הסידור השלם (בירנבוים)/אשכנז/עמודים/קבלת שבת
קַבָּלַת שַׁבָּת
לא אומרים קבלת שבת ביום טוב שחל בשבת. תפילת ערבית ליום טוב מתחילה בעמ' 257.
מנהג נפוץ בארץ ישראל בימינו לשיר את הפיוט "יְדִיד נֶֽפֶשׁ" בתחילת קבלת שבת, וגם קהילות רבות בגולה שרים אותו.[1]
ידיד נפש, הנוסח המקורי (הניקוד משוער על־פי המשקל):
יְדִיד נֶֽפֶשׁ אָב הָרַחְמָן מְשֹׁךְ עַבְדָּךְ אֶל רְצוֹנָךְ;
יָרוּץ עַבְדָּךְ כְּמוֹ אַיָּל יִשְׁתַּחֲוֶה מוּל הֲדָרָךְ;
כִּי יֶעְרַב־לוֹ יְדִידוּתָךְ מִנֹּֽפֶת צוּף וְכׇל־טָֽעַם.
הָדוּר נָאֶה זִיו הָעוֹלָם נַפְשִׁי חוֹלַת אַהֲבָתָךְ;
אָֽנָּא אֵל נָא רְפָא נָא לָהּ בְּהַרְאוֹת־לָהּ נֹֽעַם זִיוָךְ;
אָז תִּתְחַזֵּק וְתִתְרַפֵּא וְהָיְתָה־לָךְ שִׁפְחַת עוֹלָם.
וָתִיק יֶהְמוּ רַחֲמֶֽיךָ וְחוּס נָא עַל־בֵּן אוֹהֲבָךְ;
כִּי זֶה כַּמֶּה נִכְסֹף נִכְסַף לִרְאוֹת בְּתִפְאֶֽרֶת עֻזָּךְ;
אָֽנָּא אֵלִי מַחְמַד לִבִּי חֽוּשָׁה נָּא וְאַל תִּתְעַלָּם.
הִגָּלֵה נָא וּפְרֹש חָבִיב עָלַי אֶת־סֻֽכַּת שְׁלוֹמָךְ;
תָּאִיר־אֶֽרֶץ מִכְּבוֹדָךְ נָגִֽילָה וְנִשְׂמְחָה בָּךְ;
מַהֵר אָהוּב כִּי בָא מוֹעֵד וְחׇנֵּֽנִי כִּימֵי עוֹלָם.
ידיד נפש, נוסח אחר שנדפס בתוך סידורים רבים:
יְדִיד נֶֽפֶשׁ אָב הָרַחֲמָן מְשׁוֹךְ עַבְדְּךָ אֶל רְצוֹנֶֽךָ;
יָרוּץ עַבְדְּךָ כְּמוֹ אַיָּל יִשְׁתַּחֲוֶה אֶל מוּל הֲדָרֶֽךָ;
תֶּעֱרַב־לוֹ יְדִידוּתֶֽךָ מִנֹֽפֶת צוּף וְכׇל טָֽעַם.
הָדוּר נָאֶה זִיו הָעוֹלָם נַפְשִׁי חוֹלַת אַהֲבָתֶֽךָ;
אָֽנָּא אֵל נָא רְפָא נָא לָהּ בְּהַרְאוֹת־לָהּ נֹֽעַם זִיוֶֽךָ;
אָז תִּתְחַזֵּק וְתִתְרַפֵּא וְהָיְתָה־לָהּ שִׂמְחַת עוֹלָם.
וָתִיק יֶהֱמוּ נָא רַחֲמֶֽיךָ וְחֽוּסָה נָּא עַל־בֵּן אֲהוּבֶֽךָ;
כִּי זֶה כַּמָּה נִכְסֹף נִכְסַֽפְתִּי לִרְאוֹת בְּתִפְאֶֽרֶת עֻזֶּֽךָ;
אֵֽלֶּה חָמְדָה לִבִּי חֽוּסָה נָּא וְאַל תִּתְעַלָּם.
הִגָּלֵה נָא וּפְרוֹשׂ חֲבִיבִי עָלַי אֶת־סֻכַּת שְׁלוֹמֶֽךָ;
תָּאִיר־אֶֽרֶץ מִכְּבוֹדֶֽךָ נָגִֽילָה וְנִשְׂמְחָה בָּךְ;
מַהֵר אָהוּב כִּי בָא מוֹעֵד וְחׇנֵּֽנוּ כִּימֵי עוֹלָם.
