הספר העברי
הספר העברי / מחבר:חיים נחמן ביאליק
[עריכה]א
[עריכה]יודעי הספר בישראל עומדים זה כמה משתאים לפני חזיון מוזר: יש לעמנו ספרות עתיקה בת אלפי שנים ורבבות כרכים, שקלטה לתוכה הרבה כחות יצירה של מאות דורות והיא משום כך רבת חליפות וצורות ורבת תוכן; יש לנו ספרות חדשה וצעירה, עשירה אף היא בכשרונות מצוינים; יש לנו גם הרבה דברי ספרות חשובים של יהודים בכמה לשונות נכריות – סוף דבר, יש ויש; ואף-על-פי-כן, אחרי כל העושר הזה, כמעט שאין בידינו להראות לאיש יודע ספר מישראל בן הדור הזה אפילו על סכום מצומצם של ספרים כאלה, שיהיו ראויים להעשות עליו חשובים וחביבים במדה ידועה ושיפנה אליהם למלא נפשו בשעת רעבונו הרוחני.
והפלא יגדל ביותר, בדעתנו עם זה, כי עמנו שמוקיר את הספר מטבעו ומרבה להגות בו, הרי מצא בכל הדורות והזמנים את ספוּק רוחו, איש איש במקצוע החביב עליו מאוצרו שלו. בכל הדורות והזמנים נמצא בתוך תלי-התלים של ספרותנו מספר מסוים של ספרים בעלי ערך קים, שלמים ומלוקטים, שהאריכו על שלחן הקורא העברי ימים ושנים. הספרים הללו ראויים היו להקרא "ספרי עם" בפה מלא, מפני שהיה בהם כדי ספוּק הלב של כל שדרות העם, העליונות והתחתונות כאחד.
ספרים בודדים בעלי ערך קַיָם, ספרים בני כח יצירה של אישיות יחידה, אבל כבירה, מעטים לעולם. אבל אפילו המון ספרים, שהם מעוטי ערך כל אחד בפני עצמו, יש שמצטרף ועולה מתוך כולם ביחד חזיון ספרותי חשוב, שהוא ראוי להגיון ולהתבוננות מצד כל קורא עברי בכל הזמנים. אין לך שום תקופה ספרותית, אפילו זו שלא העמידה גדולים, שלא תניח מקצת "נכסי צאן ברזל" לדורות הבאים. כל תקופה כזו, בבוא חליפתה, מניחה אחריה בהכרח מעין שכבה, דקה או עבה, שנעשית בסופה קרקע לגדוּלי הרוח של התקופה יורשתה. השכבה ההיא צריכה לעבור מאבות לבנים כמו שהיא, בעינה ובהויתה. והבנים אף הם, אם אין רצונם לזרוע באויר העולם, חייבים להפוך ולהפוך באותה הקרקע, לחרשה ולשדדה שוב ושוב, עד מקום שיכלתם מגעת; שאם אין קרקע אין צמח, ואם אין בספרות מסורת ושלשלת הקבלה – אין גידול והתפתחות ואין התחדשות.
כי לא רק חוצפה וכפִיַת טובה מאין כמוהן, אלא גם בוּרות גדולה היא לחשוב שכל מה שנוצר בספרות על-ידי האומה כלה ואדירי רוחה במשך אלפי שנה אין לו שום ערך בימינו. אלא מה יש לו ערך? זה שנכתב על-ידי פלוני אלמוני משנה פלונית ואילך.
אלפי שנה חשבה והרגישה האומה הישראלית כמו שחושב ומרגיש כל חי מדבר; בכל גלגוליה הביעה את רוחה בכמה אופנים וסגנונים ובצורות שונות ומשונות; כמה וכמה אנשי לב עמדו לה, גדולים, בינונים וקטנים, ששאבו ממקור האומה ומרוח קדשה וגם שפכו עליה מרוחם הם. בתוך אלה היו גם ענקים, שבכוחם הרוחני הסיעו את כל מרכבת האומה בבת-אחת למסלה חדשה. וכמה מהפכות רוחניות עברו עליה – מהפכות שהניחו חריצים עמוקים בכל נתיבות חייה ובכל מקצועות ספרותה – היתכן כי כל אלה כאין נגד מה שנוצר על-ידי פלוני ואלמוני משנה פלונית ואילך?
אם השם "ספרות" מורה לא רק על אחת מצורותיה – כגון זו הקרוּיה "יפה", אלא פירושה כמשמעה בכל הספרוּיוֹת שבעולם: סכום הכולל של המחשבות וההרגשות הלאומיות לכל אופני בטוייהן וצורותיהן הספרותיים בזמנים שונים – הרי ספרותנו החדשה בתוך כל מה שקדם לה אינה אלא כטפה בתוך הים. די לקרוא בשמות הידועים: כתבי-הקדש, הספרים החיצונים, הגנוזים, התלמוד בשתי צורותיו העקריות: ההלכה והאגדה, הפילוסופיה, הקבלה, השירה, המוסר, הדרוש, החסידות, הספרות העממית – שמות אלה, שכל אחד מהם כולל בתוכו תקופה שלמה, בעלת פרצוף מסוים עם תוכן וסגנון מיוחדים ועם אויר רוחני מיוחד; שמות שכל אחד מהם מעיד על מחזור חדש בגלגל המחשבה העברית ועל סולם חדש של הרגשות – די, אומר אני, לקרוא בשמות אלה, כדי לדעת, מה רב העושר השמור לנו עדיין אפילו באוצרותינו העתיקים.
נצרף לזה גם את מעט הרכוש, שהביאה לנו הספרות החדשה ושאין בדעתי לבטלו כלל – והיו לנו נכסים ספרותיים גדולים וחשובים, שאין להתביש בהם בשום פנים ואפשר לפרנס בהם דורות שלמים. ואף-על-פי-כן הנה עינינו הרואות, שהגענו כעת לידי מצוקה רוחנית גדולה מנשוא; כל אחד מאתנו, ש"מלא כרסו" בספרות העברית מכל הזמנים, הסולת עם הפסולת, טעם בודאי לא אחת טעם הצער, מעין יסורי טַנטַלוס: בנו הגדול או חברו תובע ממנו ספר, או סדר ספרים עבריים, כדי ללמוד להכיר על פיהם את דברי היצירה הלאומית בכלי ראשון, בדוגמאות נבחרות של גופי המקורות, והוא, הנתבע, עומד לפני סבל ירושה צבור לפניו כהר ומתקשה להשיב. הרי-הרים של ספרים – וספר אין.
הספרות החדשה – מלבד שעד היום לא זכתה עוד לסנקציה גמורה מצד חלק חשוב של האומה בתור מורה דרך ומחנכת, הנה היא בעצמה, מצד מעוט כמותה, אינה מספקת. אין בה, כידוע, אלא כדי טעימה קלה, כדי לקיקה, אבל לא כדי סעד הלב, כדי שביעה ממש. הספרות הישנה? – אבל מי זה מבני דורנו יאבה להכנס לתוך הלאבירינט הזה? וכשיכנס – הימצא בו את ידי ואת רגליו? הרי אי-אפשר ליעץ באמת ובתמים את בן-דורנו, הקורא סתם, לחטט בידי עצמו ימים ושנים בתוך אותם תלי-התלים של הספרות העתיקה והישנה, כדי להוציא משם קב-קב ממאה-מאה כורים את התמצית היפה והחיונית שיש בהם, את החלק היצירי המשוקע בתוכם. עבודה כזו נאה למומחים, שמלאכתם בכך, ולא לקורא סתם, ואפילו מובהק שבמובהקים.
