המקרה המוזר של ד"ר ג'קיל ומר הייד/פרק 1

העריכה בעיצומה

שימו לב! דף זה (או קטע זה) עדיין לא גמור והוא לא מציג את היצירה בשלמותה. דף זה (או קטע זה) נמצא כעת בשלבי הקלדה. אם יש באפשרותכם להמשיך את ההקלדה - אתם מוזמנים.

רוברט לואיס סטיבנסון
המקרה המוזר של ד"ר ג'קיל ומר הייד
פרק 1: המעשה בדלת
	פרק 2←

דף זה נוצר באמצעות תרגם מכונה. דרושה הגהה מלאה. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (תוך צפייה בטקסט בשפה המקורית והשוואתו) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

מר אוטרסון, עורך הדין, היה איש בעל ארשת פנים נוקשה, שחיוך לא האיר אותם מעולם. קר, דל ונבוך בשיח; אחורה ברגש; רזה, ארוך, מאובק, סגרירי ובכל זאת איכשהו חביב. במפגשים ידידותיים, וכשהיין היה לטעמו, משהו אנושי מובהק בעינו; אכן דבר שמעולם לא מצא את דרכו לשיחתו, אך שדיבר לא רק בסמלים השקטים הללו של הפנים לאחר הארוחה, אלא לעתים קרובות ובקול רם יותר במעשי חייו. הוא היה מחמיר עם עצמו; שתה ג'ין כשהיה לבד, כדי להרגיע טעם לבציר; ולמרות שהוא נהנה מהתיאטרון, לא חצה את דלתותיו של אחד במשך עשרים שנה. אבל הייתה לו סובלנות מאושרת לאחרים; לפעמים תוהה, כמעט בקנאה, על הלחץ הגבוה של רוחות המעורבות במעשיהם; ובכל קצה שנוטה לעזור ולא להוכיח. 'אני נוטה לכפירה בדרכו של קין', הוא נהג לומר בצורה מוזרה: 'נתתי לאחי ללכת לשטן בדרכו שלו.' בדמות זו זה היה לעתים קרובות מזלו להיות ההיכרות המכובדת האחרונה וההשפעה הטובה האחרונה בחייהם של גברים יורדים. ולאלה כאלה, כל עוד הגיעו לתאיו, הוא מעולם לא סימן גוון של שינוי בהתנהגותו.

אין ספק שההישג היה קל למר אוטרסון; כי הוא היה לא מוכיח במקרה הטוב, ואפילו חברותו נראתה כאילו נוצרה בקתוליות דומה של טבע טוב. זה סימן של אדם צנוע לקבל את המעגל הידידותי שלו מוכן מידי ההזדמנות; וזו הייתה דרכו של עורך הדין. חבריו היו אלה מדמו שלו או כאלה שהכיר הכי הרבה זמן; חיבתו, כמו קיסוס, היו צמיחת הזמן, והם לא מרמזים על התאמה לאובייקט. מכאן, ללא ספק, הקשר שאיחד אותו למר ריצ'רד אנפילד, קרובו הרחוק, האיש הידוע על העיר. זה היה אגוז לפיצוח עבור רבים, מה שניהם יכלו לראות זה בזה או איזה נושא הם יכלו למצוא במשותף. על פי הדיווחים מי שנתקל בהם בהליכותיהם ביום ראשון, הם לא אמרו דבר, נראו משעממים באופן יחיד, וישיגו בהקלה ברורה את הופעתו של חבר. עם זאת, שני הגברים הניחו את החנות הגדולה ביותר בטיולים אלה, ספרו אותם כתכשיט הראשי של כל שבוע, ולא רק הקדישו אירועים של הנאה, אלא אף התנגדו לקריאות העסקים, כדי שהם יהנו מהם ללא הפרעה.

זה הסתכל על אחת מההשתוללות האלה שדרכם הובילה אותם במורד רחוב ברובע סואן של לונדון. הרחוב היה קטן ומה שנקרא שקט, אך הוא הפעיל סחר משגשג בימי השבוע. נראה היה כי התושבים כולם מצליחים, וכולם מקווים בצורה טובה יותר לעשות זאת טוב יותר, ולהניח את העודף של רווחי הרווחים שלהם. כך שחזיתות החנות עמדו לאורך הכביש ההוא באווירה של הזמנה, כמו שורות של מוכרות חייכניות. אפילו ביום ראשון, כשהוא הסתיר את קסמיו הפרחוניים יותר ונשאר ריק יחסית למעבר, הרחוב זרח החוצה בניגוד לשכונתו המלוכלכת, כמו אש ביער; ועם התריסים הצבועים הטריים, הפליזים המלוטשים היטב, והניקיון הכללי ועליזות הערה, תפסו ושימחו מיד את עינו של הנוסע.

