הראי"ה קוק על הושע

הושע ב כא-כב

מתוך: עולת ראי"ה/סדר תפילין (עריכה)

(הושע ב כא): "וארשתיך לי לעולם".

אע"פ שהנשואים הם יותר נערכים בדבקות מהארוסין, מ"מ יש מעלה בארוסין, שהם מביעים את היסוד החוקי האצילי שבדבקות האלהית, שמתוך מעלתו אין בו התפסה לחקוי חמרי כלל. ודוקא החק העליון הזה הוא שאיננו מקבל שום שנוי, כי איננו תלוי בשום יחש, העלול להשתנות, כ"א הוא עומד בעצם צביון החק, שאי אפשר כלל לצייר אפן אחר. וזאת הדבקות השכלית, הבאה מצד ההכרה שבהתגלותה פעם אחת בעצם בהירותה, איננה עלולה לקבל שום שינוי כלל, ונמצא שהיא קימת לעולם. וארשתיך לי לעולם.

"וארשתיך לי בצדק ובמשפט, בחסד וברחמים".

הצדק והחסד,בציורם האידיאלי, הם הם שני יסודות העולם. הצדק המופשט עומד הוא למעלה מכל ערך של איזה מפעל ומעשה, כי הוא עטור בעטרת שלמות תפארתו האצילית. אמנם מתוך זהרו הברור יקבלו כל המעשים כולם, בהערכתם המוגבלת, את צורת משפטם. והחסד הוא הציור האידיאלי של ההטבה המוחלטת,שאין לה שום יחס אל כל מפעל מוגבל. אבל מתוך אור הויתו באה מדת הרחמים, המתגלה כהמון מעשים לאין תכלית. ומתגלה אור החיים האצילי, הדרת החק העליון ביסודו הנאצל, בכל תאוריו המעשיים : בצדק ובמשפט, בחסד וברחמים.

(הושע ב כב): "וארשתיך לי באמונה".

אין המשפט המצומצם מחסר מאומה מיסוד הצדק המופשט, ואין הרחמים, המצומצמים, על פי מדת הנושאים הראויים לרחמים, משנים מאומה ממדת החסד האידיאלית. התכן המקיים את הצביון העליון, הבלתי מדוד ושקול, הבלתי מצומצם ומתואר, בתוך כל מה שמתואר ומוגבל, זהו יסוד האמונה, המחיה את כל החוקים, בהתמשכם מראשית נביעתם עד אחרית המגמות כולן, עד אין קץ למורד.

"וידעת את ד'".

מתוך קבוץ הציורים הללו, מתוך ההצטירות האצילית המופשטה, המצינת את האירוסין בנקיונם העליון, מתוך הארת ההופעה הבלתי גבולית, העומדת למעלה מכל הגבלה של כל כח מקבל, בשני הערכים של הצדק ושל החסד, מתוך ההמשכה אל כל הצדדים כולם, במשפט וברחמים, מתוך הידיעה שההמשכה, שבאה מתוך הערכים הבלתי מוגבלים אל התוכן המוגבל, לא תשנה כלום מהצביון האידיאלי, ולא תמיר את הענין הנאצל מצביונו במאומה, - מכל אלה דעת ד' מתקבצת. וידעת את ד'. התפלין, המרוממים את האדם מעל לגבול החמריות, המשחררים אותו מכובד המשא של הטבע הגס והמצומצם, הם ג"כ משחררים את תוכיות הנשמה מכל חק מגביל, עד שמתעלה האדם על ידם למעלת הפאר העליון,מעלת האירושין, "כחתן יכהן פאר", המבטאת בזה את הוד האצילות, המתרוממת מכל טבעון של טבעיות ושל הגבלה, ושעל ידי הדרת קדשה כוללת היא את כל הטוב והאושר בקרבה: האירושין, האמונה, הדעת את ד'. וידבר ד' אל משה לאמר. כל דבור, שבא מאת הגבורה אל משה, היה בכח הדבור הזה עצמו כח ההשפעה של האמירה אל ישראל, באופן שתהיה האמירה, שמפי משה אל ישראל, עומדת בכחה העליון ע"פ אותה המדרגה של שלמות הדבור, שמפי הגבורה למשה, מפני שלכתחילה היה כח השפעת הדבור לאמר.