ביאור:הלל בברכה ביום העצמאות
הגמרא במסכת פסחים מלמדת אותנו שנביאים ראשונים תקנו לנו את ההלל לומר אותו על כל צרה כאשר נינצל ממנה,
כך שזה בעצם כמו כל ברכה אחרת חכמים או הנביאים תקנו לנו נוסח ברכה וגם קבעו את הכללים מתי לומר אותה. לדוגמא אנחנו אוכלים עוגה ומברכים עליה בורא מיני מזונות. חז"ל לא חלמו על עוגה כזו אבל הם קבעו את הנוסח והם קבעו שאם יש בעוגה מחמישה מיני דגן אז מברכים עליה בורא מיני מזונות. ממש כך נביאים ראשונים תקנו לנו את נוסח ההלל והם גם קבעו את הכללים מתי ההלל צריך להאמר
כך שכל הטענות כביכול שאין לנו כוח לחדש הלכה אינם נכונות כיוון שלא מדובר בחידוש הלכה אלא רק בישום של הלכה ידועה ממש כמו כל ברכה.
הגמרא במסכת מגילה שואלת מה ראו הנביאים לתקן הלל על הצלה? והגמרא עונה שהם דרשו קל וחומר. אם ביציאת מצרים שזה יציאה מעבדות לחירות אמרו הלל בהצלה ממוות לחיים קל וחומר שצריך לומר הלל.
על פי זה הרבה פוסקים רצו לומר שהלל על הצלה זה מצווה מהתורה שהרי זה נלמד בקל וחומר שזה אחד מהכללים שהתורה נדרשת בהם כמובן זה תלוי בשאלה האם ההלל שאומרים בפסח זה מהתורה או רק מתקנת חכמים. הגמרא באמת מראה שהמקור של ההלל מהתורה, הגמרא מראה איזה קטעים אמר משה, איזה קטע אמר אהרון, איזה קטעים נאמרו על ידי בני ישראל ואף מלמדים אותנו שאת המשפט הללו עבדי ה’ אמר פרעה בעצמו. וכוונתו שעד עכשיו הייתם עבדים שלי, עכשיו אתם עבדי ה’.
במדרש הדברים הרבה יותר ברורים. המדרש עוסק בשאלה למה היה צורך בקריעת ים סוף, הרי הקב"ה הרג במצרים מאות אלפי מצרים אז כדי להרוג עוד כמה מאות היה צורך בקריעת ים סוף?
האבן עזרא מסביר שעם ישראל יצא ממצרים אחרי מאות שנות עבדות ולא ניתן להוציא את העבדות ברגע. הטבע של עבד זה לברוח לכן כדי להכשיר את בני ישראל להיות בני חורין היה צורך בשלבים.
בשלב ראשון הקב"ה הביא עליהם סכנה המצרים רדפו אחריהם וכל מה שנדרש מהם זה רק לעמוד ולא לברוח "יתיצבו וראו את ישועת ה’". השלב הבא היה במלחמת עמלק עם ישראל נדרש לצאת למלחמה עם נשק אבל לא באמת להילחם "והיה כאשר ירים משה את ידו וגבר ישראל". השלב הבא היה במלחמת מדין מלחמה ניסית עם ישראל יוצא למלחמה ואפילו נלחם אבל בלי דם אין הרוגים ואין פצועים בצד שלנו. בשלב הבא עם ישראל כבר בן חורין ומוכן למלחמה על הארץ.
הסבר הרב ביננפלד מבוסס על מקורות ארכיאולוגים
[עריכה]כתוב בתורה "ולא נחם אלוקים דרך ארץ פלשתים כי קרוב הוא כי אמר אלוקים פן ינחם העם בראותם מלחמה ושבו מצרימה", איזה מלחמה הקב"ה לא רצה שעם ישראל יראה? על פי הפשט הקב"ה לא רצה שיום יומים אחרי היציאה ממצרים עם ישראל יצטרך להילחם עם הפלישתים שישבו באיזור רצועת עזה, כיוון שאז יהיו הרבה אנשים שיחליטו למרוד ולחזור עצמאית עם משפחותיהם למצרים לכן הקב"ה לקח אותם בדרך ארוכה כך שכאשר הם יכנסו למלחמה הראשונה הם כבר יהיו רחוקים מספיק ממצרים ומי שירצה לנסות לחזור למצרים יצטרך להתארגן למחנה גדול שמולו משה רבינו יוכל להתמודד. והראיה שאכן הפלישתים היוו איום צבאי שיש להתחשב בו ניתן להבין ממסע הלוויה של יעקב אבינו, כפי שניתן לראות במקום להיכנס לארץ כנען דרך עזה ומשם לחברון מהלך של ימים בודדים, מסע הלוויה הולך לאורך חופי ים סוף משם לעבר הירדן שם נערך מספד בגורן האטד בעבר הירדן, ורק משם נכנסו לחברון, כנראה מתוך כוונה להימנע ממגע עם הפלישתים.
