶג ‑
אַל-נָא בְעֵת פְּקֻדָּה, יוֹם אַיֹם וְאָנוּשׁ, תַּעַזְבֵנִי!
חֲזַק נָא וֶאֱמַץ לוּא אַךְ-הַפַּעַם, אֵיתַן הַקֶּשֶׁת,
אַתָּה, הַנּוֹתֵן בְכָל-עֵת לְחִצִּי הָעַז כְּנָפָיִם!
פֶּן-תְּכַחֵשׁ בּוֹ וּבָגַדְתָּ, פֶּן-רֵיקָם אֲשַׁלְחֵהוּ ‑
אֵין שֵׁנִי לוֹ בְּתִלְיִי וְלֹא-יָבֹא תַחְתָּיו רֵעֵהוּ.
בָּדָד דּוּמָם אֵשְׁבָה לִּי פֹה עַל סַפְסַל הָאָבֶן,
הוּכַן לִמְנוּחַת נוֹדֵד וּלְהִנָּפֵשׁ בּוֹ הֵלֶךְ,
זָרִים פֹּה פָּנִים לַפָּנִים וּלְבַב אִישׁ לְמִשְׁנֵהוּ,
נָכְרִים וּרְחֵקֵי לֵב אִישׁ אִישׁ עַל-פְּנֵי רֵעֵהוּ
יַחְפְּזוּ לַעֲבֹר, וְאֵין דּוֹרֵשׁ לִכְאֵב עֲמִיתוֹ וּלְנֶגַע
לְבָבוֹ. עָבֹר יַעֲבֹר פֹּה הַסּוֹחֵר אִישׁ הַבֶּצַע
בּטָרְחוֹ וּבְמַשּׂאוֹ, דּוֹרֵשׁ הָאֱלֹהִים הַהֵלֶךְ
בְּמַקְלוֹ וּבְיַלְקוּטוֹ, הַנָּזִיר יְרֵא הַשּׁמָיִם,
הַשּׁוֹדֵד הַנִּזְעָם, הַזַּמָּר עַלִּיז הָרוּחַ,
הַבֶּהָם בְּסוּסוֹ, עָמוּס מִסְּחַר כָּל-מֶרְחַקֵּי אֶרֶץ
מַשּׂא כָבֵד לַעֲיֵפָה. בְּשִׁבְעָה דְרָכִים יָבֹאוּ
מִקְּצוֹת הָאָרֶץ הֲלֹם, הָלֹךְ וְנָסֹעַ וְאָרֹחַ
אִישׁ לְבִצְעוֹ וּלְדַרְכּוֹ, וָאָבֹא גַּם-אָנִי ‑ לִרְצֹחַ.
מִדֵּי שׁוּב אֲבִיכֶם מִדֶּרֶךְ צֵידוֹ אֶל נָוֵהוּ ‑
מַה-שּׂשְׂתֶּם, יְלָדִים נֶאֱהָבִים, לִקְרַאת בֹּאֵהוּ,
יְדַעְתֶּם, רֵיקָם לֹא-יָשׁוּב צִקְלוֹנוֹ הַבָּיְתָה,
כִּי שַׁי יוֹבִיל לָכֶם וּדְבַר שַׁעֲשׁוּעִים וָחֵפֶץ:
אִם פֶּרַח אַלְפִּים נָאוֶה, אִם צִפּוֹר פְּלִיאַת עָיִן,
אִם קֶרֶן אָמוֹן[1] אוֹ מִכֹּל אֲשֶׁר-יִמְצָא בַדֶּרֶךְ
הַנּוֹדֵד בֶּהָרִים. עַתָּה הִנֵּה לִקְרַאת צַיִד
אַחֵר יָצָא אֲבִיכֵם. בִּמְקוֹם יְשִׁימוֹן עַל יַד-דָּרֶךְ
בְּאַחַד הַנְּקִיקִים, כִּמְרַצֵּחַ, יֵשֵׁב לְמוֹ אָרֶב
וּלְנֶפֶשׁ אִישׁ חֶרְמוֹ עֵינָיו בַּסֵּתֶר תִּצְפֶּינָה ‑
וּבְכָל-זֹאת לָכֶם, רַק לָכֶם, יְלָדִים זַכֵּי נָפֶשׁ,
יָכִין לִבּוֹ גַּם-עַתָּה; כִּי רַק לְמָגֵן וּלְיֵשַׁע
לִילָדָיו הַתְּמִימִים, מֵהִסָּפוֹתָם בְּלִי פֶשַׁע
בִּידֵי עָרִיצֵי אָדָם, אַנְשֵׁי דָמִים וָרֶשַׁע,
חָרַד לָבֹא עַד-הֲלֹם, וּלְהַכּוֹת נֶפֶשׁ בַּסָּתֶר
יְמַלֵּא יָדוֹ בַקֶּשֶׁת וִיכוֹנֵן חֵץ עַל-יָתֶר.