לְכוּ נְרַנְּנָה לַייָ, נָרִֽיעָה לְצוּר יִשְׁעֵֽנוּ. נְקַדְּמָה פָנָיו בְּתוֹדָה, בִּזְמִרוֹת נָרִֽיעַ לוֹ. כִּי אֵל גָּדוֹל יְיָ, וּמֶֽלֶךְ גָּדוֹל עַל כׇּל אֱלֹהִים. אֲשֶׁר בְּיָדוֹ מֶחְקְרֵי אָֽרֶץ, וְתוֹעֲפֹת הָרִים לוֹ. אֲשֶׁר לוֹ הַיָּם, וְהוּא עָשָֽׂהוּ; וְיַבֶּֽשֶׁת יָדָיו יָצָֽרוּ. בֹּֽאוּ נִשְׁתַּחֲוֶה וְנִכְרָֽעָה, נִבְרְכָה לִפְנֵי יְיָ עֹשֵֽׂנוּ. כִּי הוּא אֱלֹהֵֽינוּ, וַאֲנַֽחְנוּ עַם מַרְעִיתוֹ וְצֹאן יָדוֹ; הַיּוֹם אִם בְּקֹלוֹ תִשְׁמָֽעוּ. אַל תַּקְשׁוּ לְבַבְכֶם כִּמְרִיבָה, כְּיוֹם מַסָּה בַּמִּדְבָּר. אֲשֶׁר נִסּֽוּנִי אֲבוֹתֵיכֶם; בְּחָנֽוּנִי, גַּם רָאוּ פׇעֳלִי. (ש"ץ) אַרְבָּעִים שָׁנָה אָקוּט בְּדוֹר, וָאֹמַר עַם תֹּעֵי לֵבָב הֵם, וְהֵם לֹא יָדְעוּ דְרָכָי. אֲשֶׁר נִשְׁבַּֽעְתִּי בְאַפִּי, אִם יְבֹאוּן אֶל מְנוּחָתִי.
שִֽׁירוּ לַייָ שִׁיר חָדָשׁ, שִֽׁירוּ לַייָ כׇּל הָאָֽרֶץ. שִֽׁירוּ לַייָ בָּרְכוּ שְׁמוֹ, בַּשְּׂרוּ מִיּוֹם לְיוֹם יְשׁוּעָתוֹ. סַפְּרוּ בַגּוֹיִם כְּבוֹדוֹ, בְּכׇל הָעַמִּים נִפְלְאוֹתָיו. כִּי גָדוֹל יְיָ וּמְהֻלָּל מְאֹד, נוֹרָא הוּא עַל כׇּל אֱלֹהִים. כִּי כׇּל אֱלֹהֵי הָעַמִּים אֱלִילִים, וַייָ שָׁמַֽיִם עָשָׂה. הוֹד וְהָדָר לְפָנָיו, עֹז וְתִפְאֶֽרֶת בְּמִקְדָּשׁוֹ. הָבוּ לַייָ, מִשְׁפְּחוֹת עַמִּים, הָבוּ לַייָ כָּבוֹד וָעֹז. הָבוּ לַייָ כְּבוֹד שְׁמוֹ, שְׂאוּ מִנְחָה וּבֹֽאוּ לְחַצְרוֹתָיו. הִשְׁתַּחֲווּ לַייָ בְּהַדְרַת קֹֽדֶשׁ; חִֽילוּ מִפָּנָיו, כׇּל הָאָֽרֶץ. אִמְרוּ בַגּוֹיִם יְיָ מָלָךְ, אַף תִּכּוֹן תֵּבֵל בַּל תִּמּוֹט; יָדִין עַמִּים בְּמֵישָׁרִים. יִשְׂמְחוּ הַשָּׁמַֽיִם וְתָגֵל הָאָֽרֶץ; יִרְעַם הַיָּם וּמְלֹאוֹ. יַעֲלֹז שָׂדַי וְכׇל אֲשֶׁר בּוֹ; אָז יְרַנְּנוּ כׇּל עֲצֵי יָֽעַר. (ש"ץ) לִפְנֵי יְיָ כִּי בָא, כִּי בָא לִשְׁפֹּט הָאָֽרֶץ; יִשְׁפֹּט תֵּבֵל בְּצֶֽדֶק, וְעַמִּים בֶּאֱמוּנָתוֹ.
יְיָ מָלָךְ, תָּגֵל הָאָֽרֶץ; יִשְׂמְחוּ אִיִּים רַבִּים. עָנָן וַעֲרָפֶל סְבִיבָיו, צֶֽדֶק וּמִשְׁפָּט מְכוֹן כִּסְאוֹ. אֵשׁ לְפָנָיו תֵּלֵךְ, וּתְלַהֵט סָבִיב צָרָיו. הֵאִֽירוּ בְרָקָיו תֵּבֵל, רָאֲתָה וַתָּחֵל הָאָֽרֶץ. הָרִים כַּדּוֹנַג נָמַֽסּוּ מִלִּפְנֵי יְיָ, מִלִּפְנֵי אֲדוֹן כׇּל הָאָֽרֶץ. הִגִּֽידוּ הַשָּׁמַֽיִם צִדְקוֹ, וְרָאוּ כׇל הָעַמִּים כְּבוֹדוֹ. יֵבֹֽשׁוּ כׇּל עֹֽבְדֵי פֶֽסֶל, הַמִּתְהַלְלִים בָּאֱלִילִים; הִשְׁתַּחֲווּ לוֹ כׇּל אֱלֹהִים. שָׁמְעָה וַתִּשְׂמַח צִיּוֹן, וַתָּגֵֽלְנָה בְּנוֹת יְהוּדָה, לְמַֽעַן מִשְׁפָּטֶֽיךָ יְיָ. כִּי אַתָּה, יְיָ, עֶלְיוֹן עַל כׇּל הָאָֽרֶץ; מְאֹד נַעֲלֵֽיתָ עַל כׇּל אֱלֹהִים. אֹהֲבֵי יְיָ, שִׂנְאוּ רָע; שֹׁמֵר נַפְשׁוֹת חֲסִידָיו, מִיַּד רְשָׁעִים יַצִּילֵם. (ש"ץ) אוֹר זָרֻֽעַ לַצַּדִּיק, וּלְיִשְׁרֵי לֵב שִׂמְחָה. שִׂמְחוּ צַדִּיקִים בַּייָ, וְהוֹדוּ לְזֵֽכֶר קׇדְשׁוֹ.