השם רועי/ת

כניסה לקניון
שאלה: האם מותר להסתובב במקומות שיש בהם מראות לא צנועים, לשם עריכת קניות?
ראשי פרקים: א. הצגת הסתירה שישנה בין שתי סוגיות בש"ס. ב. יישובו של החפץ חיים. ג. סיכום.
א. הצגת הסתירה שישנה בין שתי סוגיות בש"ס
המקור לשאלה זו נעוץ בשתי סוגיות הסותרות זו את זו: 1. בבא בתרא נ"ז ע"ב: 'שומר עיניו מראות ברע'. 2. פסחים דף כ"ה ע"ב-כ"ו ע"א: סוגיית הנאה הבאה לאדם בעל כורחו.
1. במסכת בבא בתרא מבואר שאדם המעוניין ללכת בדרך העוברת ליד נהר שבו הנשים מכבסות (צריכות לעמוד שם יחפות לגלות שוק לעמוד בנהר – רשב"ם), הדין נחלק למספר מצבים: האחד: אם יש דרך אחרת להגיע למחוז חפצו, נקרא 'רשע' אם הוא עובר דווקא דרך הנהר, למרות שעוצם עיניו [ומבאר הרשב"ם: "לא היה לו לקרב אלא להרחיק מן העבירה, דקיימא לן הרחק מן הכיעור"]. השני: אם אין דרך אחרת, הוא אנוס, אם הסתכל דרך הליכתו. ועל כך הגמרא מציינת, שאם הוא בכל זאת "אונס את עצמו" להטות עיניו לצד אחר, הכתוב משבחו בפסוק "ועוצם עיניו מראות ברע הוא מרומים ישכון" (ישעיה ל"ג, ט"ו).
כל זה מדובר במציאות שצריך לעבור בדרך הצמודה לנהר, שבו הנשים מכבסות. הנשים לא מתכוונות למשוך את העין במלאכת הכביסה, אלא כך דרכן לעבוד בגילוי השוק. במקרה שלנו, הדבר חמור יותר. בקניון, ישנן מודעות פרסום שמטרתן למשוך את העין של עובר האורח, על מנת שהרושם של האישה שבתמונה ייחקק במוחו. שיטת הפרסום נוקטת את ההפך של אזהרה של התורה "ונשמרת מכל דבר רע", כפי שהגדירו חז"ל (עבודה זרה כ' ע"א) שלא יסתכל אדם באשה נאה… ואפילו פנויה, באשת איש ואפילו מכוערת" וכו'.
2. הסוגיה במסכת פסחים עוסקת בהנאה אסורה, הבאה לאדם "בעל כורחו". ביאור המושג בדרך דוגמה: ישנו איסור הנאה מריח של עבודה זרה, והאדם שלא בא למקום זה בשביל הריח, אלא הרֵיח ממילא בא, זה נחשב הנאה הבאה לאדם בעל כורחו.
הגמרא בלשון השנייה (שאותה פסקו הפוסקים) בדעת רבא (שהלכה כמותו) הסיקה שיש שני מצבים: 1. אם לא מתכוון ליהנות – בין אם אפשר ללכת בדרך אחרת ובין אם אי אפשר – מותר. 2. אם מתכוון ליהנות – בין אם אפשר ללכת בדרך אחרת ובין אם אי אפשר – אסור.
ביאור המושגים: 'אפשר' – אפשר לו להיבדל. 'מותר' – אין צריך לפרוש ממנה. 'אפשר ומתכוון' – להתקרב כדי ליהנות מריח של ע"ז. 'אי אפשר ומתכוון' – אי אפשר לו להיבדל, ומיהו מתכוון וחביב הוא לו ליהנות.
המסקנה שעולה מסוגיית התלמוד במסכת פסחים היא שאם אין כוונת לאדם ליהנות מהאיסור או מהעבירה מותר לו לעבור באותו מקום, למרות שהיה אפשר לו להיבדל מללכת באותה דרך שבה הוא נפגש עם ה"איסור". דין זה סותר את העולה מסוגיית התלמוד במסכת בבא בתרא, הקוראת בשם "רשע" לאדם שעובר דרך הנהר, כאשר היתה לו אפשרות ללכת למחוז חפצו בדרך אחרת.
ב. יישובו של החפץ חיים
על קושייה זו עומד הרב ישראל מאיר הכהן מראדין בחיבורו חפץ חיים (באר מים חיים ו, יד): "סברת הגמרא, דב'עריות' מפני שנפשו של אדם מחמדתן, צריך להחמיר יותר, דהגם שעתה חושב שלא ניחא ליה בהנאה זו, פן יתגבר יצרו עליו בעל כרחו, ויבוא להרהר על ידי זה. וכן מצינו בכמה עניינים שהחמירו יותר בענייני הסתכלות מכל האיסורים שבתורה, אף בלא אפשר ולא מתכוון. וכעניין שאמרו בברכות (דף ס"א) 'אחורי ארי ולא אחרי אישה, פגע באשה רץ אחריה ומסלקה לצדדין', ומשמע מדברי האחרונים שבאבן העזר, שאפילו לית ליה דרכא אחרינא למיזל ולא ניחא ליה בהסתכלות, אפילו הכי אסרו חז"ל, והכל מטעם שכתבתי".