עומד
שָׁלָל יָקָר, צֵיד חֲמוּדוֹת, צָפוּי אֶל-קַשְׁתִּי הַפָּעַם,
יֵשׁ אֲשֶׁר לֹא-יִיעַף הַצַּיָּד מִתְּעוֹת בְּהַרֲרֵי טֶרֶף
יָמיִם עַל-יָמיִם בְּאֶפֶס נָתִיב וּבְזַלְעֲפוֹת חֹרֶף,
בְּנַפְשׁוֹ יְדַלֶּג-צוּר וִיקַפֵּץ מִסֶּלַע אֶל-סָלַע,
בַּחֲלַקְלַקּוֹת קִיר יְתַפֵּשׂ וּבְחוֹמָה נִשְׁפָּה יָעַל,
וּבְדַם בְּשָׂרוֹ יִמְחַץ פְּעָמָיו, לְמַעַן לֹא תִמְעַדְנָה ‑
וְנָשָׂא בַעֲמָלוֹ יְעֵלָה דַלָּה כָּמוֹהָ כְאָיִן;
אָכֵן אֲנִי מַשְׂכֻּרְתִּי שְׁלֵמָה וּשְׁלָלִי יְקַר עֵרֶךְ:
נֶפֶשׁ שׂוֹנְאִי בְנֶפֶשׁ, אֲשֶׁר הִתְנַכֵּל לְהַשְׁחִיתֵנִי.
קול נוגנים קָרב ובא מרחוק
הַקֶּשֶׁת מִשְׁלוֹחַ יָדִי מֵעוֹדִי. מִשּׁחַר
יַלְדוּתִי לָמַדְתִּי לִמְשֹׁל בָּהּ לְכָל-מִשְפָּטֶיהָ.
לֹא-אַחַת קָלַעְתִי אֶל-הָאִישׁון ולֹא הֶחֱטֵאתִי,
וָאֶשּׂא גְמוּלִי הַבָּיְתָה: מַשְׂאוֹת יְקָר וְתִפְאֶרֶת
מִשּׂדֵה הַמְתַחֲרִים. אָכֵן הַיּוֹם הַזֶּה אָנֹכִי
עִם-לְבָבִי לְשַׁלַח חֵץ הַמּוֹפֵת אֲשֶׁר יַנְחִילֵנִי
רֹאשֹ גְּמוּלוֹת בָּאָרֶץ הַזֹּאת וּבְכָל-סְבִיבוֹתֶיהָ.
דרך הבימה, במעלה המסלה, נוהרת עדת קרואי חתונה. טל מתבונן אליה והוא נשען אל קשתו. שומר השדה שטוסי נלווה אליו.
שטוסי הִנֵּה בֶן-מֶשֶׁק מִשְׁכַּן הַנְזִירִים אֲשֶׁר בְּמֶרְלִישָׁכֶן[2]
נֹושֵׂא אִשּׁה הַיּוֹם. אִישׁ נַחֲלָה וְהוֹן הַגָּבֶר,
וּלְעַשְׁתְּרוֹתָיו בְהַרֲרֵי הָאַלְפִּים אֵין קֵצֶה. עַתָּה
אִימִיזַיָה,[3] לָקַחַת מִשּׁם כַּלָּתוֹ, יֵלֶךְ,
כִּי שָׁם בֵּיתָהּ. אָכֵן לֵיל מִשְׁתֶּה רַב יְהִי הַלַּיִל
בְּקוּסְנַכְטְ. לְכָה עִמָּנוּ. הֵן יִשְׂמְחוּ שָׁם לְכָל-אִישׁ חָיִל.
טל עֲצוּב לֵב אַל-יָבֹא בֵית מִשְׁתֶּה.
שטוסי אִם עֶצֶב בְּלִבֶּךָ –
הַרְחִיקֵהוּ. עַתָּה, בִּימֵי הָרָעָה הָאֵלֶּה
אֵין טוֹב לִפְנֵי בֶן-הָאָדָם בִּלְתִּי אִם-לִשְׂמֹחַ.
חֲטֹף וּשְמָח, כִּי מִי יוֹדֵעַ מַה-יֵּלֵד הָרָגַע:
עַד זֶה בָּא אֶל בֵּית מִשְׁתֶּה וְהִנֵּה זֶה בָּא לְבֵית אֵבֶל.
