הנסיך יקינתון והנסיכה הקטנה

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

חלק מהספר ספר הפיות הכחול
תורגם על ידי עופר ולדמן בתאריך ה-8.3.2005


פעם לפני שנים רבות חי מלך שהיה מאוהב בנסיכה, אך היא לא יכלה להנשא לאף אחד, כי היא היתה תחת השפעת כישוף. אז המלך יצא לחפש פיה, ושאל מה יוכל לעשות כדי לזכות באהבתה של הנסיכה. הפיה אמרה לו:

"אתה יודע שלנסיכה יש חתול גדול שהיא מאוד אוהבת. מי שיהיה חכם מספיק בשביל לדרוך על זנבו של החתול הוא האיש לו היא תינשא."

המלך חשב לעצמו שזה לא יהיה כל כך קשה, והוא עזב את הפיה, נחוש לדרוך על זנבו של החתול, גם אם הוא יצטרך למעוך אותו.

אתם יכולים לתאר לעצמכם שלא עבר זמן רב לפני שהוא הלך אל הנסיכה, והחתול, כרגיל, צעד לפניו כשהוא מקשית את גבו. המלך צעד צעד גדול, וחשב שהזנב כבר מתחת לרגלו, אך החתול הסתובב כל כך במהירות שרק אויר נותר מתחת לרגלו. וכך זה נמשך שמונה ימים, עד שהמלך היה בטוח שהזנב עשוי מכספית -- הוא לא נותר לרגע במקום.

אך לבסוף התמזל מזלו והוא נתקל בחתול ישן כשזנבו פרוש. והמלך, מבלי להסס, דרך עליו בחוזקה.

בצעקה נוראית החתול קפץ ומיד הפך לאיש גבוה שהביט במלך בעיניו הכועסות ואמר:

"אתה תינשא לנסיכה כי הצלחת לשבור את הכישוף, אך אני אנקום בך. יהיה לך בן, שלעולם לא ישמח עד שיגלה שאפו ארוך מדי, ואם אי פעם תגלה למישהו את מה שאמרתי לך, תיעלם מיד ואף אחד לעולם לא יראה אותך או ישמע עליך עוד."

למרות שהמלך פחד מאוד מהמכשף, הוא לא יכל שלא לצחוק מן האיום.

"אם לבן שלי יהיה אף כל כך ארוך" אמר לעצמו "הוא יצטרך כל הזמן לראות אותו או להרגיש אותו. אלא אם יהיה עיוור או חסר ידיים."

אך כשנעלם המכשף הוא לא ביזבז זמן בחשיבה, אלא חיפש את הנסיכה, שמהר מאוד הסכימה להנשא לו. אך הם לא היו נשואים זמן רב כי במהרה המלך מת, ולמלכה לא נשאר אלא לטפל בבנה הקטן שנקרא בשם יקינתון. לנסיך הקטן היו עיניים כחולות גדולות, העיניים היפות ביותר בעולם, ופה קטן, אך אבוי! האף שלו היה כל כך גדול שהוא כיסה חצי מהפנים. המלכה התעצבה מאוד כשראתה את האף הענק, אך נערותיה הבטיחו לה שהוא לא גדול כפי שהוא נראה. שזה אף רומאי, ושעליך רק לפתוח ספר הסטוריה כדי לראות שלכל הגיבורים היה אף גדול. המלכה, שהיתה מסורה לתינוק שלה, שמחה בדבריהן, וכשהביטה שוב ביקינתון האף שלו לא נראה לה כל כך גדול.

הנסיך גודל באהבה רבה. וברגע שיכל לדבר, סיפרו לו המון סיפורים נוראיים על אנשים עם אף קצר. לא הרשו לאף אחד עם אף שלא היה דומה לשלו להתקרב אליו, ואנשי החצר, כדי להתחבב על המלכה, משכו באפם של התינוקות שלהם מספר פעמים ביום כדי שיתארכו. אך לא משנה מה עשו, שום דבר לא התקרב לאף של הנסיך.