יוצא מדברי החפץ חיים שלגבי ענייני עריות – הסוגיה במסכת בבא בתרא, היא העיקרית, ולעומת זאת הסוגיה במסכת פסחים עוסקת בשאר איסורים.
לא הוגדר בהלכה באופן מפורט, מתי מוגדר המצב כ'אפשר' ומתי כ'אי אפשר'! ולכן נשארה השאלה האם ללכת למסלול טיול בואדי מסוים נחשב כ'אפשר' הואיל וניתן לבחור עונת טיול או מקום טיול אחר, וכן לגבי קניית בגד בחנות בתוך קניון שהמבחר שם יותר גדול או ללכת דווקא לחנות באיזור היותר מיושן ששם יש אמנם פחות חשיפה לפרסומות לא צנועות אך העצה המסחרית יותר קטנה.
נספח: ראיתי לנכון להביא פירוש המובא בסידור הגר"א (אישי ישראל) על הביטוי 'על חטא שחטאנו לפניך באונס וברצון' (שהרי לכאורה מה מקום יש להתוודות על חטא שבו האדם היה אנוס): "מי שהיה אנוס ח"ו על דבר שבלתי אפשר לו להנצל, מכל מקום אסור לעשותו ברצון, וכמו מה שאמרו (פסחים כ"ה) לא אפשר והא מכוון אסור."
סיכום: כאשר מדובר באיסורי עריות ואביזרים שלהם, במקרים שניתן לאדם לרכוש מה שצריך בחנות אחרת שאינה ממוקמת במקום פריצות, אסור לו להיכנס לקניון, למרות שהוא מתאמץ לא להסתכל ולא ליהנות (ע"פ מסכת ב"ב). אם לא ניתן להגיע למבוקשו בלי להיכנס לאותו מקום, אז יכול להיכנס, וישתדל לאנוס את עצמו שלא להסתכל.
כאשר מדובר בשאר איסורי הנאה, אם לא מתכוון ליהנות, מותר לו לעבור, למרות שיכול היה לעבור בדרך אחרת.
 הליכה עם אשתו יד ביד ברחוב
שאלה: האם מותר וראוי ללכת עם אשתו ברחוב 'יד ביד'?
תשובה: המקור בתלמוד לשאלה זו הוא במסכת בבא בתרא (דף נ"ח ע"א). מסופר שם על רבי בנאה שהיה מציין מערות קבורה (רשב"ם: על מנת להכיר מקום טומאה, ולא יביאו טהרות דרך כאן), וכאשר הגיע למערתו של אברהם אבינו פגש את אליעזר עבד אברהם שעמד בפתח. שאל רבי בנאה: מה עושה אברהם? אמר לו אליעזר: ישן הוא בחיקה של שרה (רשב"ם: בין זרועותיה), והיא מעיינת לו בראשו.
אמר רבי בנאה לאליעזר: לך אמור לו (לאברהם), בנאה עומד בפתח. אמר לו (אברהם): שיעלה (יכנס), יודע הוא שאין יצר הרע בעולם הזה. מבאר הרשב"ם שאברהם אבינו רצה להסביר, שאין כאן חוצפה כאשר הוא ישן בכנפיה של שרה בפניו של רבי בנאה, כי בעולם האמת אין יצר הרע ואין צריך להצטנע ממנו.
[צריך עיון כיצד הנימוק הזה משכנע, שהרי רבי בנאה שייך לעולם הזה, בזמן הסיפור. ואם ננקוט כדברי המפרשים (נו"כ של שולחן ערוך אבן העזר) שהחשש הוא שהמתנהג כך בפני אחרים גורם להם הרהור עבירה, מה מועילה לרבי בנאה העובדה שבעולם האמת לא מצוי יצר הרע?].
מדייק מכאן הנימוקי יוסף: "שמעינן מהגדה זו דרך ארץ שאינו ראוי להתנהג עם אשתו בכיוצא בדברים הללו בפני אחרים".
והביאו להלכה הרמ"א באבן העזר (כ"א סעיף ה') וזו לשונו: "יש אומרים שאין לנהוג אפילו עם אשתו בדברים של חיבה כגון לעיין ברישיה אם יש לו בנים (צ"ל כינים), בפני אחרים".
מביא הבית שמואל את דברי הט"ז שעיון בראש אסור אפילו אם לא מונח בחיקה, אין נכון בפני אחרים משום שרואה יבוא לידי הרהור, דנזכר קירוב שלהם על ידי תשמיש וכו'.