טל וְיֵשׁ אֲשֶׁר יִהְיוּ הַשּׁנַיִם בְּמָקוֹם אֶחָד גַּם-יָחַד.
שטוסי כֵּן הָעוֹלָם וְכֵן מִשְׁפָּטוֹ. אֵין רֶגַע בְּלִי פֶגַע.
הִנֵּה כִּי-כֵן הָיְתָה בִגְלָרוּס[4] פִּתְאֹם מַפֹּלֶת
וַתְּכַס עַל אַחַת מִצַּלְעוֹת הָהָר.
טל מוֹט יִמּוֹטוּ
גַּם הֶהָרִים? מָה אֵפוֹא עוֹד נִצָּב אֵיתָן עַתָּה
עֲלֵי אֲדָמוֹת?
שטוסי וְהִנֵּה נִפְלָאוֹת וּגְדוֹלוֹת מֵאֵלֶּה,
אוֹרֵחַ מִבַּדֶן[5] בָּא סִפֶּר-לִי זֹאת בְּמוֹ פִיהוּ:
יָצֹא יָצָא פָרָשׁ לָלֶכֶת אֶל בֵּית הַמֶּלֶךְ,
עוֹד הוּא רוֹכֵב בַדֶּרֶךְ – וּנְחִיל צְרָעִים כִּתְּרוּהוּ,
חָבְרוּ עַל סוּסוֹ, עֲקָצוּהוּ, עַד נָפְלוֹ מֵת אָרְצָה,
וְהַפָּרָשׁ עָשָׂה דַרְכּוֹ אֶל-בֵּית הַמֶּלֶךְ בְּרָגֶל.
טל גַּם לַחַלָּשׁ נִתַּן הָעֹקֶץ לְמָגֵן לוֹ וּלְנָשֶׁק.
ארמגרדה באה את ילדיה ועומדת במבוא הדרך בבקעה.
שטוסי אוֹמְרִים, אֵין אֵלֶּה כִּי אִם-אוֹתוֹת מְבַשּׂרִים לָאָרֶץ
רָעוֹת גְּדוֹלוֹת וּמַעֲשִׂים נוֹרָאִים אֲשֶׁר יָבֹאוּ.
טל הָרָעוֹת וְהַנּוֹרָאוֹת יוֹם יוֹם הֵן תֵּעָשֶׂינָה,
וּבְלִי אֲשֶׁר יַקְדִּימוּ הָאוֹתוֹת לְבַשּׂר בּוֹאָנָה.
שטוסי אָכֵן אַשְׁרֵי הַתָּם, הַשּׁוֹקֵד עַל-נִירוֹ בְּשֶׁקֶט,
שׁוֹמֵר סִפּוֹ וּמְזוּזַת פִּתְחוֹ וְלֹא יֵדַע רֹגֶז.
טל לֹא-יֵדַע שָׁלוֹם בִּמְגוּרָיו גַּם-גְּדוֹל חֲסִידֵי אָרֶץ,
אִם תִּשְׁקֹד עָלָיו לְרָעָה עֵין שְׁכֵנוֹ הַזֹּעָמֶת.
צופה פעם בפעם בקצר רוח לנכח מעלה המסלה.
שטוסי הֱיֵה שָׁלוֹם! הֵן כִּמְצַפֶּה תַּעֲמֹד פֹּה?
טל כִּדְבָרֶיךָ!
שטוסי יְשִׁיבְךָ אֱלֹהִים אֶל-נָוְךָ בְּשָׁלוֹם. הֲמֵאוּרִי אָתָּה?
הַיּוֹם יָשׁוּב מִשּׁם כְּבוֹד אֲדוֹנֵנוּ נְצִיב הָאֶָרץ.
הלך בעברו הַיּוֹם אַל-תְּחַכּוּ לוֹ. גָּבְרוּ בַנְּהָרוֹת הַמָּיִם
וַיִּסְּחוּ אֶת-כָּל-הַמַּעְבָּרוֹת מֵרֹב הַגָּשֶׁם.
טל קם.
ארמגרדה נגשת וְלֹא יָבֹא הַנְּצִיב?
שטוסי הֲדָבָר לָךְ אֵלָיו?
ארמגרדה כֵּן, אִישׁ חָסֶד.
שטוסי לָמָּה-זֶה אֵפוֹא הִתְיַצַּבְתְּ עַל אֵם הַדֶּרֶךְ?
ארמגרדה פֹּה אֶחְסְמֶנּוּ. לֹא-יַעֲבֹר עָלַי עַד אִם-הֵבֵאתִי
צַעֲקָתִי בְאָזְנָיו.