הסבר נוסף על פי המדרש: שלושים שנה לפני יציאת מצרים ניסה שבט אפרים לקרב את הקץ. הם מרדו במצרים ויצאו לפני הזמן וכולם נהרגו. המצרים הניחו את עצמותיהם בבקעה בדיוק במעבר בין מצרים לארץ כנען, כך שכל מי שיעז לברוח ממצרים ידע את הצפוי לו. הקב"ה לא רצה שעם ישראל יעבור דרך אותה בקעה כוון שהמראה הנורא יכול היה להחדיר בעם פחד ויאוש עד כדי רצון לשוב להשתעבד למצרים.
על פי הרב עוזי ביננפלד, הקב"ה רצה שעם ישראל יקבל את ארץ כנען בלי מלחמה. איך עושים את זה? עם ישראל יצא ממצרים במעבר שבין ים סוף לים התיכון והלך צפונה לכיוון ארץ כנען אולם לפני שהם הגיעו לרצועת עזה הקב"ה ציווה אותם לפנות מזרחה וכאשר הם הגיעו למדבר סיני הקב"ה ציווה אותם לחזור לכיוון דרום לכוון ים סוף. "דבר אל בני ישראל וישובו ויחנו מול פי החירות".
המרגלים ששלח פרעה לעקוב אחרי המהלכים של עם ישראל, חזרו וסיפרו שעם ישראל נבוכים בארץ. הם התחילו ללכת לכיוון צפון, הדרך הקצרה לארץ כנען, אך חזרו בהם מפחד הכנענים והפלישתים. הם פנו מזרחה אלא שאז הם גילו שבמזרח הכל מדבר, לכן הם חזרו לכוון דרום ונעצרו על ים סוף ליד פי החירות. מה שהביא את פרעה לחשוב שאם כך, משה כנראה בסך הכל מכשף גדול ולא באמת נשלח על ידי בורא עולם. הוא מסוגל לעשות אותות ומופתים ואפילו להפוך מים לדם, אבל אין לו שום יכולת להילחם בצבא אמיתי. לכן מחליט פרעה לחזור ולשעבד את עם ישראל. לצורך כך אין צורך להטריח את כל הצבא המצרי.
פרעה שלח את חיל הקומנדו שלו, שש מאות מרכבות, להרוג את משה ולהחזיר את עם ישראל למצרים. כולם טבעו בים סוף מבלי שנשאר שריד שיחזור וידווח למצרים מה באמת קרה. כאשר פרעה וחייליו בוששו לחזור, המליכו במצרים מלך חדש שארגן צבא אדיר, שיצא למסע כיבוש והשמדה של כל עמי כנען מתוך מטרה להחזיר את עם ישראל לעבדות. באותו זמן עם ישראל כלל לא היה בארץ כנען, שכן "ויסב אלקים את העם דרך המדבר".
ראיה חזקה לרעיון של הרב ביננפלד זה שבספר יהושוע מסופר, שכאשר כבשו את בזק נאמר: "ויאמר אדוני-בזק, שבעים מלכים בהונות ידיהם ורגליהם מקוצצים היו מלקטים תחת שולחני--כאשר עשיתי, כן שילם-לי אלוקים". ולכאורה לא מובן, מאין נמצאו שבעים מלכים בארץ כנען? הרי יהושוע שכבש את כל הארץ, מצא רק שלושים ואחד מלכים. מתברר שבזק הייתה מדינת חסות של מצרים. פרעה, שכבש והשמיד את כל ארץ כנען, נתן את המלכים למשמרת לאדוני בזק. ובאמת ישנם כתבים מצריים מאותה תקופה ממש, שבהם מלך מצרים מתפאר שהוא כבש את כל ארץ כנען ואין זכר לישראל, כי באמת בני ישראל היו במדבר באותו זמן. כך שעל פי התכנית האלוקית המקורית עם ישראל היה אמור להיכנס לארץ כנען אחרי שכל יושביה הושמדו על ידי המצרים, ולזכות בה ללא קרב. המרגלים שנכנסו לארץ כנען לא ידעו על כל מה שהתרחש. הם ראו הרבה מאד קברים ומעט תושבים ולכן הם הוציאו את דיבת הארץ רעה ואמרו שהארץ אוכלת יושביה. חטא המרגלים דחה את הכניסה בארבעים שנה, שבהם חלק מהממלכות חזרו ונבנו.
הסבר נוסף גם הוא מבוסס על מקורות ארכיאולוגים
[עריכה]פרעה כידוע הפך את עצמו לאל, כמו שאומר רש"י על הפסוק "הנה יוצא המימה". ואכן על פי הארכיאולוגים פרעה הפך את עצמו לאל מיד אחרי הקרב בקדש. על פי הסיפור המצרי, פרעה יצא למחלמה בפרתים באיזור טורקיה של היום. כאשר המצרים נחתו בחוף כיתרו אותם מאות מרכבות של הפרתים, כל אנשי הצבא המצרי ברחו ורק פרעה נשאר לבדו ואז האלים אימצו אותו ונתנו לו כוח של אל. הוא ירק עליהם אש והמם את המרכבות שלהם, הוא נשף ברוחו על הים וכל המרכבות טבעו בים, לאחר מכן הים פלט את כל הגופות לחוף ואז הגיעו כל הצבא המצרי. כאשר הם הבינו מה קרה הם קיבלו את פרעה כאל. הם שרו לפניו, הם בנו לו מקדש בצורת אהל מלבני שבחלק הקדמי היה מותר רק לו להיות ובחלק החיצוני היה מותר גם לקצינים הבכירים להיכנס, והצבא כולו התחלק לארבע מחנות שהתמקמו מסביב לארבע רוחות האהל. די מזכיר את התנועה של עם ישראל במדבר סביב למשכן. וכך הם חזרו למצרים כאשר פרעה מוצג כאל.