על פי הט"ז מתחדשים שני דברים: 1. ישנם מצבים שלא ראוי לעשותם בפני אחרים כגון עיון בראש וכן שכיבה בחיק. 2. טעם הדין הזה הוא מחשש שבגרמת אותו הזוג, יתפתח הרהור אצל הרואים וזה יעורר תאוותם חלילה.
יוצא אם כן שישנה חשיבות גדולה להימנע מלעשות פעולות היכולות לגרום לאחרים הרהור בענייני זיווג וכדומה.
אמנם הרשב"א בתשובה (אלף קפ"ח) לקח את משמעות האגדה שבתלמוד לכיוון אחר לגמרי. הוא דן באיסור הושטה לאשתו נידה, ושם הוא מסביר שזה אסור משום הֶרגל (כלומר שזה עלול לגרום לו להגיע לידי איסור) וזה לא קיים כלפי נשים שאינן אשתו כי אין לבו גס בהן כל כך. ועל זה מובא הסיפור על אברהם אבינו שעשה מעשים שבדומה להם אסור לעשות בעולם הזה כאשר אשתו נידה, אבל אין חשש לעשותם בעולם שאברהם אבינו נמצא בו, כי שם אין יצר הרע מצוי.
ראיתי לנכון לציין כאן הערה: בספר אורו של עולם (עמ' 22) מסופר על הרב ש. ז. אוירבך שאחרי שהתחתן ראו אותו הולך עם אשתו ברחוב. היו אנשים שדיברו על כך, שהרי כתוב במסכת ברכות שגנאי הוא לתלמיד חכם לספר עם אישה בשוק, אפילו עם אשתו וכדו'. אבל אחרי שראו שאינו מדבר איתה, דייקו בלשון הגמ' שכתוב שאסור לספר עם אישה בשוק ולא כתוב שאסור ללכת עם אשתו בשוק. עיין עוד במנחת שלמה ח"א (צא כג).
סיכום: אין לנהוג עם אשתו הנהגות המבטאות חיבה של בני־זוג בפני אחרים. ההליכה של אדם עם אשתו ברחוב 'יד ביד' נראית כביטוי של חיבה שיש ביניהם, אלא אם כן מדובר באחיזה סיעודית.
לעניות דעתי, יש להקפיד בזה בכל מקום שמצויים אנשים, הן ברחוב והן בבית בפני אורחים או קרובי משפחה. אבל אין שום גנאי בהתנהגות זו אם מטיילים במקום שאין מצויים אנשים שיכולים לראותם.
 מהלכות ייחוד
שאלה: גיסתי באה לעבוד במחשב שלנו בשעות הלילה. בעלה היה מחוץ לעיר, ואשתי היתה בחו"ל. בביתי ישנו ילדים שלי. האם ישנה כאן בעיה של ייחוד?
ננסה לנסח את השאלה בנוסח הלכתי ונשאל: האם בהלכות ייחוד ישנו תוקף לשומר כאשר הוא ישן?
א
רקע: המשנה (משנה קידושין ד', י"ב) אמנם אסרה לאיש להתייחד עם שתי נשים, אבל התירה לאישה אחת להתייחד עם שני אנשים. וזו לשונה: "לא יתייחד אדם עם שתי נשים אבל אישה אחת מתייחדת עם שני אנשים".
פוסקי ספרד (רמב"ם איסורי ביאה כ"ב, ח'; שולחן ערוך אבן העזר כ"ב, ה) נקטו שאסור גם לאישה אחת להתייחד עם שני אנשים, וזו לשונם: "לא תתייחד אישה אחת אפילו עם אנשים הרבה עד שתהיה אשתו של אחד מהם שם (זאת בניגוד לנאמר במשנה), מהסיבה שחששו שמא הגברים אינם בגדר כשרים. הבסיס לשיטתם הוא סוגיית הגמרא דלהלן: "אבל אישה אחת – אמר רב יהודה אמר רב לא שנו אלא בכשרים אבל בפרוצים אפילו בי עשרה נמי לא. הוה מעשה והוציאוה עשרה במטה. אמר רב יוסף תדע דמיחברי בי עשרה וגנבי כשורא ולא מיכספי מהדדי… רב ורב יהודה הוו קאזלי באורחא, הוה קאזלא ההיא אתתא קמייהו א"ל רב לרב יהודה דל כרעיך מקמי גיהנם אמר ליה והא מר הוא דאמר בכשרים שפיר דמי? א"ל מי יימר דבכשרים כגון אנא ואת, אלא כגון מאי כגון רבי חנינא בר פפי וחביריו".
מסוגיה זו רואים שההיתר שיש לשני גברים להתייחד עם אישה אינו קיים אלא באנשים כשרים, אבל בפרוצים גם זה אסור, וכן רואים כאן שרב לא החזיק את עצמו כאדם כשר.