מִזְמוֹר. שִֽׁירוּ לַייָ שִׁיר חָדָשׁ, כִּי נִפְלָאוֹת עָשָׂה. הוֹשִֽׁיעָה לּוֹ יְמִינוֹ וּזְרֽוֹעַ קׇדְשׁוֹ. הוֹדִֽיעַ יְיָ יְשׁוּעָתוֹ, לְעֵינֵי הַגּוֹיִם גִּלָּה צִדְקָתוֹ. זָכַר חַסְדּוֹ וֶאֱמוּנָתוֹ לְבֵית יִשְׂרָאֵל; רָאוּ כׇל אַפְסֵי אָֽרֶץ אֵת יְשׁוּעַת אֱלֹהֵֽינוּ. הָרִֽיעוּ לַייָ, כׇּל הָאָֽרֶץ, פִּצְחוּ וְרַנְּנוּ וְזַמֵּֽרוּ. זַמְּרוּ לַייָ בְּכִנּוֹר, בְּכִנּוֹר וְקוֹל זִמְרָה. בַּחֲצֹצְרוֹת וְקוֹל שׁוֹפָר, הָרִֽיעוּ לִפְנֵי הַמֶּֽלֶךְ יְיָ. יִרְעַם הַיָּם וּמְלֹאוֹ, תֵּבֵל וְיֹֽשְׁבֵי בָהּ. נְהָרוֹת יִמְחֲאוּ כָף, יַֽחַד הָרִים יְרַנֵּֽנוּ. (ש"ץ) לִפְנֵי יְיָ כִּי בָא לִשְׁפֹּט הָאָֽרֶץ; יִשְׁפֹּט תֵּבֵל בְּצֶֽדֶק, וְעַמִּים בְּמֵישָׁרִים.
יְיָ מָלָךְ, יִרְגְּזוּ עַמִּים; יֹשֵׁב כְּרוּבִים, תָּנוּט הָאָֽרֶץ. יְיָ בְּצִיּוֹן גָּדוֹל, וְרָם הוּא עַל כׇּל הָעַמִּים. יוֹדוּ שִׁמְךָ, גָּדוֹל וְנוֹרָא; קָדוֹשׁ הוּא. וְעֹז מֶֽלֶךְ מִשְׁפָּט אָהֵב, אַתָּה כּוֹנַֽנְתָּ מֵישָׁרִים; מִשְׁפָּט וּצְדָקָה בְּיַעֲקֹב אַתָּה עָשִֽׂיתָ. רוֹמְמוּ יְיָ אֱלֹהֵֽינוּ, וְהִשְׁתַּחֲווּ לַהֲדֹם רַגְלָיו, קָדוֹשׁ הוּא. מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן בְּכֹהֲנָיו, וּשְׁמוּאֵל בְּקֹרְאֵי שְׁמוֹ, קֹרִאים אֶל יְיָ, וְהוּא יַעֲנֵם. בְּעַמּוּד עָנָן יְדַבֵּר אֲלֵיהֶם; שָׁמְרוּ עֵדֹתָיו וְחֹק נָֽתַן לָֽמוֹ. (ש"ץ) יְיָ אֱלֹהֵֽינוּ, אַתָּה עֲנִיתָם; אֵל נֹשֵׂא הָיִֽיתָ לָהֶם, וְנֹקֵם עַל עֲלִילוֹתָם. רוֹמְמוּ יְיָ אֱלֹהֵֽינוּ, וְהִשְׁתַּחֲווּ לְהַר קׇדְשׁוֹ, כִּי קָדוֹשׁ יְיָ אֱלֹהֵֽינוּ.
מִזְמוֹר לְדָוִד. הָבוּ לַייָ, בְּנֵי אֵלִים, הָבוּ לַייָ כָּבוֹד וָעֹז; הָבוּ לַייָ כְּבוֹד שְׁמוֹ, הִשְׁתַּחֲווּ לַייָ בְּהַדְרַת קֹֽדֶשׁ. קוֹל יְיָ עַל הַמָּֽיִם, אֵל הַכָּבוֹד הִרְעִים, יְיָ עַל מַֽיִם רַבִּים. קוֹל יְיָ בַּכֹּֽחַ, קוֹל יְיָ בֶּהָדָר. קוֹל יְיָ שֹׁבֵר אֲרָזִים, וַיְשַׁבֵּר יְיָ אֶת אַרְזֵי הַלְּבָנוֹן. וַיַּרְקִידֵם כְּמוֹ עֵֽגֶל, לְבָנוֹן וְשִׂרְיֹן כְּמוֹ בֶן־רְאֵמִים. קוֹל יְיָ חֹצֵב לַהֲבוֹת אֵשׁ. קוֹל יְיָ יָחִיל מִדְבָּר, יָחִיל יְיָ מִדְבַּר קָדֵֽשׁ. קוֹל יְיָ יְחוֹלֵל אַיָּלוֹת, וַיֶּחֱשֹׂף יְעָרוֹת, וּבְהֵיכָלוֹ כֻּלּוֹ אֹמֵר כָּבוֹד. (ש"ץ) יְיָ לַמַּבּוּל יָשָׁב, וַיֵּֽשֶׁב יְיָ מֶֽלֶךְ לְעוֹלָם. יְיָ עֹז לְעַמּוֹ יִתֵּן; יְיָ יְבָרֵךְ אֶת עַמּוֹ בַשָּׁלוֹם.