שתי דלתות מפינה אחת, מצד שמאל העובר מזרחה, הקו נשבר בכניסה לבית משפט; ובדיוק באותה נקודה, גוש מבנה מרושע מסוים הקדים את הגמלון שלו ברחוב. גובהו היה שתי קומות; לא הראה חלון, אלא דלת בקומה התחתונה ומצח עיוור של קיר דהוי בחלקו העליון; ונשא בכל תכונה סימני רשלנות ממושכת וקשוחה. הדלת, שלא הייתה מצוידת בפעמון ולא בדפיקה, הייתה שלפוחית ​​ומרוחקת. נווד נפל לתוך ההפסקה והיכה גפרורים על הלוחות; ילדים שמרו על המדרגות; תלמיד בית הספר ניסה את סכינו על הפיתוחים; ובמשך קרוב לדור, איש לא נראה להבריח את המבקרים האקראיים האלה או לתקן את פגעיהם.

מר אנפילד ועורך הדין היו בצד השני של הרחוב; אך כשהתעדכנים בכניסה, הרים הראשון את מקלו והצביע.

'האם אי פעם ציינת את הדלת ההיא?' הוא שאל; וכאשר בן זוגו השיב בחיוב,'זה קשור במוחי', הוסיף, 'עם סיפור מוזר מאוד.'

'באמת?' אמר מר אוטרסון בשינוי קול קל, 'ומה זה היה?'