אבל הרמ"א נקט כמו פשט הסוגיה שמותר לאישה להתייחד עם שני אנשים. וזו לשונו: "הגה – ויש אומרים דאישה אחת מתייחדת עם שני אנשים כשרים, אם הוא בעיר (טור בשם הרא"ש). וסתם אנשים, כשרים הם (ר"ן פ"י יוחסין)".
מתי פוסקי ספרד התירו ייחוד? עונה על כך הרמב"ם שם: "נשים הרבה עם אנשים הרבה אין חוששין לייחוד", וכן מופיע בשלחן ערוך באותה לשון (שם ו').
מהי ההגדרה של 'הרבה'? בפתחי תשובה (ס"ק ה') כותב בשם ברכי יוסף שהיינו תלתא בהדי תלתא.
ממילא, השאלה נוגעת לכל השיטות:
לרמ"א: מה הדין אם ישנה אישה אחת עם שני גברים כשרים, ואחד מהם ישן?
לרמב"ם: מה קורה אם יש שלושה גברים עם שלוש נשים ואחד מהם או אחת מהן ישנים?
ב
יש בהלכה מציאות של 'שומר' המונע את איסור הייחוד, וכך זה מופיע ברמב"ם (שם הלכה ט'): "וכן מותר להתייחד עם אישה שיש עמה תינוקת קטנה שיודעת טעם ביאה ואינה מוסרת עצמה לביאה. שאינה מזנה בפניה שהרי זו מגלה את סודה". וכן כותב השולחן ערוך שם (סעיף י'): כמעט מילה במילה כלשון הרמב"ם.
רואים אם כן שאם ישנה תינוקת בגיל מסוים היא מצילה מאיסור ייחוד.
כאן שוב תישאל השאלה, האם תועיל השמירה למרות שאותה שומרת ישנה?
ג
ישנה מציאות נוספת שהורים יוצאים והם משאירים שמרטפית עם הילדים ויש שם גם ילדים שהם בגדר שומר וגם ילדים שיש איתם איסור יחוד. האם השומר הישן יעזור או לא?
מצד אחד, יש לנו הוכחה ששומר ישן לא מועיל, שהרי הראשונים כתבו שצריך תמיד בלילה אדם נוסף מחשש שמא יירדם, כל שכן שאם הוא כבר ישן בפועל שאינו מציל מאיסור ייחוד, ובמקום שני גברים ביום, נצטרך שלושה בלילה מחשש שמא אחד מהם יירדם.
וזו לשון הראב"ד שהביא הבית יוסף: "וכתב הראב"ד בספר בעלי הנפש (שער הפרישה צ"ה ע"ג) שיש אומרים דכי אמרינן דאישה מתייחדת עם שני אנשים כשרים הני מילי ביום אבל בלילה לישן עמה בבית אחד עד שיהיו שם ג' אנשים מפני שהוא דומה לדרך דאמרינן לא שנו אלא בעיר אבל בדרך עד שיהיו שלשה שמא יצטרך אחד מהם לנקביו ונמצא זה מתייחד עם הערוה, והכי נמי חיישינן דילמא אדניים חד מינייהו אזיל חד ועביד איסורא, ומסתברא כוותיה".
מצד שני ישנה הוכחה נגדית, ששומר ישן מועיל, שהרי נפסק בהלכות נידה שאם הכלה נהיתה נידה לפני שחתן עשה בה בעילה הם אסורים בייחוד, והפתרון ההלכתי לקושי זה הוא שומר: "וכן חתן שפירסה כלתו נדה קודם שבא עליה, לא יתייחד עמה, אלא הוא ישן בין האנשים והיא ישנה בין הנשים" (יורה דעה קצ"ב, ד'). בפשטות מדובר שהם הולכים לישון, ובכל זאת העובדה שהם ישנים עם עוד אנשים מצילה מאיסור ייחוד! (מהמשך לשון ההלכה ניתן להבין שכולם ישנים באותו חדר, שהרי כתב שם: "הגה – ואם אינם ישנים בחדר א' אינן צריכים שימור כלל").
תשובה לשאלה זו קיבלתי מהרב זלמן נחמיה גולדברג, והוא השיב שבאמת שומר ישן לא מהווה שמירה בפני עצמו, אלא הוא מזקיק עוד שומר; אבל ברגע שיהיו שני שומרים הדבר יהיה מותר למרות ששניהם ישנים.
הסברא לדין היא שכל הבעייתיות הקיימת באדם ישן, היא כאשר הוא השומר היחיד, אבל ברגע שנוסף עוד אדם, למרות שהוא ישן אין חוששים לייחוד. כאן אדם יחשוש יותר מלחטוא כי יותר קשה לתמרן כאשר ישנם מספר אנשים ישנים ויש סבירות שאחד מהם יתעורר בקרוב.