פריסהרט בא מבוהל במורד המסלה אל הבימה וקורא בקול
פַּנּוּ דָרֶךְ! הִנֵּה אֲדוֹנֵנוּ
נְצִיב הָאָרֶץ רוֹכֵב וּבָא אַחֲרָי. פַּנּוּ דָרֶךְ!
טל סר משם.
ארמגרדה בחיות רוחה
בָּא הַנְּצִיב, בָּא!
סרה משם ועוברת, היא וילדיה, אל עבר פני הבימה. גסלר ורודולף איש הרס נראים ברכבם על סוסיהם במעלה המסלה.
שטוסי לפריסהרט אֵיךְ-צְלַחְתֶּם אֶת-הַיְאֹר? וַאֲנִי שָׁמַעְתִּי
כִּי נִסְחֹף נִסְחֲפוּ הַמַּעְבָּרוֹת בִּגְאוֹן הַזָּרֶם.
פריסהרט שָׂרֹה שָׂרִינוּ עִם הַיְאֹר גַּם יָכֹלְנוּ, רֵעַ!
מֵימֵי הָאַלְפִּים בְּאֵיתַן זִרְמָתָם לֹא-יְבַעֲתוּנוּ.
שטוסי הֲבַסְּפִינָה נִמְצֵאתֶם כָּל-עֵת הִתְחוֹלֵל הַסָּעַר?
פריסהרט בַּסְּפִינָה, רֵעַ! כָּל-יְמֵי חַיַּי לֹא-יָמּושׁ זֵכֶר
הַיּוֹם הַהוּא מִלִּבִּי.
שטוסי אָנָּא, סַפֶּר-נָא, רֵעַ.
פריסהרט אַל תַּעַצְרֵנִי. אֶל-הַטִּירָה נֶחְפָּז אָנֹכִי,
וּבִשּׂרְתִּי שָׁם אֶת-בֹּא הָאָדוֹן נְצִיב הָאָרֶץ.
סר משם
שטוסי אִלּוּ אֲנָשִׁים יִשְׁרֵי לֵב נִמְצְאוּ בָאֳנִיָּה, כִּי-עַתָּה
הֲלֹא צָלֲלָה עַל-כָּל-יוֹרְדֶיהָ, וּבְלִי שָׂרִיד, תְּהוֹמָה,
וְהָעָם הַזֶּה ‑ לֶהָבָה לֹא-תִבְעַר בּוֹ וּמַיִם
לֹא יִשְׁטְפוּהוּ. פונה כה וכה
אָנָה בָא בֶּן-שִׂיחִי אִישׁ הַצָּיִד?
סר משם.
גסלר ורודולף איש הרס באים רוכבים על סוסיהם.
גסלר אִם-כֹּה תֹאמַר וְאִם כֹּה ‑ עֶבֶד הַמֶּלֶךְ אָנֹכִי
וַעֲשׂוֹת הַטּוֹב בְעֵינָיו ‑ חוֹבָתִי הִיא וַאֲמַלְאֶנָּה.
לֹא לְמַעַן הַחֲלִיק אֶל-הָעָם וּלְמַעַן פַּנְּקֵהוּ
שְׁלָחַנִי הֵנָּה לָאָרֶץ הַזֹּאת. מַשְׁמָעַת ‑
אוֹתָהּ הָאַחַת יִדְרֹשׁ. מִי הַמּוֹשֵׁל בָּאָרֶץ:
הָאִכָּר אִם-הַקֵּיסָר? ‑ כָּזֶה הוּא דְבַר רִיבֵנוּ.
ארמגרדה עַתָּה הוּא הָרֶגַע הַנָּכוֹן. עַתָּה אֶעֱשֶׂנָּה.
נגשת ביראה.
גסלר כִּי נָתַתִּי בְאַלְטְדּוֹרְף עַל הַמּוֹט אֶת-הַמִּגְבָּעַת ‑
לֹא מֵחָמְדִי מַהֲתַלּוֹת נְתַתִּיהָ, אַף לֹא-לְמַעַן
נַסּוֹת לֵב הָעָם; אוֹתוֹ הֵן זֶה מֵאָז בָּחַנְתִּי,
כִּי רַק לְלַמֵּד אֶת-קוֹמָתָם הַזְּקוּפָה שָׁחֹחַ
נְתַתִּיהָ. בְּרֹאשׁ נְתִיבָתָם, וּלְמֹרַת רוּחַ לָמוֹ,
נָטֹעַ נָטַעְתִּי לִפְנֵיהֶם הַמּוֹקֵשׁ, לְמַעַן
תִּכָּשֵׁל עֵינָם בּוֹ מִדֵּי עָבְרָם, וְעָלָה זֵכֶר
אֲדוֹנֵיהֶם וּמַלְכָּם עַל-לִבָּם וְלֹא יִשְׁכָּחוּהוּ.
