העמק דבר על בראשית ג

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

<< · העמק דבר על בראשית · ג · >>

א[עריכה]

והנחש היה ערום וגו' – פירש"י בשם מ"ר, שנתקנא בהם במה שראה אותם מזדווגים יחד ונתאווה לה. והוא פלא, שהרי כל בריה אינו מתאווה אלא למינו, כדאיתא במסכת בבא מציעא צא ב; והרי לא חסר לנחש נקבה שלו. ואי משום ששימשו לעין כל, הרי גם הנחש לא ידע בושת.

אלא העניין, שהרגיש דהדביקות האשה לאישהּ אינו כמו נקבה שלו אליו, שאינו בא אלא בשעת התעוררות לזיווג, וזה אינו אלא במקרה והכנה לדבר; מה שאין כן האשה – תמיד דבקה אליו, באשר היא עצם מעצמיו, היה הדבקות יותר עוד מאח ואחות, שגם המה כבשר אחד, אבל מכל מקום אינם אחד ממש כמו האשה הראשונה לאדם, שהיה כמו אבר לראש, ובזה התקנא.

והנה הדבר מושכל, שלא היה הנחש מעולם מדבר; דאם היה מדבר תחילה, אלא שנתקלקל שייאלם דומיה – על מה לא נזכר קללה זו? ותו, דהדיבור תלוי בדעת, וכפרש"י על "ויהי האדם לנפש חיה" (בראשית ב ז) – בדעה ודבור, וכתרגום אונקלוס: לרוח ממללא; הרי שהיה האדם מיוחד במעלה זו!

אלא, מזלו של נחש הוא שהתלבש קנאה ודיבר באותו שעה מתוך גרונו של נחש. דכל מין מכל הנברא, אפילו צומח, יש לו מזל, והוא מלאך הממונה על זה המין לשומרו ולגדלו שלא יהא נפסק מן העולם, וכמו שאמרו חז"ל: אין לך עשב מלמטה שאין לו מזל מלמעלה שמכהו ואומר לו גדל; ומזלו של נחש כמוהו, שהתקנא באדם על דבקותו בקונו ית'. וכמו שביארנו בפרשה הקודמת, שהאדם היה דבוק כל כך בה' כחלק השואף תמיד למקורו; מה שאין כן המלאך – אינו אלא נפרד, ואינו דבוק ושואף לאורו יתברך, אלא בשעה המיוחדת לשירה וכדומה (וכן הוא בפרקי דר"א פרק י"ג). והתקנא המלאך באדם, ונחש הגשמי באשתו. והא שאינו מבואר כל זה בכתוב – כבר כתב הרמב"ן בפרשת בחוקותי, והבאנו [דבריו] לעיל, כי בדברים שאינם מושגים לכל אדם, לא דיברה תורה אלא ברמז.


אף כי אמר אלהים. מכל עץ הגן אכל תאכל – מכל מקום לא תאכלו מכל עץ הגן. והכוונה, כי באמת עדיין לא אכלו אדם וחוה מאומה. והיינו משום שאדם, אף על גב שהיה באותה שעה במקום שנצרך להשתמש בחושיו לאכילה ולמשגל, כפי צורך הבריאה אשר לשבת יצרה, מכל מקום היו כמשה רבינו לאחר שירד מן ההר, שהיה גם כן משתמש בחושיו באכילה כמו כל ישראל, וגם במשגל, לולי שהזהירו הקב"ה: "ואתה פה עמוד עמדי" (דברים ה כח) – לא פירש עצמו מן האשה; אבל מכל מקום היה קרוב מאד להיות דבוק בשכינה בכל עת שרצה, ובשעה שהיה דבוק בשכינה – לא תאב לאכול כלל. וכן היה אדם, ולא תאב עדיין לאכול. וכמו כן האשה היתה דבוקה באדם חיי רוחה, והיו שבעים מאהבה. על כן בא הנחש בפיתוי, שהרי לא בחינם נברא העולם ומלואה, ואין רצון ה' שלא תהיו נצרכים לתענוגי העולם, ואם כן אין ראוי להיות שקוע באהבת ה' ובדבקות, שהוא מהביל ומפריע כל תענוג גשמי, והוא נגד רצון ה', שהרי אומר: "מכל עץ הגן אכל תאכל". וכזה הוא פיתוי היצר בכל דור, כידוע: מתחילה משיא את הדבק בתורה על ידי איזה מצוה או דרך ארץ, שהוא ישר באמת לשארי בני אדם; ואחר שמושכו מבית המדרש, מוסיף והולך לפתות.