(ביסוס לדברים אלו ניתן לראות ב'עזר מקודש' על שולחן ערוך אבן העזר ס"ק ה'.)
סיכום: א. מותר לסמוך על אנשים ישנים בתור שומרים, ובלבד שיהיה שם יותר משומר אחד. ב. ילדים, שאינם מוסרים עצמם לביאה ויש להם יכולת לספר, מהווים הצלה מאיסור ייחוד. אך אם הם ישנים, צריך שיהיו כמה ילדים ולא נסתפק בשומר אחד.
הערה: ראיתי לנכון להביא ציטוט מחיבור 'עזר מקודש' על שולחן ערוך אבן העזר (בהלכות יחוד), אודות הניעור בלילה במקום נשים ואנשים שכולם ישנים. "לכאורה היה מקום שיש בזה חשש מצד מה שכתבו הפוסקים ז"ל שלכך בלילה לא יתייחדו שנים עם נשים מצד חשש שמא ישן אחד מהם ולא יהיה שומר שם. משמע מזה שבשעת השינה גרע מיוצא ונכנס שגם שביוצא ונכנס מרתת… מכל מקום שינה כיון שאדם עשוי להשתקע בה וגם כשמקיצים אותו אינו מקיץ בקל לזה אינו מרתת כל כך, והישן נדון כאלו איננו כלל שם ואם כן בהנ"ל היה מקום חשש?
אך נראה שאין זה רק כשאין שם רק שומר אחד, מה שאין כן בשנים ישנים יש לומר שמרתת טפי אולי על כל פנים אחד מהם גם שנראה ישן וייקץ על ידי תנועה קלה; כי רק באחד חיישינן שמא בזמן שירגיש בו שנשתקע בשינה עמוקה וינסהו בתנועות ויראה שישן הוא בתרדמה עמוקה ואז יושאר בבית בלי שומר, מה שאין כן בשנים אחר שינסה את אחד ואחר כך ינסה את השני מרתת הוא אולי ביני ביני בזמן נסותו השני ובזמן שירצה לעשות תנועות ייקץ הראשון מתרדמתו על ידי התנועות כי הניסיון שעל השתקעות האדם בשינה איננו מכריע על זמן השתקעות בשינה אחר כך ורק על משך כדי הקפת אילן או שארי שיעורים שאמרו חז"ל בריש סוטה, על משך זה לבד יוכל להעמיד בנסיון מה שאין כן כשיומשך עוד ביני ביני משך נסיון של שינת השני אין לו בטחון עוד על מניעת הקיצת הראשון. וכן מוכרע ממה שהתירו חז"ל לשלשה להתייחד בלילה ולא חיישינן שיורדמו שנים ויושאר אחד בלי שומר, והרי בשבת דף מ"ה אמרו חז"ל על שינה: ערבך ערבא צריך, וגם כשמסר שינתו לשומר אין מועיל כי שמא גם השומר יורדם, ומשמע שם שגם ביום חיישינן כן, ומדוע לא ניחוש כן בזה? אלא ודאי צריך לומר כנ"ל שעל כל פנים בשנים הוא מרתת".
 טעויות בברכות הנישואין
שאלות: א. במעמד החופה, שכח לברך ברכת היין בתחילת הברכות. האם יברך כאשר נזכר או יניחנה לסוף? ב. מה הדין בהיפך סדר הברכות בתוך שש הברכות, והאם זה משנה אם מדובר בברכה שמתחילה בברוך או לא?
תשובה: כדי להקל על הבנת הדברים, נצטט תחילה את ברכות הנישואין.
1. בָּרוּךְ אַתָּה ה' אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם, בּוֹרֵא פְּרִי הַגָפֶן.
2. בָּרוּךְ אַתָּה ה' אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם, שֶׁהַכֹּל בָּרָא לִכְבוֹדוֹ.
3. בָּרוּךְ אַתָּה ה' אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם, יוֹצֵר הָאָדָם.
4.
בָּרוּךְ אַתָּה ה' אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם, אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּצַלְמוֹ, בְּצֶלֶם דְּמוּת תַּבְנִיתוֹ, וְהִתְקִין לוֹ מִמֶּנּוּ בִּנְיַן עֲדֵי עַד. בָּרוּךְ אַתָּה ה', יוֹצֵר הָאָדָם.
5.
שׂוֹשׂ תָּשִׂישׂ וְתָגֵל עֲקָרָה, בְּקִבּוּץ בָּנֶיהָ לְתוֹכָהּ בְּשִׂמְחָה. בָּרוּךְ אַתָּה ה', מְשַׂמֵּחַ צִיּוֹן בְּבָנֶיהָ.
6.
שַׂמֵחַ תְּשַׁמַּח רֵעִים הָאֲהוּבִים, כְּשַׂמֵּחֲךָ יְצִירְךָ בְּגַן עֵדֶן מִקֶּדֶם. בָּרוּךְ אַתָּה ה', מְשַׂמֵּחַ חָתָן וְכַלָּה.
