העינים הרעבות

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

הָעֵינַיִם הָרְעֵבוֹת הָאֵלֶּה שֶׁכָּכָה תִּתְבַּעְנָה,
הַשְּׂפָתַיִם הַצְּמֵאוֹת הָאֵלֶּה הַשֹּׁאֲלוֹת: נַשְּׁקֵנוּ!
הָעֳפָרִים הָעֹרְגִים הָאֵלֶּה הַקּוֹרְאִים: תָּפְשֵׂנוּ!
חֲמוּדוֹתַיִךְ הַצְּפוּנוֹת שֶׁשָּׂבְעָה כִשְׁאוֹל לֹא-תֵדַעְנָה;
 
כָּל-עֲתֶרֶת הַגְּוִיָּה הַזֹּאת, שִׁפְעַת חֶמְדָּה מְלֵאָה,
כָּל-הַשְּׁאֵר הַלָּזֶה, כָּל-הַבְּשָׂרִים הָאֵלֶּה שֶׁכָּכָה
הִלְעִיטוּנִי מִמְּקוֹר תַּעֲנוּגִים, מִמַּעְיַן הַבְּרָכָה –
לוּ יָדַעתְּ, יָפָתִי, מַה-קָּצָה בָּם נַפְשִׁי הַשְּׂבֵעָה.
 
זַךְ הָיִיתִי, לֹא-דָלַח הַסַּעַר רִגְשׁוֹתַי הַזַּכִּים
עדַ שֶׁבָּאת, יְפֵה-פִיָּה, וּבְרוּחֵךְ נָשַׁפְתְּ וְנִדְלַחְתִּי.
וַאֲנִי, נַעַר פֹּתֶה, לְרַגְלַיִךְ בְּלִי-חֶמְלָה הִשְׁלַכְתִּי
תֹּם לְבָבִי, בֹּר רוּחִי, כָּל-פִּרְחֵי נְעוּרַי הָרַכִּים.
 
רֶגַע קָטָן מְאֻשָּׁר הָיִיתִי בְּלִי-חֹק, וָאֲבָרֵךְ
אֶת-הַיָּד הַחֹלֶקֶת לִי מַכְאוֹב הָעֹנֶג הֶעָרֵב;
וּבְרֶגַע קָטָן שֶׁל-תַּעֲנוּג, שֶׁל-אֹשֶׁר וָגִיל, עָלַי חָרֵב
עוֹלָם מָלֵא – מַה-גָּדוֹל הַמְּחִיר שֶׁנָּתַתִּי בִּבְשָׂרֵךְ!

טקסט זה הועתק מפרויקט בן-יהודה.