המצרים דאגו לצייר את הסיפור על למעלה משישים ציורי קיר, רובם באיזור של מגורי העבדים, כך שבני ישראל נולדו לתוך ידיעה שפרעה הוא אל והם עבדים של אל, מה שמנע כל מחשבה על מרד.
הדרך היחידה להוציא מליבם את האמונה הזו היתה ליצור מציאות זהה ולהראות שפרעה אמנם מלך אבל ככל האדם, פרעה מגיע עם מאות מרכבות, הקב"ה יורק עליהם אש ומהמם את מרכבותיהם, לאחר מכן מטביע את כולם הים, פולט את הגופות, ועם ישראל אומר שירה. לאחר מכן ועם ישראל בונה לקב"ה משכן, וכך הם מבינים שה’ הוא האלוקים לבדו. אולי זו כוונת יתרו שאמר: "עתה ידעתי כי גדול ה' מכל האלוהים כי בדבר אשר זדו עליהם".
הסבר על פי המדרש
[עריכה]אבל המדרש מספר משהו מדהים.
המדרש מסביר שהסיבה לכל הצער שהתלווה לקריעת ים סוף כאשר המצרים רדפו אחרי בני ישראל ובני ישראל צעקו אל ה’ הכל קרה בגלל שהם לא אמרו הלל ביציאת מצרים לכן הקב"ה הביא עליהם צרה גדולה והציל אותם כדי שיאמרו הלל. והמדרש מוסיף שלמרות שהם אמרו הלל זה לא הספיק ומכיוון שעברו שמונה ימים מיום שחיטת הפסח שהם לא אמרו הלל עד לקריעת ים סוף, לכן הקב"ה נתן להם את מצוות ציצית שיש בה שמונה פתילים כדי לכפר על אותו עוון נורא של כפיות הטובה שבני ישראל לא אמרו הלל על היציאה מעבדות לחירות.
רבי שמעון בר יוחאי שואל, למה באמת בני ישראל לא אמרו הלל?
על פי רבי שמעון בר יוחאי, כל מקום שכתוב העם הכוונה לערב רב וכל הנידחים מבני ישראל שהצטרפו אליהם, וכל מקום שנאמר בני ישראל הכוונה לעם ישראל כולו כולל כל חכמי ישראל ראשי סנהדראות ומשה ואהרון.
ישנו כלל בחז"ל שכל מקום שכתוב ויהי בימי אז כל עם ישראל היו בצער אבל אם כתוב רק ויהי אז חלק היו בצער וחלק אפילו בשימחה, לכן כאשר כתוב ויהי בשלח פרע את העם כנראה שהעם היינו הערב רב ופשוטי העם היו בצער גדול.
ולכאורה לא מובן: הרי הם היו במצרים וראו את עשרת המכות וכל הניסים המופלאים שעשה הקב"ה במצרים אז למה הם פחדו?
אומר רבי שמעון שכדי להבין את זה צריך לקרוא את סוף הפרשה שם נאמר (שמות בשלח יז ז)וַיִּקְרָא֙ שֵׁ֣ם הַמָּק֔וֹם מַסָּ֖ה וּמְרִיבָ֑ה עַל־רִ֣יב׀ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֗ל וְעַ֨ל נַסֹּתָ֤ם אֶת־יְקֹוָק֙ לֵאמֹ֔ר הֲיֵ֧שׁ יְקֹוָ֛ק בְּקִרְבֵּ֖נוּ אִם־אָֽיִן היינו שבני ישראל שאלו היש אלוקים בקרבי אם אין.
כאן רבי שמעון בר יוחאי לא יכול להגיד שמדובר בערב רב, שהרי נאמר "בני ישראל", אז איך יתכן שגדולי ישראל ישאלו אם יש אלוקים או אין?
מסביר רבי שמעון בר יוחאי שבאמת השאלה שלהם הייתה מה צורת ההנהגה של הקב"ה, האם היא בבחינת יש הכוונה שהקב"ה מגיב למעשה האדם הקב"ה רוצה להיטיב לעולם אבל בהתאם למעשה האדם, כך שחלה חובה על האדם להודות לה’ על כל הטובה. או הנהגת אין, הכוונה שהקב"ה מטיב לעולם ללא קשר למעשה האדם, ואם כך אין חובה להודות.
הספק התעורר כיוון שגדולי ישראל ראו שהקב"ה מוציא את ישראל ממצרים באותות ומופתים למרות שבני ישראל היו שקועים בתוך מט שערי טומאה לכן היה נראה שאולי הקב"ה רוצה להיטיב ללא קשר למעשה האדם ואין צורך להודות. לכן בגלל שקיים ספק החליטו גדולי ישראל לנקוט בשב ואל תעשה ולא לומר הלל.