כשגדל למד הסטוריה, ובכל פעם שדיברו על נסיך נפלא או נסיכה יפה, המורים שלו אמרו לו שהיה להם אף ארוך.

בחדרו היו תמונות, כולן של אנשים עם אפים גדולים. והנסיך גדל כל כך משוכנע שאף ארוך זה דבר יפהפה, שלא היה מסכים לאף קצר אפילו בסנטימטר.

כשעבר יום הולדתו העשרים, חשבה המלכה שהגיע הזמן שיינשא, אז היא ציוותה שדיוקנותיהן של מספר נסיכות יובאו לפניו, וביניהן היה דיוקנה של הנסיכה הקטנה.

היא היתה בתו של מלך אדיר, ויום אחד יהיו לה עצמה מספר ממלכות. אך הנסיך יקינתון לא חשב על כל זה, הוא היה כה המום מיופיה. עם זאת לנסיכה, שהוא חשב שהיתה מקסימה, היה אף מעט סולד, שבפניה היה הדבר היפה ביותר שיש, אך גרם למבוכה בקרב אנשי החצר שהתרגלו כל כך לצחוק על אפים קטנים עד שלפעמים מצאו את עצמם צוחקים על האף שלה לפני שהספיקו לחשוב. אך זה כלל לא הצחיק את הנסיך, והוא אפילו גירש שניים מאנשי החצר שהעיזו להזכיר בזלזול את אפה הקטן של הנסיכה!

האחרים, שלמדו את הלקח, החלו לחשוב פעמיים לפני שדיברו, ואחד מהם הרחיק לכת ואמר לנסיך שלמרות שאף איש לא יכול להיות שווה משהו אם יש לו אף קטן, יופיה של אישה הוא דבר אחר. והוא הכיר אדם מלומד שידע יוונית וקרא בכתבים עתיקים שלקליאופטרה היפה עצמה היה אף סולד!

הנסיך נתן לו מתנה נפלאה כפרס על החדשות הטובות, ומיד שלח שליחים לבקש את ידה של הנסיכה הקטנה. המלך, אביה, נתן את ברכתו. והנסיך יקינתון, שבציפיה לפגוש את הנסיכה הלך שלושה קילומטרים, התקדם כדי לנשק את ידה, כאשר לאימת כל הנוכחים הופיע פתאום כבמכת ברק המכשף, חטף את הנסיכה, ונעלם איתה בסחרור.

הנסיך נותר ללא נחמה, הכריז שלא יחזור לממלכתו עד שימצא אותה שוב, עלה על סוסו, ומבלי שירשה לאיש מאנשי החצר לבוא איתו, רכב להיכן שהוביל הסוס.

כך הגיע למישור גדול, לאורכו רכב כל היום מבלי שראה אף לא בית בודד, והוא והסוס נעשו רעבים מאוד, כשירד הלילה והנסיך שם לב לאור שנראה שבקע מפונדק.

הוא רכב לעברו וראה אישה זקנה וקטנה שנראתה לפחות בת מאה.

היא הרכיבה את משקפיה כדי להביט בנסיך יקינתון, אך לקח לה זמן לסדר אותן כי אפה היה כה קצר.

הנסיך והפיה (כי זה מה שהיא היתה) הביטו זה בזו זמן קצר עד שפרצו בצחוק, וקראו ביחד "אוי, איזה אף מצחיק!"

"לא מצחיק כמו שלך" אמר הנסיך יקינתון לפיה. "אך גבירתי אבקש אותך להניח להשוואה בין האפים שלנו, ולהואיל בטובך להביא לי דבר מה לאכול, כי אני גווע ברעב, וכך גם הסוס שלי."

"בכל ליבי" אמרה הפיה. "למרות שהאף שלך כל כך מגוחך אתה עדיין בנו של החבר הכי טוב שלי. אהבתי את אביך כאילו היה אחי. והיה לו אף נאה בהחלט!"

"ומה חסר באף שלי?" שאל הנסיך.