יש עוד דברי יצירה של יהודים בלשונות נכריות. אבל הללו, אף אם נביאם בחשבון ספרותנו, דבר הטעון עוד, על-כל-פנים, הגבלה – הנה כל זמן שהם עומדים בנכריותם, הרי יש לראותם כאילו אינם. כלום נגזור על כל אחד מישראל ידיעת שבעים לשון?
מה נעשה, איפוא, לאדם מישראל בזמננו, שרוצה להכיר את מעשה היצירה הספרותית של העם העברי במבחר דוגמאותיה מכל הזמנים? כלומר, כיצד מכשירין מצד אחד לשמוש בני-אדם את כל החיוני שבספרותנו הישנה, ובמה, מן הצד השני, נשיג את ההסכמה הלאומית על ספרותנו החדשה?
"אוצר היהדות", שעלה לפני שנים אחדות במחשבתו של "אחד העם", אינו ענין לכאן. ספר לידיעת היהדות לחוד, והכרת גופי היצירות הספרותיות של היהדות במקורן לחוד. עם כל חשובותו הלאומית של "אוצר היהדות" – הוא לבדו לא יניח לעולם את דעתו של הקורא היהודי, הרוצה להכיר את עצם היצירות העבריות לא רק על-פי ספרים ומאמרים כתובים על אודותיהן – וכזה הרי צריך להיות "אוצר היהדות" – אלא דוקא מתוכן ומגופן עצמן. הקורא המובהק, ה"מעיין", רוצה וחייב להכיר את שכינת עמו פנים אל פנים, ולא על-ידי סרסור.
ה"ביבליתיקאות הגדולות", שאחרים מוציאים אותן – אף הן אינן עתידות להביא לנו את הרוָחה. הטובות שבהן – כל שבחן, מה שהן מרבות לנו בשוק ספרים עבריים סתם. ועל זה ודאי יישר כחן, אבל בשום פנים לא תביאינה לעולם את ה"ספר העברי", אותו הספר שאליו אנו מיחלים. לשם זה חסרות הן את העיקר: רעיון עליון, רעיון מרכזי ויסודי. על-ידי הוצאת ספרים סתם, ישנים וחדשים זה בצד זה, אין נגשר עדיין הגשר בין כל התקופות הספרותיות השונות, ואין צריך לומר, שלא יבוא מתוכם הברור הספרותי הגמור, זה שהוא העיקר בנידון שלנו, ואפשר שהוא גם למעלה מכח הוצאה פרטית ומסחרית.
כדי להחלץ מן המצוקה הרוחנית, זו האמורה למעלה, אין, לדעתי, אלא דרך אחת, מעין זו שכבר יש לה דוגמה בקורות ספרותנו. כל פעם שנמצאה ספרותנו במצב דומה לשל עכשיו על-כרחה בקשה לה מפלט בדרך זו, ובה עלינו לאחוז גם הפעם.
כונתי – אל חזיון הכנוס הספרותי, זה הידוע בקורות ספרותנו בשם "חתימה".
ב
[עריכה]חזיון החתימה נשנה, כידוע, בספרותנו שלש פעמים: חתימת כתבי-הקדש, חתימת המשנה, חתימת התלמוד. כל פעם נתלוה עמו כצל עוד חזיון שני, טפל לו: ה"גניזה". פירושם של חזיונות תאומים אלה הוא בקירוב כך: מתוך החומר הספרותי הישן, שנצבר במשך תקופה מסוימת על שכמה של האומה כהר והיה עליה לטורח[1] – נתלקט ונסדר כל החשוב והחביב ביותר לפי דעתו וטעמו של אותו הדור. השאר נשאר מבחוץ מאליו, או כמבטא הקדמוני: "נידון לגניזה" (החיצונים, הברייתות). עבודה זו, שהיתה הולכת ונעשית (לא בבת אחת, כמובן) על ידי חבורה של חכמים מבאי-כח העם ונאמני רוחה – עבודה לאומית גדולה היתה, מלאכת שמים. מלבד שהצילה את העם ממהומה ומפזור הנפש, ומלבד שנתנה לו את היכולת ליהנות מעשרו הרוחני, עוד פִּנתה לו, על ידי שחרור אנרגיה מרובה, את דרך הכניסה לתוך תקופה ספרותית חדשה בת תוכן אחר ובת צורות חדשות.
כי הנה כל זמן שלא תעָשה בתוך הישן עבודת הבירור – אי-אפשר שיהא לב העם ואישיו פנוי כלו לקליטתם הגמורה של ערכים ספרותיים חדשים, וכל שכן ליצירתם. רק לאחר שהאילן משיר את פירותיו הישנים הוא מתחיל לגדל חדשים. כל חתימה מכרזת נעילה על תקופה ישנה, ובאותה שעה היא מבשרת פתיחה של תקופה חדשה. ולא עוד, אלא שהתמצית המעולה של הישן, לאחר שהיא עוברת בשלום דרך האויר החדש ויוצאת משם צרופה, היא גופה נעשית קרקע לגידולים חדשים, ממציאה להם לחלוחית ויניקה ומסַיַעת לצמיחתם ולפריחתם.
ה"חתימה עם ה"גניזה" שבצדה היא, איפוא, עבודה של פריקה וטעינה בבת-אחת. מצד אחד היא פורקת מעל לב העם משא כבד של אחריות מוסרית המוטלת עליו בתור שומר חנםשל נכסים מתים. מעתה אינו משועבד עוד שלא ברצונו לשמירה בטלה של הרי חול בשביל המרגליות שבתוכם – מרגליות, שאין לו מהן הנאה של כלום. חובה זו אם קשה היא לעם "שוקט על שמריו" – שבעתים היא קשה לעם גולה ונודד, שצריך לטלטל על גבו את הרי החול ממקום למקום. מעתה שמירתם של הנכסים המתים נמסרת לבעלי ה"גניזות" והארכיונים – והעם נקי. ומן הצד השני, החתימה מוציאה ומוסרת בידי העם את המרגליות עצמן, ליהנות מהן מיד ולהנאות בהן את הדורות הבאים.