פשוטי העם ששמעו שגדולי ישראל מתלבטים האם יש אלוקים או אין חשבו שהדברים כפשוטם, וכאשר הם ראו שגדולי ישראל פסקו לא לומר הלל הם הבינו שגדולי ישראל הגיעו למסקנה שהקב"ה לא נמצא איתנו ומי שמוציא את ישראל למדבר הנורא ומוביל אותם למלחמה מול שבעה עמים גדולים ועצומים זה בסך הכל משה ולכן אחז אותם פחד נוראי.
לכן הקב"ה הביא עליהם צרה גדולה והציל אותם ממנה כדי להחזיר להם את הביטחון כמו שנאמר ויראו העם את ה’ ויאמינו בה’ ובמשה עבדו. כך שלכל הדעות על הצלה חובה לומר הלל וכאמור לחלק גדול מהפוסקים הלל זה חובה מהתורה.
אבל כשקמה מדינת ישראל פתאום קמו כמה מערערים.
אפשר לחלק את המערערים לשלושה קבוצות:
קבוצה ראשונה היא כאלה שהתנגדו לציונות בתחילת דרכה. בתור ילד לימדו אותנו שהישוב הישן התנגד לציונות בגלל הפחד שהם יפסידו את כספי החלוקה. לדעתי זו סיבה אנטישמית שנועדה להשניא את החרדים כאילו כל מה שמעניין אותם זה כסף.
ההתנגדות לדעתי הייתה עקרונית ונבעה מכך שהישוב הישן היה מורכב רובו ככולו מיהודים שעלו לארץ לפני פרוץ ההשכלה כאשר כל יהודי העולם שמרו מצוות הם חיו בניתוק כמעט מוחלט מאירופה ולכן הם לא היו מודעים לכך שההשכלה מחקה את היהדות עד שממציאות שכל עם ישראל שמר מצוות, תוך פחות מארבעים שנה כמעט תשעים אחוז מעם ישראל לא שמר מצוות. ולכן אף שהציונות החלה הרבה אחרי שההשכלה הביאה לחילון של רוב רובו של עם ישראל, הישוב הישן לא היה מודע לזה וכאשר הם ראו את הציונים שעולים לארץ הם חשבו שהציונות היא שהביאה לחילון. הם אפילו מצאו סימוכין בזהר לכך שכאשר עולים לארץ ישראל בלא הכנה ראויה או לא בזמן הראוי ישנה ירידה רוחנית. על סמך זה הם החיו מחדש את שלוש השבועות. האר"י כותב שהשבועות פסקו לפני כחמש מאות שנה. זו הסיבה שבימי רבי יעקב בירב ורבי יוסף קארו חשבו להקים מדינה. אבל חכמי הישוב הישן נטורי קרתא וסאטמר חשבו על פי המציאות שהם ראו שכנראה האר"י טעה והשבועות עדיין קיימות ואסור לעלות בחומה ואסור למרוד באומות. אבל הרי תמיד היו מחלוקות בישראל ובסופו של דבר הקב"ה בוחר צד וכולם מיישרים קו, וגם כאן הקב"ה בחר צד, מדינת ישראל קמה, התורה פורחת כמו שלא היה אלפי שנים, והיינו מצפים שכולם יישרו קו. אלא שבדרך היתה שואה. רבנים שהתנגדו לציונות קדם השואה לא יכולים לומר טעינו כיוון שאז הם מבינים שהם היו שליחים של הקב"ה להביא על עם ישראל את האסון הנורא של השואה.
קראתי פעם מאמר שב־1927 יצאו מרוסיה כשש מאות אלף יהודים במטרה להגיעה לארץ אלא שמשלחת של עשרה מרגלים יצאה לקראתם ושכנעה אותם שבארץ הבילויים יקלקלו אותם והם הלכו לפולין ושם כולם נרצחו הרבנים ששלחו את השליחים לשכנע והרבנים שהחליטו לקחת את הקהילות שלהם ולרדת לפולין הם ובניהם ותלמידהם לא מסוגלים נפשית לומר טעינו כיוון שלהגיד טעינו פירושו היינו שליחים להביא על עם ישראל את האסון הגדול ביותר בהסטוריה של עם ישראל אסון שבו נרצחו שליש מעם ישראל אין אדם שמסוגל לעמוד בזה עד כדי כך שהם מוכנים לקבל כל תירוץ רק שיסירו מעליהם את האשמה כך בספר ויואל משה לרבי מסאטמר הוא מאשים את הציונות בשואה על פי דבריו שהתקבלו על ידי הרבה מגדולי ישראל הקב"ה כעס על מי שעלה לארץ ולכן הוא השמיד את מי שלא עלה הגיון מעוות לחלוטין אבל כאמור אנשים במצב הזה מוכנים לקבל כל תירוץ רק להסיר מעליהם את העול הכבד הזה