אָנָּא, בְּכֹֽחַ גְּדֻלַּת יְמִינְךָ תַּתִּיר צְרוּרָה.
קַבֵּל רִנַּת עַמְּךָ, שַׂגְּבֵֽנוּ, טַהֲרֵֽנוּ, נוֹרָא.
נָא, גִבּוֹר, דּוֹרְשֵׁי יִחוּדְךָ כְּבָבַת שׇׁמְרֵם.
בָּרְכֵם, טַהֲרֵם, רַחֲמֵם, צִדְקָתְךָ תָּמִיד גׇּמְלֵם.
חֲסִין קָדוֹשׁ, בְּרֹב טוּבְךָ נַהֵל עֲדָתֶֽךָ.
יָחִיד גֵּאֶה, לְעַמְּךָ פְּנֵה, זוֹכְרֵי קְדֻשָּׁתֶֽךָ.
שַׁוְעָתֵֽנוּ קַבֵּל וּשְׁמַע צַעֲקָתֵֽנוּ, יוֹדֵֽעַ תַּעֲלוּמוֹת.
בָּרוּךְ שֵׁם כְּבוֹד מַלְכוּתוֹ לְעוֹלָם וָעֶד.
ש"ץ וקהל:
לְכָה דוֹדִי לִקְרַאת כַּלָּה, פְּנֵי שַׁבָּת נְקַבְּלָה.
לְכָה דוֹדִי לִקְרַאת כַּלָּה, פְּנֵי שַׁבָּת נְקַבְּלָה.
לפי המנהג, כל בית של "לְכָה דוֹדִי" נאמר על ידי הקהל ואחר כך על ידי הש"ץ; אמנם בדורנו כבר מקובל ברוב הקהילות לשיר את כל הבתים ביחד פעם אחת.
שָׁמוֹר וְזָכוֹר בְּדִבּוּר אֶחָד הִשְׁמִיעָֽנוּ אֵל הַמְּיֻחָד;
יְיָ אֶחָד וּשְׁמוֹ אֶחָד לְשֵׁם וּלְתִפְאֶֽרֶת וְלִתְהִלָּה.
לְכָה דוֹדִי לִקְרַאת כַּלָּה, פְּנֵי שַׁבָּת נְקַבְּלָה.
לִקְרַאת שַׁבָּת לְכוּ וְנֵלְכָה כִּי הִיא מְקוֹר הַבְּרָכָה;
מֵרֹאשׁ מִקֶּֽדֶם נְסוּכָה סוֹף מַעֲשֶׂה בְּמַחֲשָׁבָה תְּחִלָּה.
לְכָה דוֹדִי לִקְרַאת כַּלָּה, פְּנֵי שַׁבָּת נְקַבְּלָה.
מִקְדַּשׁ מֶֽלֶךְ עִיר מְלוּכָה קֽוּמִי צְאִי מִתּוֹךְ הַהֲפֵכָה;
רַב לָךְ שֶֽׁבֶת בְּעֵֽמֶק הַבָּכָא וְהוּא יַחֲמֹל עָלַֽיִךְ חֶמְלָה.
לְכָה דוֹדִי לִקְרַאת כַּלָּה, פְּנֵי שַׁבָּת נְקַבְּלָה.
הִתְנַעֲרִי מֵעָפָר קֽוּמִי לִבְשִׁי בִּגְדֵי תִפְאַרְתֵּךְ עַמִּי;
עַל יַד בֶּן יִשַּׁי בֵּית הַלַּחְמִי קׇרְבָה אֶל נַפְשִׁי גְּאָלָהּ.
לְכָה דוֹדִי לִקְרַאת כַּלָּה, פְּנֵי שַׁבָּת נְקַבְּלָה.
הִתְעוֹרְרִי הִתְעוֹרְרִי כִּי בָא אוֹרֵךְ קֽוּמִי אֽוֹרִי;
עֽוּרִי עֽוּרִי שִׁיר דַּבֵּֽרִי כְּבוֹד יְיָ עָלַֽיִךְ נִגְלָה.
לְכָה דוֹדִי לִקְרַאת כַּלָּה, פְּנֵי שַׁבָּת נְקַבְּלָה.
לֹא תֵבֹֽשִׁי וְלֹא תִכָּלְמִי מַה תִּשְׁתּוֹחֲחִי וּמַה תֶּהֱמִי;
בָּךְ יֶחֱסוּ עֲנִיֵּי עַמִּי וְנִבְנְתָה עִיר עַל תִּלָּהּ.
לְכָה דוֹדִי לִקְרַאת כַּלָּה, פְּנֵי שַׁבָּת נְקַבְּלָה.
וְהָיוּ לִמְשִׁסָּה שֹׁסָֽיִךְ וְרָחֲקוּ כׇּל מְבַלְּעָֽיִךְ;
יָשִׂישׂ עָלַֽיִךְ אֱלֹהָֽיִךְ כִּמְשׂוֹשׂ חָתָן עַל כַּלָּה.
לְכָה דוֹדִי לִקְרַאת כַּלָּה, פְּנֵי שַׁבָּת נְקַבְּלָה.