"הו, לא חסר בו שום דבר "ענתה הפיה. "להיפך, יש יותר מדי ממנו. אך אין דבר, יכול אדם להיות ראוי גם אם אפו ארוך מדי. סיפרתי לך שאני ידידה של אביך. פעמים רבות הוא בא לראותני בעבר, ואתה בוודאי יודע שהייתי מאוד יפה בימים ההם. לפחות הוא נהג לומר כך. רציתי לספר לך על שיחה שהיתה לנו בפעם האחרונה שאי פעם ראיתי אותו."

"בוודאי" אמר הנסיך "אחרי שאוכל אשמח לשמוע. אך אנא זכרי גבירתי שלא אכלתי דבר היום."

"הבחור המסכן צודק" אמרה הפיה "שכחתי. בוא, אתן לך ארוחת ערב, ובזמן שתאכל אספר לך את הסיפור שלי במספר מלים -- כי בעצמי איני אוהבת סיפורים ארוכים ללא סוף. לשון ארוכה מדי גרועה מאף ארוך מדי, ואני זוכרת שכשהייתי צעירה הייתי כל כך נערצת על כך שלא דיברתי הרבה. נהגו לומר זאת למלכה, אימי. משום שהייתי, כפי שהבנת, בתו של מלך גדול. אבי..."

"אביך, אני משער, קיבל משהו לאכול כשהיה רעב!" התערב הנסיך.

"הו, בוודאי" ענתה הפיה "וגם אתה תקבל ארוחת ערב מיד. רק רציתי לומר לך..."

"אבל באמת לא אוכל להקשיב לשום דבר עד שאקבל משהו לאכול" קרא הנסיך, שכבר התעצבן. אך אז, כשנזכר שעדיף לו להיות מנומס כי באמת היה זקוק לעזרתה של הפיה, הוסיף:

"אני יודע שכשאתענג על דברייך אשכח את רעבוני. אבל הסוס, שאינו יכול לשמוע אותך, חייב לקבל אוכל!"

הפיה מאוד נהנתה מהמחמאה, ואמרה לאחר שקראה למשרתיה:

"לא תחכה אפילו דקה נוספת, אתה כה מנומס. ולמרות הגודל העצום של אפך אתה מאוד נעים."

"לעזאזל עם הזקנה! ממשיכה להתעסק עם האף שלי!" אמר הנסיך לעצמו. "כמעט אפשר לחשוב שהאף שלי לקח את כל האורך שחסר לאף שלה! אם לא הייתי כל כך רעב כבר מזמן הייתי גומר עם הקשקשנית הזאת שחושבת שהיא מדברת מעט! כמה טפשים הם אנשים שאינם רואים את המגרעות של עצמם! זה קרה בגלל שהיתה נסיכה: חנפנים פינקו אותה וגרמו לה להאמין שהיא בקושי מדברת!"

בינתיים שמו המשרתים את ארוחת הערב על השולחן, והנסיך היה משועשע לראות שהפיה שאלה אותם אלפי שאלות רק כי נהנתה לשמוע את עצמה. ובמיוחד שם לב לנערה אחת שלא משנה מה אמרו לה, תמיד המציאה תשבחות לחוכמה של גבירתה.

"ובכן" חשב לעצמו כשאכל את ארוחת הערב, "אני מאוד שמח שבאתי לכאן. זה רק מראה לי כמה הגיוני היה מצדי לא להקשיב אף פעם לחנפנים. אנשים אלו משבחים אותנו בפנינו ללא בושה, ומסתירים את הפגמים או הופכים אותם למעלות. אני לעולם לא אפול לפח שלהם. אני מכיר את מגרעותי, או כך אני מקווה."

הנסיך יקינתון המסכן! הוא באמת האמין בדברים שאמר, ולא ידע שהאנשים ששיבחו את אפו צחקו עליו, בדיוק כפי שהנערה של הפיה צחקה עליה. והנסיך ראה אותה צוחקת בערמומיות כשיכלה לעשות זאת מבלי שהפיה תבחין.