יש מתיראים מפני המלה "גניזה". היא גרמה לנו, לפי המוסכם, אבדות גדולות. ויש שיראו בכך מעין קביעת צנזורא; גוזרין על הצבור: "את זה קרא, ואת זה אל תקרא!" – כל זה אינו אלא יראת שוא ויסודה סברא מוטעית מעיקרה. החתימה והגניזה נעשות במדה ידועה, אף אם לא בשלמות הראויה, גם מאליהן, על-ידי החיים עצמם. וכי בימינו אין חלקים שלמים מן הספרות נמסרים לגניזה? העם חדל להגות בהם – והרי גניזה. לפי זה יש לראות בימינו כנגנז אף חלק גדול מספרותנו הישנה, זו שלפני דור אחד עדיין התפרנס ממנה וחי בה רוב העם. החכמים בעלי אותה ה"חתימה" – עיקר עבודתם היתה בחיוב, בהצלת הפליטה החיונית, כלומה באסיפה, בלקוט ובסדור של כל הטוב והמעולה, החיוני והשלם שנברא בספרות עד ימיהם ושהיה משוקע פעמים בתוך הרבה פסולת. הם היו מתכוונים רק לברור את הבר, ואם הרוח ישא מאליו את המוץ – ישאנו. ואפילו גניזה מדעת, כשהיא מכוונת כנגד הריק והתפל בספרות, יפה היא לזו כזמירה לאילן; הגזע מוסיף על-ידי זה כח ומרבה ענפים חדשים ושרשים חזקים. ואם תאמר, מי יכריע בדבר? מי הוא זה הבורר והבוחר? – דעת העם וטעמו, או כמבטא הקדמוני: ”רוח הקדש" של האומה. קריטריון אחר אין לפי שעה בידינו. החכמים אינם אלא באי-כחו הרוחניים של העם, ובעל-כרחם יכנעו לפקודת החיים, ופעמים אפילו כנגד נטית לבם הפרטית. "בקשו חכמים לגנוז ספר קהלת, יחזקאל וכו'" – בקשו ולא גנזו. למה? החיים לא גנזו. לא היתה להם איפוא לאותם החכמים שישבו בעליה דרך אחרת, אלא ל"דרוש" אותם הספרים ולהכניסם. וכך נכנסו אפילו אל הקאנון הדתי ספרים כאלה, שתכנם מתנגד תכלית נגוד לכל דעותיהם ומחשבותיהם של בעלי הקאנון עצמם בימים ההם. אם יש, איפוא, לקבול על האבדות מתוך הספרות הקדמונית בעטיה של הגניזה – בואו ונקבול על כל אותו הדור, על דעותיו ועל טעמו, ואולם "צעקה על העבר" כגון זו היא, כידוע, צעקת שוא. ובפני תקונים והגהות אין הדלת נעולה לעולם. ישתנה הדור וישנה, או יגיה, את ה"קאנון". הרי שבו והכניסו בעלי התלמוד לבית-מדרשם את רוב הברייתות שהוציא רבי. ומובטחני, אלמלי הגיע אותו הדור להכיר את ערכם הספרותי הלאומי של מבחר האפוקריפים והפסידואפיגרפים, היו חכמיו ש"בעליה" חוזרים ו"דורשים" גם את אלו הספרים ובכרך התנ"ך היה נוסף עוד חלק רביעי.
אפוטרופסי החרות שבנו יכולים איפוא להתנחם. החרות, כלומר, חרות הרצון, חרות הבחירה, חרות המחשבה והיצירה, לא תקופח, חלילה, על-ידי ה"חתימה". כל "תחיה", רינסנס בלעז, אינה בעצם אלא חזרה על הראשונות, אבל בדרך חדשה וקצרה, כלומר: מחזור חדש ומהיר של גלגל ישן. ואף "מהפכה", כל זמן שהיא נעשית בתחום הלאומיות ובתוך חלל אוירה – מכאן היא מתחלת, מבראשית. קציצה בנטיעות אינה עדיין עקירה מן השרש, גזרת כליה על הכל. אדרבה, מניחים גם הרבה מן הגזע, אם כדי להפריחו מחדש ואם כדי להרכיב בו זמורות חדשות, ואותו ה"נשאר" מן הגזע הוא הוא הלוז שבשדרת הדורות. אפילו המהפכה האכזרית ביותר אינה אלא הופכת את הקערה על פיה, אבל את גוף הקערה אינה משברת; שאם לא כן לא תמצא במה להגיש את תבשילה החדש. הקערה הראשונה אף היא, כמו הצבת הראשונה, נתונה משמים ואין יד בריה שולטת בה. יתר על כן: אפילו יצירות בעלי המהפכה עצמם עתידות להעשות חוליות בתוך השלשלת של ה"חתימה". כל "חתימה" בשעתה אינה קפריסא של מושלים יחידים הנוטלים שררה לעצמם, אלא היא באה בהכרח היסטורי, ואביה – החפץ להתחדשות, השאיפה להפטר מן "העודף שבכתב", או כמו שקוראים לזה חכמים: "מקרא מרובה והלכה מועטת"; "מקרא" – זה הכתב, ו"הלכה" – זה התוכן הממשי, מה שיש לו חבור אל החיים. אַל נא תרָאה איפוא ה"חתימה" המוצעת בזה כחקוי של ילדות למעשי קדמונים. אם רוצים אנו להשיב לספרותנו כמה שהיא מכחה החיוני והשפעתה על העם, עלינו, בין שאר התקנות במקצוע הספרות והחנוך, לתקן גם את זאת: לשוב ולעשות "כנוס" חדש, לאומי, כמובן, ולא דתי, של מיטב הספרות העברית מכל הזמנים.
מכל המקצועות של ספרותנו, מכל פנה וקרן-זוית, שמתחבאת שם מקצת "רוח הקדש" של האומה, מעט מכח היצירה של טובי אישיה – מכולם עלינו להוציא ולהעלות את הניצוצות האובדים והנדחים, לצרפם לאחדים, והיו לדבר שלם ביד האומה.
אל לנו, כמובן, להיות משועבדים בכל דבר אל דרכי הכנוס של הקדמונים. להפך, בענין זה נהיה בני חורין גמורים. הקדמונים עשו מלאכתם באמונה על-פי דרכם הם, על-פי הדעות והטעמים ששלטו בימיהם ולפי צרכיהם הרוחניים של בני דורם, בימינו נשתנו הצרכים והלבבות ועמהם גם הרבה מן הערכים הספרותיים. אבל היחס אל העבודה הזאת צריך להיות אחד בכל הזמנים: יחס של הכרת כל האחריות הגדולה, שמטילה האומה על כל הנגשים לטפל בקדשי קדשיה; הייתי אומר: יחס של קדושה.
יודע אני, הספר והספרות נעשו בימינו חולין. בעיני רבים אינם אלא כשאר סחורה. ואולם היצירה האמתית לועגת לשוק ולהמונו. חייה חיי עולם וקדושתה לדור ודור. סוף-סוף, אם ברצון ואם באונס, הבריות מקבלים עליהם את עול מלכותה ופותחים לפני השפעתה את שערי לבם.
ירגיש נא העם כי מקום אחד יש לו בעולמו, שכולו טהרה וכולו מקלט להגות נפשותם של כל הדורות; ידע נא ויכיר, כי העובדה הזאת, שנעשית לשמו ולשמה, אין בה כלום מן החולין ומן הפניות והמחשבות הזרות, אלא משום הצלת כבודו הרוחני וחיי עולם שלו – וראיתם אם לא יכיר פעלכם ולא יברך שמכם.