יָמִין וּשְׂמֹאל תִּפְרֽוֹצִי וְאֶת יְיָ תַּעֲרִֽיצִי;עַל יַד אִישׁ בֶּן פַּרְצִי וְנִשְׂמְחָה וְנָגִֽילָה.
לְכָה דוֹדִי לִקְרַאת כַּלָּה, פְּנֵי שַׁבָּת נְקַבְּלָה.
הקהל עומד ופונה לכניסה כדי לקבל את פני שבת המלכה:
בּֽוֹאִי בְשָׁלוֹם עֲטֶֽרֶת בַּעְלָהּ גַּם בְּשִׂמְחָה וּבְצׇהֳלָה;
תּוֹךְ אֱמוּנֵי עַם סְגֻלָּה בּֽוֹאִי כַלָּה, בּֽוֹאִי כַלָּה.
לְכָה דוֹדִי לִקְרַאת כַּלָּה, פְּנֵי שַׁבָּת נְקַבְּלָה.
נוהגים שהאבלים היושבים שבעה מחכים בכניסה לבית הכנסת בערב שבת עד שהקהל מסיים לשיר את "לכה דודי", ואז הם נכנסים ומנחמים אותם:
הַמָּקוֹם יְנַחֵם אֶתְכֶם בְּתוֹךְ שְׁאָר אֲבֵלֵי צִיּוֹן וִירוּשָׁלָֽיִם.
ביום טוב שחל בשבת, תפילת ערבית מתחילה כאן.
מִזְמוֹר שִׁיר לְיוֹם הַשַּׁבָּת. טוֹב לְהֹדוֹת לַייָ, וּלְזַמֵּר לְשִׁמְךָ עֶלְיוֹן. לְהַגִּיד בַּבֹּֽקֶר חַסְדֶּֽךָ, וֶאֱמוּנָתְךָ בַּלֵּילוֹת. עֲלֵי עָשׂוֹר וַעֲלֵי נָֽבֶל, עֲלֵי הִגָּיוֹן בְּכִנּוֹר. כִּי שִׂמַּחְתַּנִי יְיָ בְּפׇעֳלֶֽךָ; בְּמַעֲשֵׂי יָדֶֽיךָ אֲרַנֵּן. מַה גָּדְלוּ מַעֲשֶֽׂיךָ, יְיָ; מְאֹד עָמְקוּ מַחְשְׁבֹתֶֽיךָ. אִישׁ בַּֽעַר לֹא יֵדָע, וּכְסִיל לֹא יָבִין אֶת זֹאת. בִּפְרֹֽחַ רְשָׁעִים כְּמוֹ עֵֽשֶׂב, וַיָּצִֽיצוּ כׇּל פֹּֽעֲלֵי אָֽוֶן, לְהִשָּׁמְדָם עֲדֵי עַד. וְאַתָּה מָרוֹם לְעֹלָם, יְיָ. כִּי הִנֵּה אֹיְבֶֽיךָ, יְיָ, כִּי הִנֵּה אֹיְבֶֽיךָ יֹאבֵדוּ, יִתְפָּרְדוּ כׇּל פֹּֽעֲלֵי אָֽוֶן. וַתָּֽרֶם כִּרְאֵים קַרְנִי; בַּלֹּֽתִי בְּשֶֽׁמֶן רַעֲנָן. וַתַּבֵּט עֵינִי בְּשׁוּרָי, בַּקָּמִים עָלַי מְרֵעִים תִּשְׁמַֽעְנָה אׇזְנָי. צַדִּיק כַּתָּמָר יִפְרָח, כְּאֶֽרֶז בַּלְּבָנוֹן יִשְׂגֶּה. שְׁתוּלִים בְּבֵית יְיָ, בְּחַצְרוֹת אֱלֹהֵֽינוּ יַפְרִֽיחוּ. (ש"ץ) עוֹד יְנוּבוּן בְּשֵׂיבָה, דְּשֵׁנִים וְרַעֲנַנִּים יִהְיוּ. לְהַגִּיד כִּי יָשָׁר יְיָ; צוּרִי, וְלֹא עַוְלָֽתָה בּוֹ.יְיָ מָלָךְ, גֵּאוּת לָבֵשׁ; לָבֵשׁ יְיָ, עֹז הִתְאַזָּר; אַף תִּכּוֹן תֵּבֵל, בַּל תִּמּוֹט. נָכוֹן כִּסְאֲךָ מֵאָז, מֵעוֹלָם אָֽתָּה. נָשְׂאוּ נְהָרוֹת, יְיָ, נָשְׂאוּ נְהָרוֹת קוֹלָם, יִשְׂאוּ נְהָרוֹת דׇּכְיָם. מִקֹּלוֹת מַֽיִם רַבִּים, אַדִּירִים מִשְׁבְּרֵי יָם, אַדִּיר בַּמָּרוֹם יְיָ. (ש"ץ) עֵדֹתֶֽיךָ נֶאֶמְנוּ מְאֹד, לְבֵיתְךָ נַאֲוָה קֹֽדֶשׁ, יְיָ, לְאֹֽרֶךְ יָמִים.