קבוצה שניה היא של רבנים חיו מתוך פחד גדול לקיום היהדות אם חס ושלום המהלך הגדול הזה יכשל במיוחד אחרי שני משיחי השקר שבתאי צבי ופרנק והשואה הנוראה שמחקה שליש מעם ישראל ולכן היו מוכנים ללהכחיש את הגאולה כמו חלק גדול ממנהיגי החרדים כזכור במלחמת המפרץ אמר הרב שך שאם מדינת ישראל תחרב תזכרו שהיה זקן אחד שאמר שזה יכול לקרות הרב עצמו הקפיד להניף את דגל ישראל ביום העצמאות על גג ישיבת פונוביץ
עם כל אלו קשה להתווכח צריך רק להתפלל שהזמן יעשה את שלו הקבוצה השלישית היא הקבוצה שבאה מתוך ההלכה בטענה שאכן הם שמחים ורוצים להודות לקב"ה על הגאולה אבל אי אפשר כי ההלכה אוסרת. חלקם הגדול אומרים ההלכה אוסרת אבל לא מסבירים מה המקורות שלהם כך שלא ניתן להתיחס לפסק או שהם תולים את הפסק באיזה אמירה מופשטת כמו מליון ילדים לא יודעים להגיד שמע ישראל איך אפשר לומר הלל. (בקום המדינה לא היו פה מליון תושבים וכולם ידעו טוב מאד מהיא יהדות) היחיד באמת שהעלה את כל שרשרת הדיון ההלכתי על הכתב בצורה מסודרת זה הרב עובדיה יוסף זצוק"ל כאשר למדתי בנעורי במרכז הרב סיפרו לי כי הרב עובדיה יוסף זצוק"ל בהיותו בן עשרים ושבע התקבל כרב בישיבת מרכז הרב מיסודו של הרב קוק, אלא שאז פנה אליו הרב הראשי הרב בן ציון עוזיאל , בבקשה להתמנות כעוזרו של רבה הראשי של מצרים. בישיבת מרכז הרב השתעשעו במחשבה איך הכל היה נראה אחרת אם הרב היה נשאר בארץ ומצטרף לרבני הציונות הדתית הוא ודאי היה פוסק שחובה לאמר הלל בברכה ביום העצמאות והיה מצליח להוביל את הקהילה החרדית לפחות זו הספרדית להכרה במרכיב הגאולה שבציונות אלא שההיסטוריה היתה קצת שונה, הרב הסכים להתמנות כעוזרו של רבה הראשי של מצרים אך מהר מאד התברר שהרב הישיש לא מתפקד בכלל והרב הצעיר הפך לרבה הראשי של מצרים בפועל, הרב מתאר את ההלם הגדול שהיה לו כשגילה קהילה גדולה הרוסה לחלוטין מבחינה רוחנית אף שהם לא היו ציונים כלל, נישואי תערובת חילולי שבת המוניים עד שגם יהודים שומרי תורה שלא פספסו שום תפילה במניין, היו מתפללים במנין ראשון בשבת כדי להספיק לתפוס את הרכבת לעבודה מיד אחרי התפילה , ונושאי הכשרות היו פרוצים לחלוטין. הרב מספר שגילה לתדהמתו, כי המשגיח הראשי מעסיק ערבים כשוחטים, הרב פעל בכל כוחו לתקן את מה שניתן, אלא שראשי הקהילה שפחדו משינויים פעלו לסלק את הרב, ואכן אחרי תקופה קצרה הרב חזר לארץ, בארץ שררה תקופת הצנע והרב הגיעה כמעט לפת לחם, קהילת סאטמר אימצה את הרב ואת משפחתו והעסיקו או כרב בישיבה. אך מה שיזכר יותר מכל, זה הנאום שנשא הרב בבית הכנסת הגדול בקהיר. נאום שלא היה מבייש אפילו את גדולי תלמידיו של הרב קוק ביום העצמאות הראשון של מדינת ישראל ניצב הרב עובדיה יוסף זצוק"ל ואמר. במסכת ברכות נאמר שלוש משמרות הווה הלילה, ועל כל משמר ומשמר הקב"ה שואג כארי שנאמר "שאוג ישאג על נווהו" סימן לדבר משמרת ראשונה חמור נוער, שניה כלבים נובחים, שלישית אישה משיחה עם בעלה. חז"ל מלמדים שהגלות נמשלה ללילה, וכל אחד מהזמנים הללו מתאר קפיצת מדרגה במהלך הגאולה, חז"ל כבר לימדו שחמור נוער, זה חמורו של אברהם אבינו שנאמר וישכם אברהם בבקר ויחבוש את חמורו, כלבים נובחים זה יציאת מצרים ומתן תורה, שנאמר ולכל ישראל לא יחרץ כלב לשונו, אשה משיחה עם בעלה זה הגאולה האחרונה, כנסת ישראל נמשלה לאשה, והשכינה לבעל .