דבר שאיני צריך לומר, כי השם "חתימה" האמור כאן אין פשוטו כמשמעו הישן ממש. לא השתמשתי בו אלא לשבר את האוזן – וּשְנֵה במקומו: "כּנוס", או מלה אחרת דומה לזו. כל-שכן שאין צורך לומר, כי עבודת הכנוס אינה באה למעט כלום מעבודת היצירה של עכשיו או לעכב בכל-שהוא את מהלכה. מְחֵה מכאן כל מיני "מעוט" וכל מיני "עכוב"! ה"כּנוס" להוסיף בא ולא לגרוע. "בשעה שיצא הדבור" – אומרת האגדה – "היה העולם עומד ושותק" – בשעה שיצא הדבור אולי כך הוא, אבל בשעת הכנוס אין העולם לא עומד ולא שותק, אלא כמנהגו נוהג. גלגל היצירה אינו פוסק. החוט שלו הולך ונטוה למעלה מכל התחומין ומצטרף מאליו לארג כל הדורות. יתר על כן: אפילו בגוף העבודה של המכנסים נכיר את חותם הדור. רוח הדור יהא מובלע ועומד מאליו בתוך פרי עבודתם, בין הפרקים ובין השטין. בעבודה כזו העיקר היא הרוח הנוהגת בסתרי הלב, ומלבד ההוספה הממשית של דורנו בדמות "מבואות" חדשים ליצירות ישנות, וכדומה, הנה תהא אותה הרוח הנעלמה אף היא כעין הוספה חדשה על הראשונות, הוספה שלא מדעת, בלא כונה להוסיף. הכל תלוי באופן הבחירה של החומר, והעיקר – בצירופיו. צרופים חדשים של דברים ישנים בונים עולם ומחריבים עולם, עוקרים מרכזים ממקומם ונוטעים אותם במקום אחר. כל החומר הישן, שיעָקר מתחומו ויעבור דרך המסננת של הטעם החדש והרוח החדשה שבימינו – יואר ממילא מבפנים ומבחוץ באור חדש לגמרי, וגם יחסנו הנפשי אליו יהי שונה לגמרי מזה של הדורות הקודמים. סופו להעשות כבריה חדשה.
אותו ה"כנוס", ה"סדור", או קראו לו שם כרצונכם – שיֵעשה על-ידי חבורה של חכמי הדור וסופריו המעולים, צריך לכלול בתוכו, כאמור, את מיטב היצירות הספרותיות של כל הדורות מבראשית ועד היום. ובהיות כל החומר מלוקט ומסודר על-פי תכנית קבועה מראש לפי שיטה ודעה יסודית אחת ולשם כונה גדולה לאומית אחת – ממילא תהא רוח אחת עליונה מרחפת על-פני כל אותה העבודה ופריה מתחלתם ועד סופם. הגיא שבין הספרות הישנה והחדשה יסתם על-ידי כך מאליו, ולא תהא לנו מעתה אלא ספרות עברית אחת. בפרטיה תתפצל אמנם לתקופותיה, למדרגותיה, לגוניה וכו' וכו' – אבל בעיקרה תהא כולה אחת וקדושתה הלאומית אחת ושמה אחד: הספרות העברית.
בארונו של העברי היודע ספר יעמדו מעתה שוב כמה כרכים חשובים, ש"ס חדש, שתבוא בהם התמצית הנבחרת של פרי המחשבה והרגש העבריים בכל הדורות, והרוה בהם לכל עת מצוא את צמאונו הרוחני ואת צמאון בניו.
הספר העברי ישוב לכבודו הראשון – להיות לצורך גמור וגם לתכשיט לכל בית ישראל. הלב העברי ידבק במקורו והקשר שבין המחשבה העברית ובין הספרות יתחדש.
ומי יודע, אולי ישובו גם רחוקים ומרוחקים ובקשו נתיבות אל הבאר אשר שתו ממנה הם ואבותיהם. אל נא ימצאוה סתומה בעפר ובצרורות.
ג
[עריכה]ותכנית מפורטת? –
אך טרם נגיע לזו יש לברר כאן תחלה עוד עיקר גדול אחד: שאלת הלשונות, שהיא באמת גם שאלת "החומר" של הכנוס לעתיד לבוא.
סכום התוצאות כולן של עבודת הכנוס הרי צריך, כמבורר למעלה, לתת לעם העברי דמות שלמה של כח יצירתו בספרות לכל עליותיו וירידותיו של זה, לכל נטיותיו ועקלקלותיו, באופן, שהעם יעמוד מתוך כך על מסורת ספרותו ועל שלשלת קבלתה. ואולם אולו כח היצירה הרי נתגלה, ובצורה בולטת, לא רק בלשון העברית, אלא גם בשאר לשונות. האם לא יהא אפוא משום מעוט הדמות ועִקומה אם נוציא את אלה מן הכלל? האם לא תחסר על-ידי כך השלשלת הרבה חוליות? אם תאמרו להוציא – אפשר תסכימו להוציא את החלקים הארמיים שבתנ"ך ושבתלמוד ושבספרות הקבלה? אפשר תגזרו גירושים גם על תרגומים מעין כתובים אחרונים, מורה נבוכים, הכוזרי, חובות-הלבבות? שהרי אין להבדיל בין לשון ללשון ובין תרגום ישן לחדש. ואם תאמרו להכניס – היכן הגבול? מה מכניסין ומה אין מכניסין?
כדי לענות על שאלה זו יש להבחין מתחלה בין סוגיה השונים של אותה "בריה בפני עצמה" – יצירה לאומית בלשון נכריה, העמוסה, כמדומה, רק על שכם ספרותנו העלובה בלבד, לפי שבריה משונה זו לא כלה "מעור אחד" היא; ומבחינת הנדון שלנו אפשר למצוא בה שבעה סוגים אלה:
א) דברים שמתחלה בעברית נכתבו, אלא שמסבות היסטוריות אבד גוף מקורם ובידנו נשאר תרגומם בלבד (רוב ה"חיצונים" וה"גנוזים" ועוד).
ב) ספרים שנכתבו בלשון לועזית בתורת "הוראת שעה", כעין יוצא מן הכלל, אם משום "עת לעשות לה'" ואם משאר טעמים היסטוריים, ואולם מחבריהם עצמם היו כותבים רוב שאר דבריהם עברית, ועל-כל-פנים, רואים היו את זו כאוצרן היחידי של המחשבה וההרגשה הלאומיות (רב סעדיה, ר' יהודה הלוי, הרמב"ם ועוד). רוב ספרים אלו כבר נמצא להם תרגום ישן.
ג) דברי יצירה של עברים בלשונות לועזיות שלא מדעת, כלומר, שבעליהם לא ידעו את הלשון העברית כלל, או שלא ידעוה ידיעה מספקת ליצירה נבחרה, ואולם יצור יצרו מדעת ושלא מדעת, ואולי גם בעל-כרחם, ברוח עמם. כאלה יש הרבה בלשון יונית מן התקופה האלכסנדרונית ואחריה, בלשון ערבית וספרדית – בימי הבינים, וכמעט בכל הלשונות התרבותיות – במאות השנים האחרונות עד ימינו.
ד) אלה שבעליהם ידעו את הלשון העברית, אלא שמטעמים שונים, פנימיים וחיצוניים, כפרו בה והחליפוה בכונה, בתור שיטה, בלשון עם הארץ. כאלה הם הרבה מראשי אבות "חכמת ישראל" במערב.
ה) היצירות של העם ושל הסופרים העממיים בז'ארגונים השונים שבפיות בני ישראל לארצותם.
ו) יצירות לועזיות של עברים בעלות תוכן אנושי כללי; ולבסוף:
ז) החלקים הארמיים שבספרותנו.
