הקדמת הרמב"ם למסכת ידים
נטילת וטבילת ידים[עריכה]
הקדמת הרמב"ם למסכת ידים
נקדים למסכת הזאת הקדמה, והיא:
- כי נטילת ידים אינה טבילה.
- ואכן נטילת ידים היא מחוייבת לאוכל פת, ואפילו היה חולין, אמרו "כל שטבולו במשקה, צריך נטילת ידים״.
- אכן פירות של חולין אין חייבים נטילת ידים, אמרו "הנוטל ידיו לפירות, הרי זה מגסי הרוח".
ושווה הוא, אם היו ידיו טמאות באחת מן הטומאות אשר יטמאו הידים, או היה נעלם ממנו שלא ידע לה שנטמאת, הרי הוא חייב נטילת ידים לחולין כמו שזכרנו. אכן יש בזה חילוק, וזה:
- כי הוא אם לא ידע לידיו טומאה, ונגע באוכלין ואפילו במשקה חולין, הרי הוא טהור.
- ואם היו ידיו טמאות, ונגע באוכלין של חולין אינו מטמא אותם, לפי שידים טמאות הם שניות לעולם כמו שיתבאר, והשלישי בחולין טהור.
- ואם נגע במשקה חולין, טמא אותם וחזרו משקין טמאין, כמו שנתבאר בשלישי של טבול יום.
אמנם התרומה, אפילו לא ידע לידו טומאה, כשנגע באוכלין של תרומה פסלן, כמו שנתבאר בסוף זבים. ועל כן צריך נטילת ידים לתרומה ואפילו לפירות, בין ידע בודאי שהיו ידיו טמאות או לא ידע, הוא צריך נטילת ידים לתרומה.
אמנם הקודש אין מספיק לו נטילת ידים אלא טבילת ידים, בין ידע שידיו טמאות בין לא ידע, חייב הוא להטביל, כמו שנתבאר בשני של חגיגה (דף יח:), באמרם "ולקדש, מטבילין".
וההפרש בין הטבילה והנטילה:
- כי נטילת ידים תהיה במים שאובים.
- אכן מתנאיה הוא שישפכו מכלי על כל פנים על הידים, אבל אם היו מים שאובין שנתקבצו במקווה לא יותר נטילת ידים בהם.
- וצריך שלא יהיה מראה המים משונה.
- ותהיה רביעית או יותר לכל אחד.
- הוא אמרם על דרך השאלה (חולין קז, א) "קפדיתו אחזותא, קפדיתו אמנא, קפדיתו אשיעורא? אמרו ליה, אין".
- ואמנם טבילת ידים אינה ראויה במים שאובין אלא במי מקווה משאר המקווה, והוא שיהיה בהם ארבעים סאה כמו שנתבאר במקואות (פרק ה).
- וטבילת ידים ונטילת ידים, בין לחולין בין לתרומה, עד הפרק.
ושמור ההקדמה הזאת.
טהרת ידים לאכילת תרומה[עריכה]
והקדמה אחרת:
- כשיהיו הידים טמאות נשפוך עליהם מים לטהרם, ושיעורו אינו פחות מרביעית כמו שביארנו, ידיו הם טהורות.
- אכן ירחצם אחר כך במים אחרים ואז יאכל בהם תרומה, כי המים אשר רחץ בהם ידיו נטמאו בידיו וחזרו תחילה כמו שביארנו.
- ועל כן צריכין רחיצה אחר כך במים אחרים, כדי שיטהר מטומאת המים אשר נגעו בידיו כיון שנטמאו מחמת ידיו.
- והמים האלו אשר רחץ בהם ידיו תחילה נקראים מים ראשונים, והמים אשר ירחץ בהם אחר כך נקראין מים שניים.
וכבר נתבאר בתוספתא כי הנוטל ידיו צריך לשפשף, רוצה לומר שיחכך קצתם בקצתם. ושם נאמר "שפשפה בחבירתה טמאה, בראשו או בכותל טהורה".
וזכור הקדמות אלו, שהן סיכום מסכתא זו.