אך הוא לא אמר דבר, וכשהוא החל לשבוע אמרה הפיה:

"נסיך יקר, תוכל לזוז קצת לשם, כי האף שלך מטיל צל כזה שאיני יכולה לראות מה יש לי בצלחת. אה, תודה. ועכשיו בוא נדבר על אביך. כשהלכתי לחצרו הוא היה עדיין ילד קטן, אך זה היה לפני ארבעים שנה, וחייתי במקום מבודד זה מאז. ספר לי מה קורה בימים אלו. האם הנשים אוהבות שעשועים יותר מאי פעם? בזמני אפשר היה לראות אותן במסיבות, תיאטרונים ונשפים כל יום. אוי לי, איזה אף ארוך יש לך, אני לא מצליחה להתרגל אליו!"

"באמת גבירתי" אמר הנסיך "אני מבקש שתפסיקי להזכיר את האף שלי. לא אמור לשנות לך המראה שלו. אני מרוצה ממנו, ולא הייתי רוצה שיהיה קצר יותר. כל אחד צריך להסתפק במה שיש לו".

"עכשיו אתה כועס עלי, יקינתון מסכן שלי" אמרה הפיה "ואני מבטיחה לך שלא התכוונתי לעצבן אותך. להיפך, רציתי לעשות לך שירות. אך למרות שאני לא יכולה להמנע מלהיות בהלם מהאף שלך, אנסה לא לומר עליו דבר. אפילו אנסה לחשוב שיש לך אף רגיל. למען האמת הוא כמו שלושה אפים סבירים."

הנסיך, שכבר לא היה רעב, כל כך התעצבן מהערותיה הבלתי פוסקות של הפיה על אפו שקפץ על סוסו ודהר הרחק. אך לכל מקום שהגיע במסעותיו הוא חשב שאנשים השתגעו, כי כולם דיברו על האף שלו, ועדיין הוא לא יכל להודות שהוא היה ארוך מדי, הוא התרגל כל כך שכל חייו קראו לאף שלו נאה.

הפיה הזקנה, שרצתה לשמח אותו, לבסוף מצאה תכנית. היא נעלה את הנסיכה הקטנה בארמון זכוכית, ושמה את הארמון במקום שהנסיך בטוח ימצא. כשראה את הנסיכה שוב שמח מאוד, וניסה בכל כוחו לשבור את מקום כלאה. אך כל מאמציו נכשלו. ביאושו חשב שאולי יתקרב מספיק כדי לדבר עם הנסיכה הקטנה, שמצידה הושיטה את ידה כדי שינשק אותה. אך ככל שניסה לנוע, לא הצליח להביא אותה אל שפתיו, כי אפו הארוך לא איפשר לו. ובפעם הראשונה הבין כמה הוא ארוך, והוא קרא:

"טוב, אני חייב להודות שהאף שלי באמת ארוך מדי!"

ובן רגע כלא הזכוכית התנפץ לאלפי רסיסים, והפיה הזקנה, שלקחה את הנסיכה הקטנה בידה, אמרה לנסיך:

"עכשיו אמור אם אתה לא חייב לי טובה. טוב עשיתי שדיברתי איתך על אפך! לעולם לא היית מגלה כמה הוא יוצא דופן אם הוא לא היה מונע ממך לעשות את מה שרצית. אתה רואה כיצד אהבה עצמית מונעת מאיתנו להכיר את מגבלות הגוף והדעת שלנו. ההגיון שלנו מנסה לשוא להראות לנו אותם. אך אנו מסרבים לראות אותם עד שיעמדו בדרך למטרותינו."

הנסיך יקינתון, שאפו היה כמעט כמו של כל אחד אחר, הבין היטב את הלקח. הוא נישא לנסיכה הקטנה, והם חיו באושר ועושר עד עצם היום הזה.[1]


[1] Le Prince Desir et la Princesse Mignonne. Par Madame Leprince de Beaumont. (סיפור צרפתי)