מוציא אני לפי-שעה מן הכלל את הסוג הששי, שלדעתי, אין מקום לו עדין בכנוס לאומי; ולא מפני מעוט חשיבותו הלאומית, אדרבה! אלא מפני שהוא קובע סוגיא לעצמו. ומעמיד אני בקרן-זוית מיוחדת, וגם מכובדת, את השביעי, חלקי הספרות הארמיים, מפני הזכות היתרה שיש ללשון הארמית. בזמן מן הזמנים דבקה זו באחותה העברית ותהי לה לבת-לויה נאמנה בכל ימי נדודיה. כעין ברית חשאית, ברית עולם, כרותה ועומדת בין שתי אלמנות אלה ויש בדבק שלהן צד מעורר את הלב, נוגע עד הנפש, מעין מה שיש ברות המואביה ההולכת אחרי חמותה נעמי האפרתית. חרדה היתה על כבוד אחותה הגדולה, הגברת, והיתה יוצאת תחתיה לשדה ללקט שבלים ויורדת לשוק: לשון החול של היהודים במשך אלף שנה ויותר הרי לשון ארמית היתה. וכאומנת טובה ונאמנה, היתה עומדת לגברתה ה"יורדת" בשעת דחקה ומוסרת לה פרוטותיה האחרונות מצרורה הדל: זכרו את הרוָחה שעמדה ללשון העברית על-ידי השפעת הארמית בימי המשנה והתלמוד. וגם בלילה לא שכב לבה ולא כבה נרה: הספר הקלסי של הקבלה, חזיון לילה זה של העם העברי, בשפתה וברוחה נברא. ומה שיש בזה מן הפלא, הוא, כי בימי ה"זהר" הלשון הארמית הרי כבר מתה מיתה גמורה בפי העם העברי. ואולי דוקא משום כך יפה היתה זו למסתורין כאור החִוֵּר של הלבנה המתה לבעלי חלומות. ותעמוד לה אף זכות זו: מעולם, אף בשעת חיותה בפי העם העברי, לא נטלה גדולה לעצמה לעמוד במקום הגבירה. לא לחנם שמר לה גם העם העברי את אמונתו, ועד היום, כשהוא קורא בשבתות את הספר הקדוש והחביב עליו ביותר, את החומש, שנים מקרא ואחד תרגום, אינו מתרגמו ללשון השגורה בפיו ומובנת לו, אלא דוקא ארמית.
את אחרית החזיון הזה של זווּג העברית והארמית אפשר לראות מראש. שתוף גזען וחייהן הכשיר כבר את אחודן המוחלט. את הפשטות ואת הדיוק והצמצום ועוד הרבה דברים קבלה העברית מן הארמית עוד בימי התקרבותן הראשונה, בימי המשנה, ומאז ועד היום עדין זו הולכת וממלאת את פגימותיה מחוליותיה של זו. אין לך ריזירבואר נאה להרחבת הלשון העברית מזו הארמית. ומובטחני, שיבוא יום ונהיה עדים למחזה לשוני מיוחד במינו: טמיעה גמורה של לשון מתה מיתה כפולה בתוך לשון מתה למחצה, המתעוררת לתחיה.
נשארו, אפוא, עוד חמשת הסוגים הקודמים, שיש לכולם צד שוה אחד, והוא, שכולם קשים לרוח עמנו ולספרות העברית כספחת. הלשונות הלועזיות, בהמשיכן אליהן שפע רב מן האינירגיה היצירית שלנו, גורמות למעט את חלבה ודמה של העברית ולהתיש כחה. אם סוד הגניוס הוא הוא סוד הצמצום וההתרכזות – מה צמצום ומה התרכזות יכולים להיות אצל עם מפזר חילו לכל לשון עוברת? ומנין תבוא השלמות לספרות, שרואה את הלשון לא כעצם מעצמיה ולא כגופה הטבעי והקבוע, אלא כלבוש שניתן לחילוף, כעין דירת ארעי לרוח הקדש. אין לערער, כמובן, על היצירות מסוג א', שבאו לידינו בלבוש נכרי בתוקף גזרת ההיסטוריא. אי-אפשר ללמד חובה גם על בעלי סוג ג', אלה אנוסי הלשון, שהתהפכו בחבלי יצירה כשהם בודדים ונדחים מעולמם ושרו את שיר ה' בלשון נכר. כל-שכן שיש למצוא צד זכות לבעלי סוג ב', שבכל אופן לא נתכונו למעט את דמות הלשון העברית ולקפח את זכיותיה. אבל מה צד זכות יש ללמד על אלה כופרי הלשון מבעלי סוג ד'? האנשים ההם, אפילו בעלי הכונה הטובה שבהם, הלא הכו את רוח ישראל מכה לא תוכל להרפא. הם הם "מומרי הרוח" הראשונים. על פזורנו החיצוני הוסיפו הם את הפירוד הפנימי, הרוחני. נפש ישראל היחידה היתה לכמה נפשות והחוט המקשר האחד נתּק. השתדלותם היתרה במשך שלשה יובלות "להראות את העמים והשרים" מה שהראו, עשתה פרי, שהמשתדלים בעצמם אולי לא קווּ לו. הספרות העברית, כלומר, עצם הנושא של השתדלותם, באה בינתים לידי דלדול גמור, ו"המראים" לא שמו לב כי עוד מעט ולא יהי להם מה להראות. יש כאלה שחושבים משום כן לגזור על ישראל גזרת ז'ארגון (סוג ה'), בקוותם להמציא בכך מנוחה שלמה ודירת קבע לרוח ישראל הנודדת. בתור תשובה מכרעת יש להראות להם על אותה ארמית עצמה, שדברנו עליה למעלה. כחה של זו וממשלתה על נפש העם העברי היו גדולים פי מאה מכחם של כל הז'ארגונים היהודיים יחד. כל בני ישראל בשתי ארצות המולדת של תרבותם המקורית, בארץ-ישראל ובבבל, היו מדברים ויוצרים ארמית במשך אלף שנים ויותר; כמה חלקים ספרותיים, מרובי כמות ואיכות, בלשון זו נכנסו אפילו לתוך ה"קאנון" הדתי והלאומי של היהודים; יש כאן גם אחדות גזע ומולדת; יש לבסוף, גם מקצת שטרי חול ותפלות קדש, שהם כתובים ונאמרים ארמית עד היום – ואף-על-פי-כן היכן היא לשון זו? חיה היא כעת רק ב"יקום פורקן" וגם – בקדיש. את קברה מצאה בתוך גוף הלשון העברית עצמה.
האין אפוא שום תקנה למכה היסטורית זו של רבוי הלשונות בספרות ישראל?
