התרבות האיטלקית

אין בספרו של פרצוליני לקורא הרוצה במושג כללי מתופעות התרבוּת באיטליה של היום. הספר ערוך בצוּרת מכתבים מאת פלוני דני אל בן-ארצו. על ידי כך מעביר המחבר את חיבּוּרוֹ משטח המחקר המדעי לשטח של רשמים אישיים ומגן על עצמו מפני האשמות ברפרוּף ומשוא פנים.
במכתבים המוקדשים לשאלות הספרוּת מדבר פרצוליני על התמורה לטובה שחלה בספרות האיטלקית בחצי יובל שנים אחרון. הקהל נלאה מרומנים, שתעשיַת ספרים המציאה לשוק, רומנים שגבוריהם הם הולכי בטל העוסקים באהבת נשים "פטליוֹת" וכדומה. "בא שיהוי באקלים הרוחני של איטליה".
את התקופה הקודמת, תקופת אסטניסיות רקוּבה, תאות תענוגות והבלי עולם חולפים, מכנה פרצוליני בשם ד'אנונציאנית, – על שם גבריאל ד'אנוּנציו שהוא בא כוחה העיקרי. במקומה באה תקופה קרוצ'יאנית – על שם בנדטו קרוצ'ה, המצוּינת ביסודיוּת, רצינות, מוסריות, הוקרת גבורה חרישית.
"שני דורות מוצגים זה מול זה וההבדל מדהים. החדשים יש בהם משום עניוּת גופנית – דבר-מה פחות נדיב ומתפרץ, דבר-מה יותר מוסרי ופרוטסטנטי בלב, מעולה – שצריכה להֵראות יבשה, קשה ובלתי אסתיטית לאלה הקודמים, כשם שהם נראים לחדשים כאנשים מזויפים משהו, אי-מוּסריים, רגישים במידה גסה לחיי חוּשים שפלים, לחיי חברה עם כיבוּשיהם".
התנועה החדשה נובעת ממקור קיבוצים קטנים, הנמצאים מחוּץ לכל אורגן רשמי, ואשר אם גם לא ישאירו אחריהם יצירות גדולות – רבה השפעתם הבריאה.

מאת רחל המשוררת

טקסט זה הועתק מפרויקט בן-יהודה (הקישור המקורי).