קַדִּישׁ יָתוֹם
יִתְגַּדַּל וְיִתְקַדַּשׁ שְׁמֵהּ רַבָּא בְּעָלְמָא דִּי בְרָא כִרְעוּתֵהּ; וְיַמְלִיךְ מַלְכוּתֵהּ בְּחַיֵּיכוֹן וּבְיוֹמֵיכוֹן, וּבְחַיֵּי דְכׇל בֵּית יִשְׂרָאֵל, בַּעֲגָלָא וּבִזְמַן קָרִיב, וְאִמְרוּ אָמֵן.
יְהֵא שְׁמֵהּ רַבָּא מְבָרַךְ לְעָלַם וּלְעָלְמֵי עָלְמַיָּא.
יִתְבָּרַךְ וְיִשְׁתַּבַּח, וְיִתְפָּאַר וְיִתְרוֹמָם, וְיִתְנַשֵּׂא וְיִתְהַדָּר, וְיִתְעַלֶּה וְיִתְהַלָּל שְׁמֵהּ דְּקֻדְשָׁא, בְּרִיךְ הוּא, לְעֵֽלָּא (לְעֵֽלָּא) מִן כׇּל בִּרְכָתָא וְשִׁירָתָא, תֻּשְׁבְּחָתָא וְנֶחֱמָתָא, דַּאֲמִירָן בְּעָלְמָא, וְאִמְרוּ אָמֵן.
יְהֵא שְׁלָמָא רַבָּא מִן שְׁמַיָּא, וְחַיִּים, עָלֵֽינוּ וְעַל כׇּל יִשְׂרָאֵל, וְאִמְרוּ אָמֵן.
עֹשֶׂה שָׁלוֹם בִּמְרוֹמָיו, הוּא יַעֲשֶׂה שָׁלוֹם עָלֵֽינוּ וְעַל כׇּל יִשְׂרָאֵל, וְאִמְרוּ אָמֵן.אין אומרים "בַּמֶּה מַדְלִיקִין" ביום טוב.
א. בַּמֶּה מַדְלִיקִין וּבַמָּה אֵין מַדְלִיקִין. אֵין מַדְלִיקִין לֹא בְּלֶֽכֶשׁ וְלֹא בְּחֹֽסֶן וְלֹא בְּכַלָּךְ, וְלֹא בִּפְתִילַת הָאִידָן וְלֹא בִּפְתִילַת הַמִּדְבָּר וְלֹא בִּירוֹקָה שֶׁעַל פְּנֵי הַמָּֽיִם; לֹא בְּזֶֽפֶת וְלֹא בְּשַׁעֲוָה וְלֹא בְּשֶֽׁמֶן קִיק, וְלֹא בְּשֶֽׁמֶן שְׂרֵפָה וְלֹא בְּאַלְיָה וְלֹא בְּחֵֽלֶב. נַחוּם הַמָּדִּי אוֹמֵר: מַדְלִיקִין בְּחֵֽלֶב מְבֻשָּׁל. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: אֶחָד מְבֻשָּׁל וְאֶחָד שֶׁאֵינוֹ מְבֻשָּׁל אֵין מַדְלִיקִין בּוֹ.
ב. אֵין מַדְלִיקִין בְּשֶֽׁמֶן שְׂרֵפָה בְּיוֹם טוֹב. רַבִּי יִשְׁמָעֵאל אוֹמֵר: אֵין מַדְלִיקִין בְּעִטְרָן מִפְּנֵי כְּבוֹד הַשַּׁבָּת. וַחֲכָמִים מַתִּירִין בְּכׇל הַשְּׁמָנִים: בְּשֶֽׁמֶן שֻׁמְשְׁמִין, בְּשֶֽׁמֶן אֱגוֹזִים, בְּשֶֽׁמֶן צְנוֹנוֹת, בְּשֶֽׁמֶן דָּגִים, בְּשֶֽׁמֶן פַּקֻּעוֹת, בְּעִטְרָן, וּבְנֵפְטְ. רַבִּי טִרְפוֹן אוֹמֵר: אֵין מַדְלִיקִין אֶלָּא בְּשֶֽׁמֶן זַיִת בִּלְבָד.
ג. כׇּל הַיּוֹצֵא מִן הָעֵץ אֵין מַדְלִיקִין בּוֹ אֶלָּא פִשְׁתָּן. וְכׇל הַיּוֹצֵא מִן הָעֵץ אֵינוֹ מִטַּמֵּא טֻמְאַת אֹהָלִים אֶלָּא פִשְׁתָּן. פְּתִילַת הַבֶּֽגֶד שֶׁקִּפְּלָהּ וְלֹא הִבְהֲבָהּ, רַבִּי אֱלִיעֶֽזֶר אוֹמֵר: טְמֵאָה הִיא, וְאֵין מַדְלִיקִין בָּהּ. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: טְהוֹרָה הִיא, וּמַדְלִיקִין בָּהּ.
ד. לֹא יִקּוֹב אָדָם שְׁפוֹפֶֽרֶת שֶׁל בֵּיצָה וִימַלְּאֶֽנָּה שֶֽׁמֶן וְיִתְּנֶֽנָּה עַל פִּי הַנֵּר, בִּשְׁבִיל שֶׁתְּהֵא מְנַטֶּֽפֶת, וַאֲפִילוּ הִיא שֶׁל חֶֽרֶס; וְרַבִּי יְהוּדָה מַתִּיר. אֲבָל אִם חִבְּרָהּ הַיּוֹצֵר מִתְּחִלָּה, מֻתָּר, מִפְּנֵי שֶׁהוּא כְּלִי אֶחָד. לֹא יְמַלֵּא אָדָם קְעָרָה שֶֽׁמֶן, וְיִתְּנֶנָּה בְּצַד הַנֵּר, וְיִתֵּן רֹאשׁ הַפְּתִילָה בְּתוֹכָהּ בִּשְׁבִיל שֶׁתְּהֵא שׁוֹאָֽבֶת; וְרַבִּי יְהוּדָה מַתִּיר.