תקנה גמורה אין, אבל מקצת תקנה יש. אין, כמובן, בידנו "לבער את הבמות" מכל גבולותינו, אבל למעט את תולדותיהן הרעות אפשר ואפשר; ואולם לא על-ידי העמדת עגל חדש, לא על-ידי פולחן הז'ארגון אלא על-ידי "פדיון שבויים". כל הטוב והמיטב של יצירות העברים בלשונות נכריות – גאולה תהיה להן! אין ספק כי עקירת הלשון העברית מן הפה הוא אחד מפשעינו הלאומיים הגדולים ביותר, ואם יש לו מקצת תקנה אין זה אלא ב"גלגול". כל יציריהן של המחשבה וההרגשה הישראלית למפרע, מכל העבר וההוה שלנו, צריכים "להתגלגל" ולחיות חיים שניים בגוף ובלבוש עברי. עלינו להדביק את רוחנו – ויהי מה, ולוא רק לשעה קלה – דבק שני, עברי דוקא, ברוחותיהם של כל אלה החושבים והחוזים הגדולים, שלשון יצירתם הזרה היתה כמחיצה בינם ובין עמם, בחייהם ואחרי מותם. יש בזה מעין "תשובת המשקל", מדה כנגד מדה. הגלגול – הוא העונש על הפשע והוא גם תקונו. הנה יש בינינו כאלה העמלים להחיות את הלשון העברית בדבור, אבל, כמדומה, שצריכים אנו ליהד תחלה, למפרע, גם חלק גדול מנחלת העבר ומיצירות ההוה שלנו: לא רק לדובב עברית את שפתי החיים, אלא גם את שפתי המתים והחשובים לנו כמתים. מכמורת גדולה ורחבה נפרוש על פני כל ים הספרות האנושית ונעלה משם את כל הניצוצות של יצירת הרוח העברי. היום ההוא יהי גדול מאד, יום גאולה ופדות לנפש הישראלית, השבה אל מקורה ואל נחלתה ואל צרור חייה. זכרו את פילון, זכרו את שפינוזה, זכרו סיעה שלמה של חושבים וחוזים יהודים בלשונות יון, ערב וספרד, שנתגלו בשנים האחרונות מאבק ביבליותיקאות וגניזות. זכרו את הינה. בשום פנים לא הייתי פודה את פסל מצבתו המפורסמת של הינה, אלא מניח הייתי לה שתהא מושלכת ממקום למקום מעתה ועד עולם. הלא זהו שירו היותר חריף של הינה, שחוקו המר והנמהר ביותר, שירו שלאחר המות. תהא נא מצבה מטולטלת זו סמל מוחשי לנשמת בן ישראל ונדודיה הרבים, נשמה זו שאין לה עכול בשום קיבה זרה, אין לה קבורה בשום תכריכים שאולים, ומשהו שלה אינו בטל בשום אלף. אבל תחת זה אין לך, כמדומה, מצות "פדיון שבויים" גדולה מזו, שיש בתרגום עברי לשירי הינה, יהודי זה, שהיסורים מרקו את עונו ומותו הטיל שלום בינו ובין אלהי ישראל. ולא שירי הינה בלבד. כל הפירות המשובחים של הכשרונות העברים בלשונות אחרות, כל מה שטבוע מהם בחותם הרוח העברי, יבואו אל אוצרנו היחידי, אל הספרות העברית. על-ידי זה נפקיע במדה ידועה את הרוח העברי מן השעבוד לאלהות הרבה ונתיש את כח ממשלתם של אלה על הפסיכיקא היצירית שלנו. השפעה זרה מן החוץ מפריאה ויפה לנו רק לאחר שהיא עוברת דרך המסננת של הלשון העברית. יצירת העברי בלשון נכריה חשובה בעינינו רק מחצית חשיבות, לפי תוכה העברי, ולא לפי קלפתה הזרה. אין אנו כפויי טובה שלא לומר "יישר כח" לאותן הלשונות שנעשו אכסניא לרוחנו ונרתיק לנשמתנו בימי נדודיה הרבים, אבל זיקה נפשית עולמית אין בינינו וביניהן. שמוש כלי הדבור בלשון נכריה אינו מספיק עוד להפוך את זו ללשון הלב והנשמה של עם כלו. אין האדם עשיר במה שהוא מכלה לצרכו, אלא במה שהוא שומר לפקדון; מפני שרק הרכוש השמור לפקדון הוא הנותן לבעליו את הבטחון ואת קורת הרוח הגמורה ואת מנוחת הנפש. שום לשון מדוברת שבעולם אינה מביאה לידי שמוש את כל רכושה בבת-אחת. העודף המרובה נתון למשמרת באוצר הרוחני של האומה – בספרות. התוכל שום שפה אחרת, מלבד העברית, להבטיח לנו את רכושנו הרוחני לעתיד לבוא? ההיסטוריא שעד עכשו הוכיחה את ההפך. כל הלשונות שדברו בהן אבותינו מאות שנים וסגלו להן את רוחם – עברו ובטלו מפיהם זו אחר זו וכל הרכוש הרוחני שנשתקע בהן נרקב בארכיונים ונשכח או עבר ובטל מן העולם. מה שנשתמר ממנו – נשתמר דוקא בתרגום גרוע מאד, כרוב ספרי הפילוסופיא, או גם מה שנעשה צְוָת וטפל לעברית, כחלקים הארמיים. מי שבזבז את כח היצירה הלאומית, וגם של אישי האומה, בלשון זרה – מניח רכושה על קרן-הצבי. משפטו כמשפט ה"תולה נכסיו באחרים" ש"אין חייו חיים". אוצר החיים ובית העולמים לפקדונות הרוח של העם העברי היתה, ותהי גם מעכשו ולהבא, לשון העברית בלבד.
ד
[עריכה]אחרי כל האמור יש לבוא לידי "סך-הכל" זה: יש לנו שלשה מיני נכסים ספרותיים: א) נכסים עתיקים מרובים בלשון העברית, אבל בטלים ואינם עושים פירות מפני התרשלות ה"בעלים" ושפלות ידיהם; ב) נכסים מרובים, ישנים וחדשים, של רוח היצירה העברית, אבל ממושכנים ביד לשונות נכריות, ובין שני אלה – ג) נכסים מועטים של ספרות עברית חדשה, רכה וענוגה עדין, שתבואתה עדין בבחינת "אביב" ולא הגיעה לגמר בשולה. את המשובחים של הראשונים עלינו להחיות ולהפרות, את המשובחים של השניים – לפדות, ואת השלישיים עלינו לטפח ולכלכל בחרדה ובדאגה יתרה עד שיעמדו על מלוא כחם. ואולם קודם כל עלינו להרוס את המחיצות שבין אלה לאלה, ודבר זה לא יוּשג אלא על-ידי כנוס, בירור וסדור, שיעשו בספרות כולה על-פי תכנית קבועה מראש, בשיטה מסוימת, תחת כנפיה של מחשבה עליונה אחת ולשם מטרה אחת – לשם תחית הרוח של כל האומה.
וכאן אנו מגיעים שוב לעצם התכנית של העבודה. אין בדעתי, כמובן, לקבעה הלכה ולסַים אותה במצריה. את זה יעשו בקיאים ממני בדבר. אבל רוצה אני לצַין כאן בראשי פרקים כעין סכֵמה קצרה של עבודת הכנוס המיוחל, כפי שאני רגיל לצַיר לי את בדמיוני.
תחלה היסודות:
א) עיקר תפקידו של הכנוס – לתת לכל יודעי ספר עברי מן העם את היכולת להכיר את עיקר יצירותיה של הספרות הישראלית מכל הזמנים מגופן ומתוכן ובמלואן האפשרי.
ב) כל החמר צריך להיות נישום על כן רק מצד טיבו הספרותי, בתור דבר של יצירה ספרותית, לאומית או אישית, אבל לא משום צד אחר איזה שיהיה ולא מתוך שום פניה אחרת איזו שתהיה.
ג) אף תרגומים של דברי ספרות, פרי הכשרון העברי בשאר לשונות, באים ל"כנוּס", ובלבד שיהיו בהם סימנים גמורים מ"רוח הקדש" של האומה, או שהיתה השפעתם גדולה על העם העברי, או שיש להם חשיבות ספרותית היסטורית מיוחדת.
ד) מקצועות שאינם ענין אלא למלומדים מומחים – קובעים להם בכנוס מדור בפני עצמם.
ה) ספרים מרכזיים, שרשיים, שנוצרו בתקופה קדמונית ומקורית בישראל או שהשפעתם על רוח האומה לא פסקה עד היום – באים אל הכנוס בשלמותם, כמו שהם, והוספת דורנו ויחוסו אליהם נטפלים אליהם מבחוץ בצורת מבואות, פירושים והערות.