עד כאן המהלך מוכר אלא שממש כמו שרבי עקיבא חיבר את הדור שלו עם מהלך הגאולה כשקרא על בר כוכבא את הפסוק דרך כוכב מיעקב פסוק שוסק במלך המשיח ודרש דרך כוזיבא מיעקב, כך גם הרב עובדיה יוסף זצ"ל קישר בן הדור שלנו, דור שיבת ציון והקמת מדינת ישראל, עם מדרש חז”ל על הגאולה, כשהוסיף ואמר, אשרנו שזכינו לחיות בדור בו אשה משיחה עם בעלה. זכינו ששכינה חוזרת לשרות על ישראל. ודאי שחייבים לאמר הלל. לכן היה מאד מפתיעה שמספר שנים אחר שהרב חזר ארצה הוא פרסם פסק הלכה לפיו אין חובה לומר הלל ובודאי שאין שום היתר לברך ומי שמברך אין לענות אמן על ברכתו שהיא ספק ברכה לבטלה, פעם שאלתי את הרב האם הוא חזר בו והוא ענה שהוא היה שמח אם היה אפשר להתיר לומר הלל בברכה אבל ההלכה זה לא על הכיפאק יש כללים בהלכה אדרבא הוא אמר לי תלמד את הפסק שכתבתי אם תמצא טעות אני אשמח, אלא שאז הייתי צעיר ולא חשבתי לרגע ללכת לבדוק אולם לפני כמה שנים פגשתי את הרב הוא זכר אותי ופנה אלי ואמר אתה מאיר למה אתה לא בודק? מיד לאחר מותו החלטתי ללמוד את הפסק לזכרו לצערינו עניין ההלל והברכה הפכו להיות הסמן שמציין האם מדינת ישראל היא חלק ממהלך אלוקי גדול לגאולת ישראל והעולם כולו , או משהו סתמי ולא ה’ פעל כל זאת (אין אדם נוקף אצבע מלמטה וכ"ו, אבל מדינה שלמה הרצל ובן גוריון יכלו להקים בניגוד לרצון ה’) כואב לראות איך בתי כנסת ספרדים נופלים בזה אחר זה בתוך התעמולה האנטי ציונית, לפני כשנתים התפללתי בבית כנסת בחולון. בית כנסת שהיה ספרדי ציוני, ונדהמתי לראות על הדלת אמנם האחורית שלט שבו נאמר, אין לנו חלק בציונות, כל הציונים בני עמלק שמטרתם למחוק את היהדות, לא נתפלל איתם לא נתלבש כמותם ולא נראה בחברתם כאשר שאלתי מה הוביל למהפך הזה הם סיפרו שהגיעה רב בית כנסת חדש שלימד אותם שהרב עובדיה יוסף היה אנטי ציוני ולפי הפסק האמיתי אסור לאמר הלל אפילו בלי ברכה אבל בגלל התפקיד הממלכתי הוא נאלץ לכתוב בספר שאפשר לאמר הלל רק בלי ברכה יש ששואלים מה זה משנה הרי ברכות לא מעכבות? חז"ל כבר למדו אותנו שלא חרבה ירושלים אלא שלא ברכו בתורה תחילה ברכה נותנת חשיבות למעשה ובטח כאשר המעשה עצמו הוא ברכה כמו ההלל, אי אמירת ברכה הופכת את ההלל לאוסף של פסוקים חסרי מטרה. ומי שטוען שגם בלי ברכה יש משמעות להלל קשה איך אפשר לקרא בספר תהילים הרי ההלל זה רצף של מספר פרקים וכל מי שקורא אותם לפי דבריו אף בלא ברכה הרי הוא כאומר הלל וכבר אמרו חז"ל כל האומר הלל בכל יום הרי זה מחרף ומגדף כאמור החלטתי ללמוד את פסק ההלכה של הרב לעומק ולתדהמתי גיליתי שההלכה מבוססת על טעות כך שברור שאם הרב היה חי הוא בוודאי היה חוזר בו ופוסק שחובה לאמר הלל בברכה להלן סיכום הדברים
שו"ת יביע אומר חלק ו - אורח חיים סימן מא עמדתי ואתבונן אם יש לומר הלל בברכה ביום ה' באייר, שהוקבע ליום חג העצמאות של מדינת ישראל בארץ ישראל, או לא (א) בפסחים (קיז), תנו רבנן, הלל זה מי אמרו, נביאים תקנו להם לישראל שיהיו אומרים אותו על כל פרק ופרק, וכן על כל צרה שלא תבא עליהם, ולכשנגאלים ממנה יהיו אומרים אותו על גאולתם.