רודולף אֶפֶס גַּם אֶת-מִשְׁפְּטֵי הָעָם וְחֻקָּיו אֵין לִשְׁכֹּחַ.
גסלר מִשְׁפְּטֵי הָעָם מָה כִּי יִשּׁקְלוּ עַתָּה בַּפָּלֶס?
הֵן גְּדוֹלוֹת אֵין חֵקֶר לָהֶן עַתָּה תִבָּרֶאנָה:
בֵּית הַמַּלְכוּת הִנֵּה זֶה יִשְׂגֶּה גַּם יִגְבַּר חָיִל,
וַאֲשֶׁר הֵחֵל הָאָב,[6] לְשֵׁם עוֹלָם לוֹ וּלְתִפְאָרֶת,
אוֹתוֹ יְבַצֵּעַ בְּנוֹ. אַךְ צוּר מִכְשׁוֹל לָנוּ בַדֶּרֶךְ –
הַגּוֹי הַקָּטָן הַזֶּה. וִיהִי מָה – הוּא יִכָּנֵעַ!
הם אומרים לעבור והאשה התנפלה לפני הנציב.
ארמגרדה
רַחֲמִים, אֲדוֹנִי הַנְּצִיב, חֶסֶד, חָסֶד!
גסלר מַה-תַּחְסְמִינִי
בַּדָּרֶךְ? הִסּוֹגִי!
ארמגרדה אִישִׁי כָּלוּא בְּבֵית הַסֹּהַר,
יְתוֹמַי צוֹעֲקִים לַלָּחֶם. הָהּ אֲדוֹנִי! הֲלֹא תְרַחֲמֵנוּ
בְּצָרַת נַפְשֵׁנוּ הַגְּדוֹלָה, הֲלֹא תַחְמֹל עָלֵינוּ.
גסלר מִי אַתְּ וּמִי אִישֵׁךְ?
ארמגרדה אַחַד הַקּוֹצְרִים עַבְדֶּךָ,
מֵהַר רִיגִי,[7] וּמַעֲשֵׂהוּ קְצֹר חָצִיר וָשַׁחַת
נְטוּשִׁים עַל-פְּנֵי גְּבֹהֵי הָרִים, רֹאשָׁם בַּשּׁמָיִם,
וּבְעֶבְרֵי פִי תְהוֹמוֹת, מְקוֹם לֹא-יַעְפִּיל לַעֲלוֹת שָׁמָּה
אַף הַמִּקְנֶה.
רודולף אָכֵן זְעוּמָה מְאֹד מְנָת אִישׁ כָּמוֹהוּ!
בִּי אֲדוֹנִי, שַׁלְּחֵהוּ, אֶת-הָאִישׁ הָרָשׁ, לַחֹפֶשׁ.
לוּ גַּם הִכְבִּיד לִפְשֹׁעַ, כִּי-עַתָּה נוֹסַר שֶׁבַע
בְּיַד מְלַאכְתּוֹ הָאַכְזְרִיָּה, הַמְּלֵאָה מוֹקְשֵׁי מָוֶת.
אל האשה
מִשְׁפָּטֵךְ יֵעָשֶׂה. שָׁמָּה אֶל-הַטִּירָה פְנִימָה
תָּבִיאִי אֶת-בַּקָּשָׁתֵךְ וְשָׁמָּה תְּדַבְּרִי דְבָרָיִךְ.
לֹא פֹה הַמָּקוֹם.
ארמגרדה לֹא, לֹא! אֲנִי מִפֹּה לֹא-אָמוּשָׁה
עַד אִם-הוּשַׁב אֵלַי בַּעֲלִי. זֶה כַּחֲדָשִׁים שֵׁשֶׁת
תִּתְעַנֶּה בַסֹּהַר נַפְשׁוֹ וְעֵינָיו תִּכְלֶינָה
מִיַּחֵל לִגְאֻלָּתוֹ.
גסלר הֲלִתְפֹּשׂ בִּי אַתְּ אוֹמָרֶת?
לְכִי מִזֶּה!
ארמגרדה צֶדֶק וּמִשְׁפָּט, הַנְּצִיב! הַאֵין אַתָּה
הַשּׁוֹפֵט פֹּה בָאָרֶץ תַּחַת אלֹהִים וָמֶלֶךְ?
עֲשֵׂה נָא אֵפוֹא אֶת-המּוּטל עָלֶיךָ. אִם לְצֶדֶק
מֵעִם אֱלֹהִים תְּקַו – אַל מֵעִמָּנוּ תִמְנָעֵהוּ.