7. בָּרוּךְ אַתָּה ה' אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם, אֲשֶׁר בָּרָא שָׂשׂוֹן וְשִׂמְחָה חָתָן וְכַלָּה, גִּילָה רִנָּה דִּיצָה וְחֶדְוָה, אַהֲבָה וְאַחְוָה וְשָׁלוֹם וְרֵעוּת. מְהֵרָה ה' אֱלֹהֵינוּ יִשָּׁמַע בְּעָרֵי יְהוּדָה וּבְחוּצוֹת יְרוּשָׁלַיִם, קוֹל שָׂשׂוֹן וְקוֹל שִׂמְחָה, קוֹל חָתָן וְקוֹל כַּלָּה, קוֹל מִצְהֲלוֹת חֲתָנִים מֵחֻפָּתָם, וּנְעָרִים מִמִּשְׁתֵּה נְגִינָתָם. בָּרוּךְ אַתָּה ה', מְשַׂמֵּחַ החָתָן עִם הַכַּלָּה.
א. תשובה על השאלה הראשונה
מצינו בתלמוד כתובות (דף ז' ע"א): "מברכין ברכת חתנים בבית חתנים". ובהמשך הסוגיה (ח' ע"ב): "מברכים ברכת חתנים בעשרה כל שבעה. אמר ר' יהודה והוא שבאו פנים חדשות. מאי מברך וכו'". וכאן מופיעות שש הברכות המוכרות לנו.
הביטוי "שבע ברכות" אינו מופיע בתלמוד, וישנם דיונים לגבי "בריך חמש" או "בריך שית". וכן כתב הרמב"ם (אישות י', ג'): "וצריך לברך ברכת חתנים בבית החתן, קודם הנישואין, והן שש ברכות ואלו הן, וכו'". ובהלכה ד' כתב: "ואם היה שם יין, מביאים כוס של יין ומברך על היין תחילה, ומסדר את כולן על הכוס, ונמצא מברך שבע ברכות" (המנהג לברך על היין מוזכר כבר בדברי רש"י ח' ע"א ד"ה 'שמח': 'אלא כיוון שיש ברכה על הכוס'). וכן העתיק בשולחן ערוך (סימן ס"ב סע' א') כלשון הרמב"ם.
משמע מדברי הרמב"ם והשולחן ערוך שאם אין יין מצוי (ולא שכר), מברך ברכת נישואין ללא יין. וכן כתב הרב המגיד: שאין היין מעכב והדבר פשוט.
אך דעת רבינו נסים מובא ברא"ש כתובות ובטור (סימן ס"ב) שהיין מעכב בברכת נישואין.
ובפירוש חלקת מחוקק (סק"א) כתב: "ולא ידעתי טעמו של רבינו ניסים, שהרי בגמרא כתובות לא הזכיר כוס בשום אחד מהם".
לאחר שראינו שיש לברך על היין בברכות הנישואין, ראוי להביא כאן מחלוקת ראשונים, העוסקת בשאלה מה להקדים: האם קודם לברך את שש הברכות ואחר כך על היין, או להיפך?
כאמור לעיל, דעת הרמב"ם ברורה שיש לברך על היין תחילה. אין בלשון הרמב"ם הבחנה בין שבע הברכות הנאמרות במעמד החופה לבין אלו הנאמרות בסעודה. כדברי הרמב"ם, נקטו גם בעלי התוספות, שיש לברך על היין תחילה גם בסעודות, שהרי כתבו (פסחים ק"ב ע"ב ד"ה שאין) שיש נוהגים בחופה להביא שתי כוסות, על הראשון שהוא כוס ברכת המזון מברך הגפן, ועל השני מברך שש ברכות ולא חוזר לברך בפה"ג.
מאידך, דעת הראבי"ה המופיע במרדכי (כתובות סימן קל"ב) היא לאחֵר את ברכת היין, מחשש הפסק, וזה ודאי שלא כדעת הרמב"ם המובאת לעיל.
אחרי שראינו שתי דעות שונות, נביא כאן דעה שלישית המבחינה בין הברכות בחופה לבין הברכות שאחרי הסעודה.
מובא בחיבור בית שמואל (ס"ק ב') שבברכת המזון מברכים שש ברכות ואח"כ בורא פרי הגפן, כדעת ראבי"ה, אך בחופה כדברי הרמב"ם.
הטעם לשינוי הוא: שלא יהיה נראה שמברכים בפה"ג לצורך ברכת המזון, ויהיה ברור שהסיבה לברכה היא שבע ברכות הנישואין.
נמצאו לפנינו שלושה מנהגים: 1. לברך תמיד על הגפן תחילה (רמב"ם ותוס'). 2. לברך תמיד הגפן בסוף שש הברכות (מרדכי בשם ראבי"ה). 3. לעשות בחופה כרמב"ם, ובסעודה כראבי"ה!