'ובכן, זו הייתה הדרך הזו', השיב מר אנפילד: 'חזרתי הביתה מאיזשהו מקום בקצה העולם, בערך בשעה שלוש בבוקר חורפי שחור, ודרכי נחתה בחלק של עיר שבה ממש לא היה נראה מלבד מנורות. רחוב אחר רחוב, וכל האנשים שישנים - רחוב אחר רחוב, כולם מוארים כמו לתהלוכה וכולם ריקים כמו כנסייה - עד שלבסוף הגעתי למצב נפשי כשאדם מקשיב ומקשיב ומתחיל להתגעגע למראה שוטר. בבת אחת ראיתי שתי דמויות: האחת גבר קטן שהסתובב מזרחה בהליכה טובה, והשנייה ילדה בת שמונה או עשרה אולי שרצה חזק ככל שהצליחה במורד רחוב. ובכן, אדוני, השניים נתקלו זה בזה באופן טבעי בפינה; ואז הגיע החלק הנורא של הדבר; כי האיש רמס בשלווה על גופו של הילד והשאיר אותה צורחת על האדמה. זה נשמע כלום לשמוע, אבל היה לעזאזל לראות. זה לא היה כמו גבר; זה היה כמו איזה ג'וג'רנאוט ארור. נתתי חלווה מבט, לקחתי את העקבים, קראטתי את אדוני והחזרתי אותו למקום שכבר הייתה די קבוצה על הילד הצועק. הוא היה מגניב לחלוטין ולא עשה שום התנגדות, אבל נתן לי מבט אחד, כל כך מכוער שזה הוציא עלי את הזיעה כמו לרוץ. האנשים שהתבררו היו משפחתה של הילדה עצמה; ודי מהר, הרופא, אליו היא נשלחה, הציג את הופעתו. ובכן, הילד לא היה הרבה יותר גרוע, יותר מפוחד, על פי עצמות המסור; ושם אולי היית מניח שיהיה לזה סוף. אבל הייתה נסיבה אחת מוזרה. ראיתי תיעוב מהאדון שלי ממבט ראשון. כך גם משפחת הילד, שהיתה טבעית בלבד. אבל המקרה של הרופא היה מה שהדהים אותי. הוא היה בית המרקחת החתוך והיבש הרגיל, ללא גיל וצבע מסוים, עם מבטא חזק של אדינבורו, ורגשי בערך כמו חלילית. ובכן, אדוני, הוא היה כמו כולנו; בכל פעם שהוא הסתכל על האסיר שלי, ראיתי שעצמות המסור הופכות חולות ולבנות מתוך הרצון להרוג אותו. ידעתי מה בראשו, בדיוק כפי שהוא ידע מה נמצא בשלי; והריגה שלא בא בחשבון, עשינו את הטוב ביותר הבא. אמרנו לאיש שנוכל ונעשה מזה שערורייה כזו, שצריכה לגרום לשמו להיות מסריח מקצה אחד של לונדון לקצה השני. אם היו לו חברים או קרדיט כלשהו, ​​התחייבנו שהוא צריך לאבד אותם. וכל הזמן, כשהכרנו את זה באדום, הרחקנו את הנשים ממנו ככל האפשר, כי הן היו פראיות כמו נבל. מעולם לא ראיתי מעגל של פרצופים שנאים כאלה; והיה האיש באמצע, עם סוג של קרירות שחורה, מגחכת - גם מפוחד, יכולתי לראות את זה - אבל נושא את זה, אדוני, ממש כמו השטן. "אם תבחר לעשות הון מהתאונה הזו," אמר הוא, "אני באופן טבעי חסר אונים. שום ג'נטלמן אבל רוצה להימנע מסצנה," אומר הוא. "תן שם לדמות שלך." ובכן, דפקנו אותו למאה לירות למשפחת הילד; ברור שהוא היה רוצה להתבלט; אבל היה משהו בחלקנו שמשמעותו שובבות, ולבסוף הוא היכה. הדבר הבא היה להשיג את הכסף; ואיפה אתה חושב שהוא סחב אותנו למקום ההוא עם הדלת? - הוציא מפתח, נכנס ונכנס שוב עם עניין של עשרה לירות בזהב וצ'ק איזון על קוטס, שנמשך לתשלום וחתום בשם שאיני יכול להזכיר, אם כי זו אחת מנקודות הסיפור שלי, אבל זה היה שם לפחות ידוע מאוד ונדפס לעתים קרובות. הדמות הייתה נוקשה; אבל החתימה הייתה טובה יותר מכך, אם היא הייתה אמיתית בלבד. התייתרתי לציין לג'נטלמן שלי שכל העסק נראה אפוקריפי, ושגבר לא, בחיים האמיתיים, נכנס לדלת מרתף בארבע לפנות בוקר ויוצא ממנו עם צ'ק של אדם אחר לסגירה. מאה פאונד. אבל הוא היה די קליל ולעג. "השאיר את דעתך," אומר הוא, "אני אשאר איתך עד שהבנקים ייפתחו ויפרע את הצ'ק בעצמי." אז כולנו יצאנו לדרך, הרופא ואבי הילד, וחברנו ואני, והעברנו את שארית הלילה בתאי; ולמחרת, כשאכלנו ארוחת בוקר, הלכנו בגופה לבנק. מסרתי את הצ'ק בעצמי, ואמרתי שיש לי את כל הסיבות להאמין שמדובר בזיוף. לא מעט מזה. הצ'ק היה אמיתי."

"תות-תות," אמר מר אוטרסון.

"אני רואה שאתה מרגיש כמוני," אמר מר אנפילד. ״כן, זה סיפור רע. שכן האיש שלי היה בחור שאיש לא יכול היה לעשות איתו, אדם ארור באמת; והאדם שמשך את ההמחאה הוא הוורוד מאוד של הקניין, גם הוא חגג, (מה שמחריף יותר) אחד מעמיתייך שעושה מה שהם מכנים טוב. דואר שחור, אני מניח; איש ישר שמשלם דרך האף עבור כמה מהצלפים של נעוריו. בית הדואר השחור הוא מה שאני מכנה המקום ההוא עם הדלת, כתוצאה מכך. למרות שגם זה, אתה יודע, רחוק מלהסביר את הכל," הוסיף, ובמילים נפל לווריד של הרהור.

מכאן הוא נזכר על ידי מר אוטרסון ששאל די פתאום: 'ואתה לא יודע אם מגירת הצ'ק גרה שם?'

'מקום סביר לא?' החזיר מר אנפילד. 'אבל במקרה שמתי לב לכתובת שלו; הוא גר בכיכר כזו או אחרת. '

'ומעולם לא שאלת - המקום עם הדלת?' אמר מר אוטרסון.