והנה בעוד שאין חולק על עיקר החובה לאמר הלל על הצלה ולדעת רבים מגדולי ישראל חובה זו מצווה מהתורה שהרי נלמדה מקל וחומר מיציאת מצרים ומה משעבוד לחרות אמרינן ממות לחיים לא כל שכן (מצורף מקורות) רבים מגדולי ישראל בדורות האחרונים הסתפקו בדבר החובה כיוון שהרבה ראשונים ציינו את דברי בה"ג שאן החיוב על היחיד ואפילו ציבור נקרא יחיד לעניין זה ולא אומרים הלל אלא עד דכנפינן כל ישראל וכך כתב רבינו :כתב בהלכות גדולות (הל' לולב דף לה סע"א): הא דאמרינן (בערכין י) שמנה עשר יום בשנה יחיד גומר את ההלל לא יחיד ממש, אלא כל היכא דלא כניפין כלהו ישראל, יחיד קרי להון, והא דקא מפיק להון בלשון יחיד, משום דכד כניפין כולהון ישראל ובעי למימר הלל כל יומא על כל צרה שנגאלין ממנה אמרי. ע"כ
מכאן הסיק הרב שרוב הפוסקים הסכימו עם דעת בה"ג שאין אומרים הלל אלא על הצלה של כלל ישראל וכך כתב הרב
מכל הני אשלי רברבי ילפינן שלא קבעו חז"ל לומר הלל על גאולתם של ישראל אלא אם כן היו כל ישראל באותה צרה ונושעו ממנה, אבל צבור או אפילו מדינה שלמה של ישראל שנגאלו מצרתם, אינם רשאים לקבוע הלל בברכות, אבל נכון לומר הלל בלא ברכה
לכאורה אפשר היה בקל לדחות ולתרץ שיושבי ארץ ישראל הרי הם ככל ישראל שהרי במסכת הוריות דנו על הפסוק שמתאר את חנוכת מקדש שלמה "כל קהל ישראל עימו קהל גדול מלבא חמת עד נחל מצרים" ואמרו חז"ל מלמד שיושבי ארץ ישראל דין כל ישראל להם אלא שחלק מהפרשנים סוברים כי הדין הזה שליושבי ארץ ישראל דין כלל ישראל, נאמר רק לעניין הוראה , הכוונה לעניין זה שאם סנהדין הורו הלכה בדבר שזדו כרת ושגגתו חטאת ועשו רוב הקהל על פיהם, אין חובה על כל יחיד להביא חטאת אלא כל שבט מביא פר העלם דבר של ציבור ולעניין זה רוב הקהל הכוונה רק ליושבי ארץ ישראל. ואם ישאל השואל מה עניין הוראה לחנוכת המקדש שהיא המקור שנאמר כל ישראל עמו, קהל גדול מלבוא חמת עד נחל מצרים ,הביא הרב את סברת הרוגוצ’ובר שגם בחנוכת המקדש נצרכו להוראה להתיר להם לאכול ביום הכיפורים וכך כתב רבינו : לכאורה יד הדוחה נטויה דהא אמרינן בהוריות (ג) א"ר אסי ובהוראה הלך אחר רוב יושבי א"י, שנא' ויעש שלמה את החג וכל ישראל עמו, קהל גדול מלבוא חמת עד נחל מצרים, לפני ה' אלהינו, שבעת ימים ושבעת ימים, מכדי כתיב וכל ישראל עמו, קהל גדול מלבוא חמת עד נחל מצרים למה לי, ש"מ הני הוא דאקרי קהל, אבל הנך דחו"ל לא איקרי קהל. (ופי' הגאון הרגצ'ובי בצפנת פענח שגם שם היתה הוראת הסנהדרין ולאכול ביום הכפורים לרגל חנוכת בהמ"ק, כדאמרי' במ"ק ט).
ואף שהרמב"ם פסק שדין יושבי ארץ ישראל ככל ישראל לכל עניין כתב הרב שאף שהרמב"ם פסק כך. הסתפקו חלק מגדולי ישראל אם כך ההלכה כיוון שלא הובאה בשאר פוסקים
אך ניתן להוכיח שכמעט כל חכמי ישראל כולל מר"ן (מאתים רבנים נסמך) הבית יוסף סבר דין זה של הרמב"ם להלכה, שהרי כידוע חכמי ישראל חידשו את הסמיכה על פי פסק הרמב"ם שכתב, שאם כל חכמי ישראל יבחרו אחד הוא יהיה נסמך ראשון וממנו תתחדש הסמיכה. ונראה שחכמי ארץ ישראל חשובים כחכמי כל ישראל. ואכן חכמי ארץ ישראל סמכו את רבי יעקב בירב, והוא סמך את רבי יוסף קארו, והוא המשיך על אף המתנגדים וסמך את רבינו האלשיך, ששנים אחר כך סמך את רבי חיים ויטאל, יש שטענו שהבית יוסף חזר בו, שהרי לא הזכיר דיני קנסות ושאר דינים שהם הלכה רק לבית דין סמוכים ,או שהכל היה "הצגה" בכדי להפיס דעתם של האנוסים שחזרו ליהדות וביקשו כפרה על ידי קבלת מלקות מבית דין סמוכים, יש אף שטענו שהסמיכה לא הייתה אמיתית אלא רק תואר כבוד, אלא שבספר מגיד מישרים (שנכתב בסוף ימיו) כתב רבי יוסף קארו, שהמגיד סיפר לו שבשמים יש שימחה גדולה על חידוש הסמיכה, בנוסף נראה שלדעת הבית יוסף גם הראש מסכים לפסק הרמב"ם בית יוסף חושן משפט סימן רצה והרמב"ם בסוף הלכות שאלה (פ"ח ה"ה) פסק כרי"ף ונתן טעם לפי שאין הכפל ביד אחד מהם. ומ"ש הרא"ש דודאי חזקה איכא וכו' יש לדחות דכיון דכפילא אינה ביד המפקיד ומעולם לא בא לידו לא הויא חזקה. ועל מה שכתב ונפקא מינה האידנא אף על פי שאין דנין דיני קנסות אי תפיס לא מפקינן מיניה אי אזמניה לדינא לארץ ישראל קשה לי דכיון דהשתא ליכא סמוכים כי אזמניה לדינא מאי הוי ואפשר דהשתא נמי אפשר להמצא סמוכים על פי מה שכתב הרמב"ם ז"ל בפרק ד' מהלכות סנהדרין (הי"א) נראין לי הדברים שאם הסכימו כל החכמים שבארץ ישראל למנות דיינים ולסמוך אותם הרי אלו סמוכים ויש להם לדון דיני קנסות ויש להם לסמוך לאחרים וכבר כתב כיוצא בזה הרשב"א בריש פרק שור שנגח ד' וה' (ב"ק לו: ד"ה הואיל): וזה שלא הזכיר דיני קנסות ניתן לישב בקל, או שהוא סובר כדעת הרמב"ם שאין קשר מחייב בין סמיכה לחובה לדון דיני קנסות וכנ"ל לגבי קידוש החדש ואף שהמהרלב"ח טען שעל פי הרמב"ן ברגע שתחודש הסמיכה תהיה חובה לקדש על פי הראיה, מתברר שנפלה בידו גרסא משובשת של הספר וכיום הצטברו די ראיות שהסמיכה המשיכה הרבה מאות שנים אחרי שפסקו לקדש את החודש . ועוד כיוון שהבית יוסף קבע שההלכה נקבעת על פי שלושה עמודי ההוראה רי"ף רמב"ם וראש, וכיוון שהריף והראש לא פסקו בהלכות שאינם נוהגות בימינו, הרי כל שאר ההלכות נקבעות כדעת הרמב"ם ואין להוסיף.