גסלר גְּשִׁי הָלְאָה! גָּרְשׁוּ מֵעִם פָּנַי עַזַּת הַמֵּצַח!
ארמגרדה תופשת ברסן הסוס
לֹא וָלֹא! אָנֹכִי כַּאֲשֶׁר אָבַדְתִּי אָבָדְתִּי.
לֹא-תָמוּשׁ מִמְּקוֹמְךָ, הַנְּצִיב, עַד אִם-שָׁפַטְתָּ
אֶת-מִשְׁפָּטִי. רְעַם פָּנִים כִּלְבָבֶךָ, לְטֹשׁ, לְטֹשׁ עָיִן,
הִנֵּה עָמְקָה מִנִּי שְׁאוֹל צָרָתִי, וּמַה-זַּעַם
אַפְּךָ כִּי-אִירָאֶנּוּ.
גסלר הָאִשּׁה, סוּרִי כְרָגַע,
סוּרִי, כִּי לָמָּה תִרְמְסֵךְ רֶגֶל סוּסִי.
ארמגרדה וְתִרְמְסֵנִי!
הִנֵּה – דוחפת את ילדיה והיא מתנפלת עמם יחד ארצה
אָנִֹכי וִילָדַי מוּטל ים פֹּה לפָנֶיךָ,
הָבָה בּוֹסְסָה אֶת-יְתוֹמַי, תִּרְמְסֵם פַּרְסַת סוּסֶךָ!
הֵן כָּזֹאת, וְרָעָה וְקָשָׁה מִזֹּאת, עֲלִילָה הִתְעַבְתָּ.
רודולף הָאִשּׁה, הֶאָבַד לִבֵּךְ?
ארמגרדה הַאֵין כָּל-הָאָרֶץ
נִרְמֶסֶת גַּם-הִיא תַּחַת רַגְלֶיךָ? אֲהָהּ, וְאָנֹכִי
אֵינֶנִּי בִלְתִּי אִם-אִשּׁה! לוּ גֶּבֶר הָיִיתִי,
כִּי-עַתָּה יָדַעְתִּי מָה אֶעֱשֶׂה, וְלֹא הִתְפַּלַּשְׁתִּי
פֹּה בֶעָפָר.
קול הנוגנים ישוב להשמע ממעלה המסלה, אפס כי עמום הוא
גסלר אֵי עֲבָדָי? יָבֹאוּ-נָא וְיִסְחָבוּהָ
מִזֶּה, אוֹ כִי אֶעֱשֶׂה דָבָר אֲשֶׁר אֶנָּחֵם עָלֵיהוּ
בָּאַחֲרוֹנָה.
רודולף לֹא יוּכְלוּ עֲבָדֶיךָ לִפְרֹץ הֵנָּה,
שָׂכוּ בַעֲדָם קְרִיאֵי הַחֲתֻנָּה אֶת-כָּל-הַדָּרֶךְ.
גסלר הִרְבֵּיתִי הִתְחַסֵּד עִם הָעָם הַזֶּה. עוֹד רֶסֶן
לִלְשׁוֹנוֹ אָיִן. אָכֵן רָפִים מוֹסֵרָיו עֲדֶנָּה
מֵהַכְנִיעוֹ. אוּלָם חַי אָנִי, אִם-לֹא מֵעַתָּה
שַׁנֵּה אֲשַׁנֶּה דַרְכִי עִמּוֹ. הַכְנֵעַ אַכְנִיעַ
אֶת-עָרְפּוֹ הַקָּשֶׁה וּגְאוֹן צַוָּארוֹ אֶשְׁבֹּרָה!
חֹק חָדָשׁ אֲצַו בָּאָרֶץ, אֲשֶׁר …
חץ פתאם יחלפהו. הוא יבהל יד אל לבו ומט לצנוח.
בקול רפה חָנֵּנִי, אֵל חֶסֶד!
רודולף אֲדוֹנִי הַנְּצִיב! אֵל אֱלֹהִים! מֶה הָיָה? חֵץ? מֵאָיִן
ארמגרדה נתרת ממקומה
נִרְצַח הַנְּצִיב, נִרְצָח! נוֹד יִתְנוֹדֵד! הוּא צוֹנֵחַ!
בְּעֶצֶם לִבּוֹ חָלֹף חֲלָפוֹ הַחֵץ וַיְפַלְּחֵהוּ.
רודולף קופץ ויורד מעל הסוס
אֵימָה וָפָחַד! – אֲדוֹנִי הָאַבִּיר, קְרָא לֶאֱלוֹהַּ,
בְּשַׁעֲרֵי הַמָּוֶת בָּאתָ!