ה. הַמְכַבֶּה אֶת הַנֵּר מִפְּנֵי שֶׁהוּא מִתְיָרֵא מִפְּנֵי גּוֹיִם, מִפְּנֵי לִסְטִים, אוֹ מִפְּנֵי רֽוּחַ רָעָה, אוֹ בִּשְׁבִיל הַחוֹלֶה שֶׁיִּישָׁן, פָּטוּר; כְּחָס עַל הַנֵּר, כְּחָס עַל הַשֶּֽׁמֶן, כְּחָס עַל הַפְּתִילָה, חַיָּב. וְרַבִּי יוֹסֵי פּוֹטֵר בְּכֻלָּן, חוּץ מִן הַפְּתִילָה, מִפְּנֵי שֶׁהוּא עוֹשָׂהּ פֶּחָם.
ו. עַל שָׁלֹשׁ עֲבֵרוֹת נָשִׁים מֵתוֹת בִּשְׁעַת לֵדָתָן: עַל שֶׁאֵינָן זְהִירוּת בְּנִדָּה, בְּחַלָּה, וּבְהַדְלָקַת הַנֵּר.
ז. שְׁלֹשָׁה דְּבָרִים צָרִיךְ אָדָם לוֹמַר בְּתוֹךְ בֵּיתוֹ עֶֽרֶב שַׁבָּת עִם חֲשֵׁכָה: עִשַׂרְתֶּם, עֵרַבְתֶּם, הַדְלִֽיקוּ אֶת הַנֵּר. סָפֵק חֲשֵׁכָה, סָפֵק אֵינָהּ חֲשֵׁכָה, אֵין מְעַשְּׁרִין אֶת הַוַּדָּי, וְאֵין מַטְבִּילִין אֶת הַכֵּלִים, וְאֵין מַדְלִיקִין אֶת הַנֵּרוֹת; אֲבָל מְעַשְּׁרִין אֶת הַדְּמָי, וּמְעָרְבִין, וְטוֹמְנִין אֶת הַחַמִּין.
אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר, אָמַר רַבִּי חֲנִינָא: תַּלְמִידֵי חֲכָמִים מַרְבִּים שָׁלוֹם בָּעוֹלָם, שֶׁנֶּאֱמַר: וְכׇל בָּנַֽיִךְ לִמּוּדֵי יְיָ, וְרַב שְׁלוֹם בָּנָֽיִךְ. אַל תִּקְרָא בָּנָֽיִךְ, אֶלָּא בּוֹנָֽיִךְ. שָׁלוֹם רָב לְאֹהֲבֵי תוֹרָתֶֽךָ, וְאֵין־לָֽמוֹ מִכְשׁוֹל. יְהִי שָׁלוֹם בְּחֵילֵךְ, שַׁלְוָה בְּאַרְמְנוֹתָֽיִךְ. (ש"ץ) לְמַֽעַן אַחַי וְרֵעָי, אֲדַבְּרָה נָּא שָׁלוֹם בָּךְ. לְמַֽעַן בֵּית יְיָ אֱלֹהֵֽינוּ, אֲבַקְשָׁה טוֹב לָךְ. יְיָ עֹז לְעַמּוֹ יִתֵּן, יְיָ יְבָרֵךְ אֶת עַמּוֹ בַשָּׁלוֹם.
קַדִּישׁ דְּרַבָּנָן
אבלים:
יִתְגַּדַּל וְיִתְקַדַּשׁ שְׁמֵהּ רַבָּא בְּעָלְמָא דִּי בְרָא כִרְעוּתֵהּ; וְיַמְלִיךְ מַלְכוּתֵהּ בְּחַיֵּיכוֹן וּבְיוֹמֵיכוֹן, וּבְחַיֵּי דְכׇל בֵּית יִשְׂרָאֵל, בַּעֲגָלָא וּבִזְמַן קָרִיב, וְאִמְרוּ אָמֵן.
יְהֵא שְׁמֵהּ רַבָּא מְבָרַךְ לְעָלַם וּלְעָלְמֵי עָלְמַיָּא.
יִתְבָּרַךְ וְיִשְׁתַּבַּח, וְיִתְפָּאַר וְיִתְרוֹמָם, וְיִתְנַשֵּׂא וְיִתְהַדָּר, וְיִתְעַלֶּה וְיִתְהַלָּל שְׁמֵהּ דְּקֻדְשָׁא, בְּרִיךְ הוּא, לְעֵֽלָּא (לְעֵֽלָּא) מִן כׇּל בִּרְכָתָא וְשִׁירָתָא, תֻּשְׁבְּחָתָא וְנֶחֱמָתָא, דַּאֲמִירָן בְּעָלְמָא, וְאִמְרוּ אָמֵן.