ו) שאר ספרים, יש מהם, והם החשובים ביותר, שמקבלים אותם, כולם או רובם, כמו שהם; ויש שמוציאים מהם לקוטים ודוגמאות, שיש בהם כדי צירוף דמות שלמה של ספר אחד, של תקופה ספרותית או של מהלך ספרותי מיוחד.
ז) כל עבודת הכנוס (בחירת החומר וסדורו, עבודו והארתו) צריכה להיות מדעית בשרשה הנעלם ופופולרית בצורתה המגולה. הַמֶכניסמוס המורכב של העבודה המחשבתית, אם כי הוא צריך להיות מובלע ועומד בתוך גופי תולדותיה של העבודה, בכל זאת עליו להשאר סמוי מן העין. הפשטן יקרא כדרכו והמעמיק יעמיק. התנאים הרצויים לכך הם: פשטות, צמצום, דיוק, זהירות ובהירות. על-ידי כך תעשינה תוצאות העבודה שוות לכל נפש. בשביל משא-ומתן מדעי הנצרך לענין אפשר בכל אופן ליחד בסוף הספר מקום בפני עצמו, שלא לבלבל את הקורא.
לפי היסודות האמורים יש לחלק את החומר של הספרות העברית למחלקות ראשיות אלה:
א) ספרי תנ"ך, החיצונים (אפוקריפים), הגנוזים (פסידואפיגרפים).
תנ"ך. הללו הם בלי ספק מן הסוג הרמוז ביסוד ה'. ה"צומת" של כל המחשבה וההרגשה הלאומית מכל הזמנים מעורה בהם. כשם שהפריאו הם תמיד את רוח האומה כך הפריאה רוח האומה אום וחדשה את נעוריהם בכל זמן. עם ישראל והתנ"ך – שנים אלו היו הולכים ומעשירים זה את זה ומתעשרים זה מזה. הספרים האלה צריכים אפוא לעמוד בראש ובמרכז כל דברי יצירותינו הספרותיות.
גוף התנ"ך ינתן בעינו, כמו שהוא; ואולם בשוליו, בראשו ובסופו יבואו: א) שנויי נוסחאות ותיקונים, מהם על-פי תרגומים קדמונים, ספרים וכתבי-יד עתיקים, ומהם משוערים וקרובים לודאיים, כפי שהעלה המדע המתון בימינו; ב) פירוש מדעי קצר ומצומצם, קב ונקי, הסולת של כל הפרשנות הביבלית, המסורית והבקרתית, הישראלית והלועזית, מאז היותה ועד היום; ג) מבואות כלליים ומיוחדים לספרי כתבי-הקדש, תמצית נקיה של המדע הביבלי בזמננו לכל סעיפיו.
בצורה כזו ינתנו גם הספרים החיצונים והגנוזים, שיבאו בתרגום עברי חדש מדעי מגופי המקורות שבידנו. ביחוד יש לשים לב לכל שרידיהם של אלה בספרותנו העתיקה.
ב) לקוטים נבחרים ומסודרים מתוך הספרות האלכסנדרונית בתרגום עברי מדעי ובצירוף פירוש קצר ומבוא פּוֹפּוּלרי.
ג) הוצאה שלמה של כל ספרי יוסף פלאביוס בתרדום עברי חדש מתוך גוף המקור ובצירוף מבוא על-דבר המחבר, זמנו וספריו.
ד) המשנה. הוצאה פּוֹפּוּלרית. מנוקדת ומפורשת פירוש קצר ומספיק עם כל המבואות הנצרכים ועם ציורים לכלים, צמחים וכו'.
ה) האגדה שבתלמוד ומדרשים. כל המעולה ממנה, מסודרת לפי הזמנים והענינים, עם פירוש ומבואות וכו'.
ו) הפילוסופיא. יצא ממנה החלק האֶסכוֹלַסטי, ונכנס החלק המחשבי וההגיוני, זה שיש לו נקודות מגע גם בלבו ומחו של המעַיֵן בן זמננו.
ז) המליצה והשירה. לקוטי המיטב שבשירת ימי הבינים, הדתית והחלונית, מסודרים לפי הזמנים והענינים עם מבוא מפורט על תולדות השירה העברית, צורותיה וערכה וכו' וכו'. אין להרבות במשוררים אלא בשירה גמורה, שיש לה ערך ספרותי. על סוג "המליצה" נחשבים גם הפתגמים, המכתמים ו"מאמרי החכמים" שספרות הזמן ההוא עשירה בהם. במחלקה זו יש להכניס, כמובן, גם תרגומים של הפליטה הנשארת ממבחר שירת ישראל בשפת ערב וקשטיליא.
ח) המוסר. לקוטים יפים, מסודרים לפי הענינים, לקוחים מטובי הספרים במקצוע זה, עם מבוא וכו'.
ט) הקבלה. החלק החזיוני והמחשבי שבה, העברי – בלשונו, והארמי – בתרגום עברי מלה במלה, עם מבוא וכו'.
י) הדרוש. לקוטי הטוב והמובחר. לא עקומי כתובים, אלא דברים של תוכן וצורה. יש כאלה רבים, ומהם גם דברים נפלאים ונשגבים, או בעלי סגנון עממי יפה מאד. עלינו לזכור, שהדרוש, כהאגדה בשעתה, היה ימים רבים הצורה היחידית, שכח היצירה הספרותית ה"חפשית" מצא לו בה מקלט כל שהוא.
יא) החסידות. בשני חלקים: א) לקוטי מאמרים, שיחות ופתגמים מטובי ספרי החסידות, מסודרים לפי הענינים, באופן שנעמוד מתוך כך על טיבה ומהותה של החסידות העיונית והמעשית לדרכיה ונתיבותיה השונים; ב) ספורי מעשיות ואגדות של חסידים, וכמובן, היפים והמצוינים שבהם, מסודרים לפי הזמנים והענינים, עם מבוא וכו'.
יב) הספרות העממית, שבעל-פה ושבכתב: שיחות עם, ספורי מעשיות, משלי שועלים, משלי הדיוט, פתגמים, בדיחות וחדודים, שירי עם וכו' – כל המעולה והמשובח שבסוג זה יש לאסוף מכל מקצועות הספרות (מן הימים שלאחר האגדה ועד היום) ומכל פנות העם, ולתת אותם בכרך אחד או שנים בסדר יפה, לפי הענינים, לפי הטפוסים העממיים או לפי שאר דרכי החלוקות, ולצרף לזה מבוא על דבר היצירה העממית ודרכיה בישראל.
יג) הספרות החדשה. כרכים כרכים שלמים של כל הטוב והמיטב, כתבי סופרים נבחרים, סולת היצירה הישראלית של שלשת היובלות האחרונים בכל הלשונות: בעברית – כצורתם ומשאר לשונות בתרגומם.
ה
[עריכה]כך, או מעין כך, אני מצַיר לי את "המועט שבמועט" של עבודת הכנוס. אין העבודה בכללה קשה כל-כך כמו שהיא נראית לכאורה. לא בשמים היא. לא הצד הרוחני ולא הצד החומרי שבדבר הם למעלה מן הכחות הנמצאים בעין. "הפועלים" אף הם ימָצאו. אחינו אנשי המדע שבמערב יתנו לנו את כח סדרנותם ואת בקיאותם, ואחינו אנשי המזרח – את הסגנון העברי הגמור ואת הרוח הפנימית החיה, ובשתוף כל הכחות תעשה "מלאכת שמים" זו בשלמות הראויה.