ב[עריכה]

מפרי עץ הגן נאכל – באמת דביקות האשה לאדם לא הי' כי אם בשעה שעמדה עימו, וכטבע החלק ששואף אל הכלל בשעה שרואה אותו, ובואותו שעה שדבר עמה הנחש, הלך האדם ממנה והרגישה תאווה לאכול ואמרה שתאכל, ומענין דביקות האדם בקונו לא הרגישה (האדם לא הרגיש את חווה), על אמרה שודאי נאכל, ואמרה מפרי עץ הגן ולא כלשון ה' מכל עץ הגן, דמשמע אפילו הנאה מן העצים כמ,ש לעיל, והיינו משום שאדם אמר לה שתאכל רק הפרי, באשר לא ידעה להזהר בהשלתת האילן, שלא הי' לה דעת אנוש.

"ומפרי העץ אשר בתוך הגן": לא פירשה ומעץ הדעת טוב ורע, מובן שהאדם לא פירש לה שהוא עץ הדעת טוב ורע שחשש שמא תכסוף לאכלו, דרק האדם שהי' דבק בה' באהבה, לא התאווה לעשות טוב לעצמו, אחרי כי רצון ה' הוא שלא יהי' יודע טוב ורע, אבל האשה שלא ידעה מאהבת ה' הי' לאדם לחוש לגלות לה הסיבה והטעם, על כן אמר סתם מפרי העץ אשר בתוך הגן. ולא תקשה א"כ למה נכלל בזה גם עץ החיים דבאמת בזה מובן מה שת"א לעיל ב,ט. ואילן חיא במציעת גינתא ואילן דאכלין פירוהי חכימין בין טב לביש, ולא פי' על ועץ החיים דאכלין פירוהי, אלא משום דמוכח מכאן דעץ החיים אינו פירי כלל אלא עלים לתרופה, כחק התכלית שאין עונג לחיך האוכל כי אם הנאה ועונג על ה', משא"כ עץ הדעת טוב ורע התכלית מביא עונג גשמי, מש"ה כשאמר האדם ומפרי העץ, בזה הבינה שאינה מוזהרת אלא על העץ שבו פרי. ולי נראה שלא חשש אדם לכך אם לא תאכל גם מעץ החיים, וכדאי להרחיקה מאותו מקום, ומש"ה אמר "גם –

"ולא תגעו בו" : וכבר באירנו שזה נרמז בדבר ה' שאסר גם בהנאה, והוא הזהיר בפירוש ע"ז, ואמר –

"פן תמותון": שלא יכול לומר כי תמותון בודאי, שהרי על הנגיעה לבד לא ימותו, רק פן יבואו מזה לידי מאכל, ומכ"ש לפי דברינו שהזהירה תורה על שני האילנות שמא תאכל גם מעץ הדעת ותמות, והיא לא ידעה הכוונה במה שאמר לה בלשון ספק, ואמרה סתם שאדם אמר לה פן תמותון, ומזה מצא הנחש מקום להכחיש, והנה אדם אמר לה ומפרי, משום שאין חשש מיתה אלא בם.

"לא תמותון" (דיבר הנחש): האיך אפשר שהוא ספק אצל הבורא, על כן אינו אלא כמפחיש ומאיים בשביל שאינו רוצה, וכך פתוי יצה"ר בכל עת, שלא יגיע העונשים כל כך.

"ונפקחו עיניהם": לראות מה ראוי להיות בדרך העולם ומה שאינו ראוי, דדבקות באהבת ה' אע"ג שהוא מחכים בהפלגה מ"מ הוא מעביר עין מדרך ארץ, וכדאיתא בעירובין נד, אמרו על ר' אלעזר בן פדת שהי' יושב ועוסק בתורה בשוק בתחתון וסדינו מושלך בשוק העליון, ומש"ה לא הבין האדם כי לא נאה לעמוד לפני ה', ומכ"ש האשה לא הי' לה דעת ועין כלל אלא אהבת אישה.