"לא, אדוני: היה לי מעדן," הייתה התשובה. ״אני מרגיש מאוד חזק להציב שאלות; זה לוקח יותר מדי מהסגנון של יום השיפוט. אתה מתחיל שאלה, וזה כמו להתחיל אבן. אתה יושב בשקט על ראש גבעה; ומשם האבן הולכת, מתחילה אחרים; וכעת איזו ציפור ישנה ותיקה (האחרונה שהיית חושבת עליה) דופקת על הראש בגינה האחורית שלו והמשפחה צריכה לשנות את שמם. לא, אדוני, אני הופך אותו לכלל שלי: ככל שהוא נראה יותר כמו רחוב קוויר, אני פחות שואל. '

"גם כלל טוב מאוד," אמר עורך הדין.

"אבל למדתי את המקום לעצמי," המשיך מר אנפילד. ״זה נראה בקושי בית. אין דלת אחרת, ואף אחד לא נכנס או יוצא מאותה דלת אלא פעם אחת, אדון ההרפתקה שלי. ישנם שלושה חלונות המשקיפים על המגרש בקומה הראשונה; אף אחד למטה; החלונות תמיד סגורים אבל הם נקיים. ואז יש ארובה שבדרך כלל מעשנת; אז מישהו חייב לגור שם. ועדיין זה לא כל כך בטוח; כי הבניינים כל כך ארוזים על בית המשפט ההוא, שקשה לומר איפה אחד מסתיים ואחר מתחיל. '

הצמד המשיך שוב לזמן מה בדממה; ואז 'אנפילד', אמר מר אוטרסון, 'זה כלל טוב שלך.'

"כן, אני חושב שכן," השיב אנפילד.

"אבל על כל זה," המשיך עורך הדין, "יש נקודה אחת שאני רוצה לשאול: אני רוצה לשאול את שמו של האיש ההוא שעבר על הילד."

"טוב," אמר מר אנפילד, "אני לא יכול לראות איזה נזק זה יגרום. זה היה איש בשם הייד. '

"הממ," אמר מר אוטרסון. 'איזה מין גבר הוא יראה?'

״לא קל לתאר אותו. יש משהו לא בסדר במראה שלו; משהו לא נעים, משהו מתעב ממש. מעולם לא ראיתי אדם שכה אהבתי, ובכל זאת בקושי אני יודע מדוע. הוא חייב להיות מעוות איפשהו; הוא נותן תחושת עיוות חזקה, אם כי לא יכולתי לציין את הנקודה. הוא גבר שנראה יוצא דופן, ובכל זאת אני באמת לא יכול לנקוב בשום דבר מהדרך. לא אדוני; אני לא יכול לעשות מזה שום יד; אני לא יכול לתאר אותו. וזה לא מחסור בזיכרון; כי אני מצהיר שאני יכול לראות אותו ברגע זה. '

מר אוטרסון שוב הלך בדרך כלשהי בשתיקה וברור שמשקל של התחשבות. 'אתה בטוח שהוא השתמש במפתח?' הוא שאל לבסוף.

'אדוני היקר. . . ' התחיל אנפילד, מופתע מעצמו.

״כן, אני יודע, ״ אמר אוטרסון. ״אני יודע שזה בטח נראה מוזר. העובדה היא שאם אני לא שואל אותך את שם הצד השני, זה בגלל שאני יודע את זה כבר. אתה מבין, ריצ'רד, הסיפור שלך הלך הביתה. אם לא היית מדויק בשום שלב, מוטב שתתקן את זה. '

״אני חושב שאולי הזהרת אותי, ״ השיב השני בנגיעות של עצמות. ״אבל הייתי מדויק באופן פדנטי, כמו שאתה קורא לזה. לבחור היה מפתח; ומה עוד שיש לו את זה עדיין. ראיתי אותו משתמש בזה, לא לפני שבוע. '

מר אוטרסון נאנח עמוקות אך מעולם לא אמר מילה; והצעיר התחדש כעת. "הנה עוד שיעור לא לומר כלום," אמר. ״אני מתבייש בלשוני הארוכה. בואו נעשה מציאה שלעולם לא נתייחס לזה שוב. '

"בכל ליבי," אמר עורך הדין. "אני לוחץ ידיים על זה, ריצ'רד."