הערה: אמנם המנהג הרווח אצל בני אשכנז והרבה מהספרדים הוא כשיטה השלישית הנ"ל, אבל בספר עלי הדס עמ' 711 כתב בשם הרב מאיר מזוז שצריך לברך בורא פרי הגפן תחילה גם כאשר אומרים שבע ברכות על כוס ברכת המזון, וכן העיד בספר דברי שלום ואמת ח"ד עמ' 186 שכך המנהג בכל צפון אפריקה.
יש לחקור מה עדיף לעשות, כאשר אחרי שבירכו שתי ברכות נזכרו שדילגו על בורא פרי הגפן: האם עדיף להניח ברכה זו לסוף כדברי הראבי"ה, או 'להשחיל' זאת מיד במקום שנזכר?!
מסברא נראה שעדיף להיות נסמך על מנהג של אחד הראשונים, ולא להמציא הנהגה חדשה שאינה תואמת לשום שיטה בהלכה. מאידך ראוי לומר שכל מה שאנו יכולים להיות קרובים למנהג המקובל, והוא הקדמת היין, יש לעשות זאת, במיוחד כאן בנידון דידן, שנזכר אחרי שתי "ברכות הפתיח" שאינן חלק אינטגרלי של ברכות הנישואין, כפי שהסביר רש"י בדף ח' ע"א (ד"ה "שמח"). "ולפי שהסדר מתחיל מאשר יצר… אבל שהכל ברא לכבודו אינה מן הסדר, אלא לאסיפת העם הנאספים שם וכו'".
הראשון לציון, הרב שלמה עמאר, צידד בשיחה איתי בעל פה להכריע, בנידון דידן, להשאיר ברכת הגפן לַסוף, כפי שנוהגים בסעודת שבע ברכות.
ב. תשובה על השאלה השנייה
חז"ל קבעו סדר בשש ברכות הנישואין, ויש בכך היגיון הן בגלל התוכן והן מסיבות הלכתיות (חלק גדול מתוכן התשובה מבוסס על דברי רש"י כתובות דף ח' ע"א).
כדי להקל על ההבנה, ניתן מספרים לברכות, 6-1, כפי שמופיע לעיל (וברכת היין אינה מן המניין): 1. שהכל ברא לכבודו. 2. יוצר האדם. 3. אשר יצר. 4. שוש תשיש. 5. שמח תשמח. 6. אשר ברא ששון.
מצד התוכן:
1. שתי הברכות הראשונות, אינן קשורות לשמחת הנישואין, אלא הראשונה נתקנה לאסיפת העם וראוי היה לברך אותה מיד משעת אסיפה אלא שהסמיכו אותה על הכוס; ברכה שנייה נתקנה ליצירה הראשונה של האדם הראשון וניתקנה אגב כך שאנו מברכים על יצירה שנייה (שהיא יצירת האישה).
2. הברכה השלישית עוסקת ביצירת האישה, ויש בה הודאה לה' שנבראה במטרה להיות בניין לדורות למין האדם.
3. הרביעית, לא מובן לכאורה איך נכנסה לסדר ברכות הנישואין, שהרי היא תפילה לחזרת עם ישראל לציון! אך רש"י מבאר שהובאה כאן לפי שאנו צריכים להעלות זיכרון ירושלים על ראש שמחתנו, שנאמר: 'תדבק לשוני לחכי וגו. יוצא אם כן, שלפני שמדברים על שמחה של איש ואישה, או שמחת איש באישה חייבים להעלות את ירושלים על ראש שמחתנו, בנוסח של תפילה על בניה, על ידי קיבוץ בניה לתוכה.
4. בברכה החמישית יש הודאה על יצירת איש ואישה מצד עצמם; כפי שמבאר רש"י: "ששמחת ברכה ראשונה, לא בשמחת חתונה אנו אומרים, שהרי תפילה היא שמתפללים, ומברכים שיהיו שמחים בהצלחה כל ימיהם, לפיכך אין לחתום משמח חתן עם הכלה, דמשמע איש באשתו, אלא ברוך ה' משמח את שניהם לעולם, בסיפוק מזונות וכל טוב. ובאחרונה (השישית), ישנו שבח שמשבחו לקב"ה שברא חתונת דיבוק איש באישה, על ידי שמחה וחדווה, לפיכך יש לחתום משמח חתן עם הכלה, שהוא לשון שמחת איש באישה".
מצד נימוקים הלכתיים בדיני ברכות, הברכות 3, 4, 5 חייבות לבוא בסדר הזה או בדיעבד בסדר 3, 5, 4 כך שהברכות שאינן פותחות בברוך תהיינה צמודות לאלו שפתחו בברוך, כפי שמבאר רש"י (ד"ה שמח תשמח) "'שוש תשיש' ו'שמח תשמח' מפני שהן ברכה סמוכה לחברתה, לא פתח בה בברוך, שכן תיקנו שכל הברכות הסמוכות, אחר הראשונה, על הסדר".