גסלר הַחֵץ – חֵץ טל הִנֵּהוּ.
מחליק מעל הסוס ונופל לזרועות רודולף איש הרס, והוא ישימהו על הספסל.
טל נגלה במרום הצורים
אָכֵן הִכַּרְתָּ הַקַּשּׁת! הוּא וְלֹא אַחֵר. עַתָּה
יִשְׁלָיוּ אָהֳלֵי רֹעִים וּתְמִימִים יִשְׁכְּנוּ בֶטַח,
רֶוַח לָאָרֶץ, לֹא-יְבֻלַּע לָהּ עוֹד בִּגְלָלֶךָ.
נעלם במרום הצורים. העם יפרוץ לבוא.
שטוסי בראש
מֶה הָיָה? מַה-קָּרָה?
ארמגרדה חֵץ פָּגַע בַּנְּצִיב – וַיָּמָת.
העם בפרצו מִי הֶחָלָל?
בעוד הראשונים בעדת הקרואים פורצים ובאים הבימתה, אחרוניהם עודם עומדים במרומי הצור וקולות המנגנים לא יחדלו.
רודולף הוּא מִתְבּוֹסֵס בְּדָמָיו! עוּשׁוּ, חוּשׁוּ!
הָבוּ עֶזְרָה! מַהֲרוּ רִדְפוּ אַחֲרֵי הָרוֹצֵחַ!
צַר לִי עָלֶיךָ, הָאוֹבֵד, הֲכָזֹאת אַחֲרִיתֶךָ?
וַאֲנִי הֵן הַעִידוֹתִי בְךָ ‑ לוּא בְקוֹלִי שָׁמָעְתָּ!
שטוסי אֱלֹהִים! הִנֵּה הוּא שׁוֹכֵב פֹּה לְבָן-פָּנִים וְאֵין רוּחַ.
קולות רבים מִי הִכָּהוּ?
רודולף הַהִשְׁתּוֹלֵל הָעָם כִּי יָרִיעַ?
בִּזְמִירוֹת לִקְרַאת חָלָל? דַבְּרוּ אֲלֵיהֶם וְיַחֲרִישׁוּ!
זמרת הנוגנים תדם פתאם. העם הולך ורב
אֲדוֹנִי הַנְּצִיב, דַּבֵּר, אִם כֹּחַ לְךָ ‑ הַאֵין בְּפִיךָ
דָּבָר לְצַוֹּת אֶל-בֵּיתֶךָ?
גסלר נותן אות בידו. ובראותו כי אין מבין, ישנה את האות בחמת רוח
אָנָה תִרְמֹז יָדֶךָ?
קוּסְנַכְטָה? לֹא בִינוֹתִי לְחֶפְצֶךָ. אַל-נָא בְזַעַף,
אֲדוֹנִי. נְטֹשׁ כָּל-חֶפְצֵי הָאֲדָמָה עָתָּה. הִכּוֹנָה
לִקְרַאת אֱלֹהִים וְשָׂא עֵינֶיךָ וְלִבְּךָ הַשּׁמָיְמָה.
קרואי החתונה כלם עומדים מסביב לגוע נדהמים וקשחי לב.
שטוסי רְאוּ, מֶה חָוְרוּ פָנָיו. עַתָּה בָא הַמָּוֶת
אֶל חַדְרֵי לִבּוֹ. וְהִנֵּה גַּם עֵינָיו תֵּעָצַמְנָה.
ארמגרדה בהרימה את אחד ילדיה
יְלָדִים, הַבִּיטוּ וּרְאוּ בִּגְוַע זֵד וּבְלִיָּעַל!
רודולף אִי נָשִׁים! אִי עַם אֵין לֵב! הֲגַם נוֹרָאוֹת כָּאֵלֶּה
כַּחֲזוֹן שַׁעֲשׁוֹעִים, לְרַאֲוָה בוֹ, לְעֵינֵיכֶן תִּהְיֶינָה.
עֲזֹרְנָה! תֵּנָּה יָד! הַאֵין מִכֶּן אַחַת עוֹזֶבֶת
עִם-יָדִי לִשְׁלֹף מֵלֵּב הֶחָלָל חֵץ הַמָּוֶת?
הנשחם נסוגות אחור חָלִילָה לָּנוּ מִנְּגֹעַ יָד בְּאִישׁ נְגָפוֹ אֱלוֹהַּ!
רודולף הַמְּאֵרָה תַּשּׂיג אֶתְכֶן!