עַל יִשְׂרָאֵל וְעַל רַבָּנָן וְעַל תַלְמִידֵיהוֹן, וְעַל כׇּל תַּלְמִידֵי תַלְמִידֵיהוֹן, וְעַל כׇּל מָן דְּעָסְקִין בְּאוֹרַיְתָא, דִּי בְּאַתְרָא [בארץ: קַדִּישָׁא] הָדֵן, וְדִי בְכׇל אֲתַר וַאֲתַר, יְהֵא לְהוֹן וּלְכוֹן שְׁלָמָא רַבָּא, חִנָּא וְחִסְדָּא וְרַחֲמִין, וְחַיִּין אֲרִיכִין, וּמְזוֹנֵי רְוִיחֵי, וּפוּרְקָנָא מִן קֳדָם אֲבוּהוֹן דְּבִשְׁמַיָּא וְאַרְעָא, וְאִמְרוּ אָמֵן.
יְהֵא שְׁלָמָא רַבָּא מִן שְׁמַיָּא, וְחַיִּים טוֹבִים, עָלֵֽינוּ וְעַל כׇּל יִשְׂרָאֵל, וְאִמְרוּ אָמֵן.
עֹשֶׂה שָׁלוֹם בִּמְרוֹמָיו, הוּא בְּרַחֲמָיו יַעֲשֶׂה שָׁלוֹם עָלֵֽינוּ וְעַל כׇּל יִשְׂרָאֵל, וְאִמְרוּ אָמֵן.
הערות
[עריכה]- ^ הפיוט "ידיד נפש" מובא בסידורי החסידים ("נוסח ספרד") בתפילת מנחה לערב שבת, כדי לומר אותו אחרי "הודו" ו"פתח אליהו" ולפני קרבנות ו"אשרי". אבל בפועל הדפיסו את התוספות המיוחדות למנחה של ערב שבת—ו"ידיד נפש" בסופן—מיד לפני קבלת שבת (ראו לדוגמה כאן). במשך הזמן, בקהילות רבות מאוד במדינת ישראל שנוהגים להתפלל בהן בנוסח החסידים ("ספרד") ובנוסח אשכנז, פשט המנהג לשיר את "ידיד נפש" בתחילת קבלת שבת. אחר כך אומץ המנהג הזה אף על ידי קהילות לא-מעטות בחוץ לארץ. המצב של קבלת המנהג מתבטא בתוך ההוראות של הסידורים בדורות האחרונים. לדוגמה: בסידור קורן הראשון, נוסח אשכנז (תשמ"א), לא הביאו כלל את "ידיד נפש" לפני קבלת שבת. בסידור רינת ישראל, נוסח אשכנז (תשל"ד), כתבו תחת הכותרת "סדר מנחה לערב שבת" (עמ' 189): בקצת קהילות נוהגים לשיר "ידיד נפש" לפני קבלת שבת. בסידור עם ישראל (תשל"ט), בעריכתו של פלטיאל בירנבוים, ציין המהדיר (עמ' 126): בארץ־ישראל נוהגים לשיר "ידיד נפש" לפני קבלת שבת. ובסידור קורן החדש עם תרגום לאנגלית בנוסח אשכנז (תשס"ט), המיועד גם לקהילות בגולה, מובא הפיוט "ידיד נפש" לפני קבלת שבת וכתבו ש"ברוב הקהילות" שרים אותו אז (עמ' 309).
לגבי "נוסח ספרד", בסידור רינת ישראל הישן (תשל"ג), הדפיסו את הפיוט "ידיד נפש" בסוף "סדר מנחה לערב שבת" (עמ' 186), כך שהוא מופיע בסוף העמוד שלפני קבלת שבת, אך לאחריו כתבו: "ומתפללים תפלת מנחה של חול (בעמוד 133)", בדומה לרוב סידורי "נוסח ספרד". אבל בסידור רינת ישראל החדש, נוסח ספרד (תשע"ז), כתבו ב"סדר מנחה לערב שבת" (עמ' 239): יש נוהגים לומר "ידיד נפש" כאן לפני תפילת מנחה, ויש נוהגים לאומרו בין מנחה לקבלת שבת. ובעמוד הבא, אחרי הכותרת "קבלת שבת" כתבו: יש נוהגים לומר כאן "ידיד נפש" (בעמוד הקודם). כך הם נתנו תוקף הן למנהג המקורי ב"נוסח ספרד" והן למנהג החדש. אך מכיוון שאין למנהג הזה שום מקור בנוסח אשכנז, יש להדפיס את "ידיד נפש" במקום שבו שרים אותו בפועל, דהיינו בתחילת קבלת שבת.
הבאנו את הפיוט "ידיד נפש" בשתי גרסאות: (1) הנוסח המקורי לפי כתב־ידו של המחבר, בניקוד משוער על־פי המשקל; (2) הנוסח שהדפיס בירנבוים בתוך הסדור השלם נוסח ספרד (עמ' 263) ובתוך סידור עם ישראל (עמ' 126). הגרסה הראשונה (המקורית) מבוססת על הערכים בוויקיטקסט ובוויקיפדיה (בתיקונים קלים). הגרסה השנייה קרובה למה שבדרך כלל הדפיסו בסידורים ב"נוסח ספרד", אמנם בירנבוים תיקן קצת את הנוסח וקירב אותו במעט אל הגרסה המקורית, שאותה ציטט באופן חלקי בהערותיו בסידור עם ישראל (במיוחד לגבי הבית השלישי). את הנוסח המקובל בסידורים הנפוצים של "נוסח ספרד" הבאנו במלואו בתוך תיעוד הנוסח שבדף העריכה.