והשעה – זו הרי כבר הגיעה. חכמינו המערביים טרחו הרבה שנים ביצירת חכמת ישראל בלשונות נכריות ובפרסום עתיקותינו בין הגוים. כלומר, עשו חליפין: שלי שלך, ושלך שלי. בטוחים היו כי "עם שווי-זכיותיה של חכמת ישראל יבוא שווי-זכיותיו של עם ישראל". הסופרים במזרח לא הרבו לעסוק בחכמת ישראל; הללו בראו לנו בריה, שהיא קלה בעיני חכמי מערב: את הספרות העברית החדשה.
והנה עברו עתה כשלשה יובלות. נבואתם של "חכמי המערב" לא נתקימה; לפחות – בצורה כזו שהם קוו לה. פרסום הנכסים העתיקים – קוץ מכאיב יש בו: כל מה שהפרסום נתרבה – זכות "הבעלים" עצמם על אותם הנכסים נתמעטה. עוד מעט – ופקעה לגמרי. כך דרכם של נכסים תרבותיים בימינו: גם בלי השתדלות מיוחדת הם נעשים מיד הפקר, וכל הקודם ועושה בהם חזקה, משתף להם כחו ועבודתו, שלו הם. וכל-שכן נכסי עבר שאין עמם הוה. לנו השטר ולהם החזקה – כחו של מי עדיף? האין "הם" יורדים כבר לבית-מדרשם "שלהם" ומוצאים שם גם את "תורתנו"? האין אנו הולכים במקלנו ותרמילנו לשמוע תורה ב"שלנו" מפיהם?
וחכמת ישראל עצמה, זו שקבעה את הלשון הנכריה בבית-מדרש שלנו? "אליה" זו – סלון ממאיר בה! נשמת ישראל החריפה ובעלת העוקצין, שנתישבה בדוחק ישיבת קבע בקלפה של לשון נכריה – נעשתה חלקה ונוחה לרדת לתוך בית-הבליעה הרחב של העמים. רוח ישראל הוכשר בינתים לטמיעה גמורה.
ובאותו הזמן הוסיפו סופרי המזרח לסלסל ולשכלל את הלשון העברית, הכשירו את תחיתה בלב וגם בפה – והביאו תנועה לאומית כבירה לעולם.
סופרי המזרח אינם מזלזלים בחכמת ישראל, אבל הם מקדימים לה שפת ישראל.
האם לא הגיעה עדיין השעה שתתאחד "חכמת ישראל" עם שפת ישראל לשם תחיתן הגמורה של עצמן ושל רוח ישראל?
בטוח אני שהגיעה. הזווג יהא נוח לשני הצדדים. "חכמת ישראל" תשתחרר מכל אותם היסודות, הזרים לחכמה גמורה: מן הנטיה האפּוֹלוֹגיטית, מן ההשתדלות התמידית "להגן ולהציל" או "להראות את העמים", מן ההסתכלות לצדדים, והעיקר – מגרירת עצמות של ה"עבר", מן היבושת הסריסית, מחוסר הדם ומהעדר הכח. בהתחברה אל הלשון העברית – תחובר שוב אל החיים. אל האומה כולה ואל צרכיה הממשיים בהוה ואל משאת נפשה לעתיד, והיתה גם היא לדבר מן החי. כאן, ולא במקום אחר, תמצא את חרותה הגמורה ואת שווי-זכיותיה. כלום יש לחכמה שווי-זכיות אחר ועליון מן היצירה החפשית בלשונה הטבעית?
והספרות העברית תתמלא תוכן. היא תחדל מלקשקש כזוג בתוך חורבה שוממה. היא תחדל מלגרוס בשניה את עצמה ולאכול את בשרה. תחת לדבר כל הימים על-דבר הדברים, תתן את הדברים עצמם. עם כניסת ה"חומר" החדש – יתרחב מאליו גם בית-קבולה, ולא תהא לנו ספרות לאומית ושאינה לאומית. השפה "תַלאים" את כל הנתון בה ואת כל הבא בגבולה.
זאת היא אמונתי השלמה. ולא עוד, אלא שבטוח אני כי סופה של העבודה ההיא – עבודת הכנוס – להעשות אף מאליה. מוכרחת היא להעשות. במקצת כבר היא הולכת ונעשית מאליה; אבל משום כך לא תצלח. עבודה כזאת אסורה להעשות מאליה. הידיעה והבחירה של כל האומה ובאי-כחה הרוחניים צריכות להשתתף בה מתחלתה ועד סופה.
ואני אומר: "המועט שבמועט". מפני שבצדה של הוצאת ספרי הכנוס יש, וצריך שיהא, מקום לכל שאר מיני הוצאות שבעולם. כל עיקרו של הכנוס הרי אינו בא אלא כדי להרחיב מקום להשפעתה של הספרות החדשה. יש לסדר, למשל, גם שורה שלמה של עבודות מדעיות חדשות בעברית: בהיסטוריה, בתולדות הספרות ובשאר מקצועות. יש ביחוד צורך גמור לגשת מיד לסדור העבודה של תרגומים אומנותיים לקלסיקים האירופיים. אין כאן שום עשית סיָגים ושום נעילת דלת. כמו כן אין פה משום עטור סופרים וקביעת קלסיקים לדורות. לפורצי גדר מכל המינים יהא מקום לעולם אפילו במחיצתו של הכנוס הספרותי. אבל מה יש כאן? חרדה ודאגה למעט הרכוש שיש לנו, שלא יאבד במעוטו ובפזורו הגדול. הלא צריכים אנו סוף-סוף לכנס מה שבידינו, לבדוק את הפנקס ולראות: היש לנו מה-שהוא מלבד נכסים מתים, אם אין?
שום הסתדרות שבעולם לא תברא לנו רכוש תרבותי יש מאין. אבל מדה תרבותית היא, שיהא עם מטפל וטורח בנחלתו הטבעית, מה שהיא וכמה שהיא, קובע בה סדרים ומוציא ממנה לצרכו ולהנאתו את כל התועלת האפשרית.
"עת לכנס" – זו בת-קולה של השעה, וזהו כל מה שבידינו לפי-שעה לעשות.
ואם העם העברי לא יהא נוהג קדושה ב"כנוס" חדש זה – אין רע. אפשר באמת כבר עבר זמנה של הקדושה. אבל כבוד וחבה בודאי יהא נוהג בו – ואותם אנו מבקשים לפי שעה.
ואל יהי ספר חביב קל בעינינו. הארץ הנחילה אותנו ספר קטן אחד. מי יודע, אולי סופו של הספר להשיב לנו את הארץ. האין יש בחיי הנפש של גוי ואדם, כי תהָפך התולדה ותעָשה אב לאביה?
הערות שוליים
[עריכה]- ^ "ויותר מהמה בני הזהר עשות ספרים הרבה" – "מהומה", שכל המכניס בתוך ביתו יותר מעשרים וארבעה ספרים, מהומה הוא מכניס בביתו, כגון ספר בן סירא וספר בן תגלא" (קה"ר י"ב).
טקסט זה הועתק מפרויקט בן-יהודה (הקישור המקורי).