שולף חרבו
שטוסי עוצר ידו אַל, אֲדוֹנִי, אֱסֹף יָדֶךָ!
כָּלְתָה מֶמְשַׁלְתְּכֶם, כָּלָתָה. מֵת עוֹכֵר הָאֶָרץ
וּמַטֵּה זַעְמוֹ נִשְׁבַּר לָעַד. חָמָס וָאָוֶן –
אוֹתָם לֹא-נִשּׂא עוֹד. רַב לָךְ! אֲנָשִׁים חָפְשִׁים נָחְנוּ!
כלם בקול המון חָפְשִׁיָּה אַרְצֵנוּ!
רודולף עַד-כֹּה הַדָּבָר הִגִּיעַ!
אֵיךְ נָסָה יִרְאָה וַתָּפָג מִשְׁמַעַת בִּן-רָגַע!
אל נושאי הכלים אשר נבהלו לבוא
רְאִיתֶם אֶת-הַמַּעֲשֶׂה הַנּוֹרָא, מַעֲשֶׂה הָרֶצַח
אֲשֶׁר נַעֲשָׂה בָזֶה. לְהוֹשִׁיעַ הֵן תִּקְצַר יָדֵנוּ,
גַּם לֹא-נִדְלְקָה עַתָּה לַשּׁוְא אַחֲרֵי הָרוֹצֵחַ.
דְּאָגָה אַחֶרֶת תִּגֹּשׂ בָּנוּ: כַּנֶֹשֶׁר קוּסְנַכְטָה
וּמַלֵּט בְּעוֹד מוֹעֵד מְצוּדוֹת הַמֶּלֶךְ מִלָּכֶד!
כִּי הִנֵּה נִתְּקוּ בָּרֶגע הַזֶּה, הָיוּ לְאַיִן,
כֹּל מוֹסְרוֹת בְּרִית וַעֲבֹתוֹת חֻקָּה וּמִשְׁמָעַת,
אַל-לָנוּ עַתָּה הַאֲמֵן בָּאִישׁ, אַל הִשּׁעֵן וּבְטֹחַ!
הוא ונושאי כליו יוצאים ‑ וששה אחי רחמים באים.
ארמגרדה הַרְחִיבוּ מָקוֹם! הָאַחִים[8] הִנֵּה בָאִים הֵנָּה.
שטוסי בַּאֲשֶׁר בְּשַׂר חָלָל ‑ שָׁמָּה גַּם-הָעוֹרְבִים יֵרֵדוּ.
אחי הרחמים
עומדים מסביב לחלל כחצי גרן עגולה ופותחים ברננה
מָה אָדָם, פֶּתַע מוֹתוֹ יָבֹא,
אֵין הִתְמַהְמֵהַּ לוֹ וָאָרֶךְ;
יֵשׁ יֵלֵךְ אִישׁ בְּדֶרֶךְ לְבָבוֹ
וְנָפַל מֵת עַל אֵם הַדָּרֶךְ.
אִם נָכוֹן אִישׁ, אִם-לֹא ‑ הוּא יֵלֶךְ
עֲמֹד לְדִין בִּקְרֹא צַו מֶלֶךְ.
עם השָּׁנות החרוזים האחרונים המסך יורד.
- ^ קֶרֶן אָמוֹן – בּית של אחד ממיני השבלולים הקדומים, שׁנתקשו לאבנים ברוב הימים. ונקרא שבלול כזה קרן אמון על שם צורתו שהוא דומה לקרן האיל שבצורת אליל יוּפִּיטֶר-אמוֹן; והוא אליל הקציר של המצרים הקדמונים ואליל עיר נֹא אמון (Theben).
- ^ מֶרְלִישָׁכֶן – כפר על ימה של קוּסְנַכְטְ.
- ^ אִימִזִי – כפר על ימה של צוּג.
- ^ גְּלָרוּס – קַנְטוֹן בִּשְׁוֵיצִיָּא של היום במזרח אוּרִי וּשְׁוִיץ.
- ^ בַּדֶן – עיר בגליל אַאַרְגּוֹי.
- ^ וַאֲשֶׁר הֵחֵל הָאָב – קיסר רודולף הראשון לבית הַבְּסְבֻּרְגְּ (1218 – 1291) שהיה אביו של אַלְבְּרֶכְטְ.
- ^ רִיגִי – ראש הר בִּשְׁוִיץ (גבהו 1800 מטר), ובתחתיתו לצפונו – קוּסְנַכְטְ יושבת.
- ^ הָאַחִים – אחי הרחמים. והוא כנוי לבעלי ברית נזירים, שעסקם ברפואת חולים וקבורת מתים (Boni fratres).