"והייתם כאלוקים ידעי טוב ורע": כמו המלאכים שמכוונים בשם אלוקים, והמה נפרדים, ועובדתם את הבורא ית' הוא מחמת שיודעים אשר שליחותם הוא קיוצם בעולם, ואחר שעשו שליחותם יהו בטלים, והייתם ג"כ יודעי טוב לעצמכם ורע לעצמכם.

"כי טוב העץ למאכל": באשר היא לא הוזהרה מאדם אלא על הפרי, הרשתה לעצמה ליקח מהעץ וטעמה בו טעם יפה, ומזה הבינה עד כמה טעם הפרי.

"וכי תאווה הוא לעינים": פי' ברבה פי"ט מכאן שיפה הוא לעינים, הוסיף ביאור במלות אלו שאין בהם משמעות פשוט, כי תאוה מושרש בלב ולא בעינים, אלא הפי' בשביל עינים, כי תאוה הוא, בשביל שהוא יפה לעינים כמשמעו שהיו ראות עיניה בהירה יותר ממה שהי', ונכלל גם זה במאמר הנחש ונפקחו עיניכם, שיהיה נפתח העינים לראות מרחוק יותר, והכי ת"א וארי איסו הוא לעיינין. אבל לפי הפשט תאוה הוא לעינים חמדה הוא להסתכל בו, כת"א על ונחמד העץ להשכיל ומרגג אילנא לאסתכלא ביה.

"ונחמד העץ להשכיל": שהשיגה ממנו שכל וכדאי' ברבה מכאן שמוסיף חכמה, והענין כמשמעו שניתוסף לה במאכל העץ דעת אנושי, וכמ"ש בסמוך דחכמת אדם הנפלאה שהיה עד כה לא היה שכל אנושי וטבעי אלא בשביל שהיה דבוק באלוקיו השיג הכל ברוה"ק, אבל לא הי' לו חכמה אנושית, ממילא האשה שלא ידעה מדבקות ואהבת ה' כלל לא היה לה דעת אנושי, מש"ה לא ידעו בושת של הליכות ערום, וראתה כי בעץ הדעת ניתוסף לה שכל אנושי.

"ותקח מפריו ותאכל": לא יכלה להתחזק על החמדה להשיג שלשה דברים הללו ואכלה גם מהפרי.

"ותתן גם לאשה עמה": דבעת אכילתה לא היה אישה עימה כמ"ש לעיל, דאם היה עמה לא היה מניח להכנס בזה כלל מצד דבקותו בה', אבל הוא לא היה אז, ועשתה מה שעשתה, ובבואו נתנה גם לאשה עמה.

"ותפקחנה עיני שניהם": גם הוא השיג ראיה חושית חזקה, גם –

"וידעו כי עירמים הם": ניתוסף להם שכל וטבע אנושי בלא דבקות, כי באמת מאותו רגע אבד דביקותו בה' ונעשה כאחד האדם משלנו, אלא שהיה חכם גדול כטבע זה האילן שמוסיף שכל אנושי, והבין כי לילך ערום אינו דרך כבוד, וגם ידעו בשכל אנושי איך לתפור עלה תאנים והכל בשכל ודעת אנושי, ומעתה היו שניהם במעלה אחת, הוא ירד ממעלת חכמת רוה"ק ועמד על חכמת הטבע בדעת אנושי, והיא עלתה ועמדה על דעת אנושי, אכן היא השכילה בשעה אחת לפני האיש, והיינו כטבע האשה לדורות שממהרת לעמוד על שלימות דעתה יותר מן האיש, מש"ה נעשית גדולה בת י"ב ואיש בן י"ג, אמנם האיש שאכל היין תמצית פרי הדעת, נתחכם בדעת אנושי יותר מן האשה שאכלה הענבים.


<< · העמק דבר על בראשית · ג · >>