מה שראוי לדון הוא מה הדין בדיעבד, אם לא סמך ברכה לחברתה, האם צריך לברך שנית ע"פ הסדר, כגון במקרה שהקדים 4 או 5 ל 3?!
ראוי לדון בשאלה נוספת: מי שמברך ברכה 3 לפני ברכה 2, הואיל וכבר בירך על יצירת האדם ואשתו בברכה 3, אולי כלולה בכך יצירת האדם הכתובה בברכה שנייה.
זה מזכיר קצת את הדיון (בשולחן ערוך או"ח סימן מ"ו, ד') שדן המשנה ברורה סביב ברכות השחר, אם בירך מתחילה 'שלא עשני אישה', יש אומרים ששוב לא יכול לברך 'שלא עשני גוי', ו'שלא עשני עבד', כי אישה עדיפה משניהם (כך לפי המגן אברהם ועוד אחרונים). אך הכרעת המשנה ברורה שם, על פי אחרונים אחרים, היא שיכול לברך.
דומה הדבר אף לדיון במי שבירך "זוקף כפופים" קודם שבירך "מתיר אסורים" (שם, סעיף ה'), שלפי דעת השולחן ערוך לא יברך שוב, שכיוון שנתן הודאה שנזקף לגמרי, מתיר אסורים בכלל, דמתיר אסורים נתחייב מיד כשיושב. אך דעת האחרונים, כפי שהביאם המשנה ברורה אף במקרה זה היא שיש לברך.
מצאתי בשו"ת יביע אומר ( ח"ד אבן העזר ז'), מקורות שמהם יש להכריע את הספקות הנ"ל.
1. מצד החיסרון שברכה אינה פותחת בברוך, ובטעות לא סמך אותה לברכה המקורית, סוף סוף סמך אותה לברכה אחרת.
וגדולה מזו, יש להראות מדברי הרמב"ם הכותב (הלכות קריאת שמע א', ח'): "הקדים ברכה שנייה לברכה ראשונה בין ביום בין בלילה… יצא".
הכסף משנה במקום מעורר קושי בדבריו, דכיוון דקי"ל כל ברכה שאין בה שם ומלכות, אינה ברכה, וברכה הסמוכה לחברתה אין בפתיחה הזכרת ה', ואם היפך הסדר הרי אינה פותחת בברוך, וגם לא סמוכה, ואם כן היאך יצא? מיישב הכסף משנה: "דכיוון שהיא סמוכה לחברתה, שיש בה שם ומלכות, כשקורא אותה בפני עצמה, נמי חשובה כאלו יש בה שם ומלכות".
מדבריו, יש ללמוד, שכל החיוב לסמוך הוא רק לכתחילה, באופי תקנת שבע הברכות שתיקנו חז"ל, אבל זה אינו מעכב בדיעבד.
[הרשב"א בשו"ת חלק א' סימן שי"ז, אמנם סברתו שונה בהסברת ברכת אהבת עולם, אבל הוא מביא ראיה מפורשת מברכות דף י"ב, שהיו אנשי משמר במקדש מברכים ברכת אהבת עולם, ללא ברכת יוצר אור (כי עדיין לא הגיע זמנה). אם כן, רואים במפורש שכך היה הנוהג במקדש, לסמוך על כך שנתקנה הברכה באופן שהיא סמוכה לחברתה, למרות שבפועל במקדש לעולם לא הסמיכו אותה].
2. מצינו בשו"ת הרמב"ם (תשובה ח' מהדורת דפוס בלפסיא), וזו לשונו: "ואינן דומות (ברכות תפילין) לברכות של נישואין, שכל אחת מהן על עניין בפני עצמו, ומי שחסר אחת משבע ברכות, מברך אותה כשזוכרה, ואין להם סדר". אם כן אנו רואים, שפסק שהסדר בשבע הברכות אינו מעכב. בכך ענה הרמב"ם כל הספקות שהעלינו לעיל.
נספח: בספר נפש הרב (עמוד רס"ב), בשם הרב זעליג ז"ל: היה מדקדק לומר: 'אשר יצר את האדם בצלמו, ובצלם דמות תבניתו התקין לו ממנו בנין עדי עד' [ולא כנהוג: 'בצלם דמות תבניתו (ככופל מה שאמר בתחילה: אשר יצר את האדם בצלמו) והתקין (בו"ו) לו ממנו בנין עדי עד'].
סיכום: א. במקרה של טעות, ששכח לברך על היין בתחילה, נראה שיש לברך 'הגפן' לאחר שש ברכות הנישואין. ב. אם בטעות שינה את סדר ברכות הנישואין, נראה שיצא ידי חובה.