כאמור לאור פסיקת בה"ג שאין אומרים הלל אלא עד דכנפינן כל ישראל פסק הרב שמברכים רק על הצלה של כלל ישראל ולא ציבור גדול ככל שיהיה ואפילו מדינה שלמה כמדינת ישראל או כפי שכתב הרב
מכל הני אשלי רברבי ילפינן שלא קבעו חז"ל לומר הלל על גאולתם של ישראל אלא אם כן היו כל ישראל באותה צרה ונושעו ממנה, אבל צבור או אפילו מדינה שלמה של ישראל שנגאלו מצרתם, אינם רשאים לקבוע הלל בברכות, אבל נכון לומר הלל בלא ברכה
אלא שפסיקת בה"ג העלתה תמיה גדולה, שהרי בימי חזקיהו שיצא עליו קצף על שלא אמר הלל, הנס נעשה למיעוט שבמיעוט שהרי כבר גלו עשרת השבטים ואף יהודה כולה חרבה מלבד ירושלים, כמאמר הנביא ונותרה ירושלים כסוכה בכרם כמלונה במקשה, ואף בזמן נס חנוכה עליו קבעו חז"ל לברך על ההלל לא היו בארץ אלא מיעוט שבמיעוט, מה שהביא לכמה סברות מחודשות ,ואף שפסיקת בה"ג היא הטענה העיקרית עליה ביסס הרב את פסק ההלכה , הביאם הרב כסניפים ולכאורה קשה שהרי מכנפי פירושו התאספו אז מהיכן הביא הרב את הפירוש שמכנפי זה ינצלו? אני חושב שהמקור זה מהמהריץ חיות שכותב שלדעת בה"ג אין אומרים הלל עד שינצלו כל ישראל המהריץ חיות הקשה אם כך למה אומרים הלל בחנוכה אף שההצלה היתה למיעוט שבמיעוט והוא מתרץ שאם לא כל ישראל ניצלו אין אומרים הלל אלא על נס גלוי כמו נס פח השמן: וכך כותב הרב
מהר"ץ חיות לשבת (כא:) העיר במ"ש בגמרא שם, מאי חנוכה, (ופרש"י, על איזה נס קבעוה), ומייתי הנס של פך השמן שלא היה בו להדליק אלא יום אחד ונעשה בו נס והדליק שמנה ימים. ולכן קבעום ימים טובים בהלל ובהודאה, ולמה לא אמרו שהוא משום נס הנצחון של המעטים כנגד המרובים במלחמה, כמו שאנו אומרים בתפלה, נתת גבורים ביד חלשים ורבים ביד מעטים וכו', אלא הטעם משום שנס זה אינו יוצא מגדר הטבע, שאין אומרים הלל על נסים נסתרים אשר הקדוש ברוך הוא עושה עמנו בכל עת, משא"כ נס פך השמן שהוא יוצא מגדר הטבע, ולכן תקנו הלל בימי חנוכה. ע"כ.
סברא זו כבר נדחתה על ידי יד אליהו על הרמב"ם שכתב נראה שההלל על הניצחון כי מה שיך הלל על נס השמן די היה בהדלקה
לכן בברכה לא מוזכר פח השמן כי ההודאה על הניצחון על פי דבריו הפשט בגמרא אחר, נראה שהגמרא לא שאלה מה קרה בחנוכה שאת זה ידעו כולם אלא למה נקרא החג חנוכה או למה מציינים את חנוכה דווקא בהדלקת נרות, וזה נראה ברור שהרי נס פח השמן לא מוזכר בתפילה אלא רק הניצחון, וגם ידוע שאלת הבית יוסף (אף שהופיע במספר ראשונים בניהם המאירי) מדוע חנוכה שמונה ימים הרי בשמן היה די להדליק יום אחד אם כך הנס היה רק שבעה ימים, המאירי עונה שיום אחד הוסיפו זכר לניצחון תירוץ דומה מובא בפרי חדש, כך שלפחות יום אחד אומרים הלל על עצם ההצלה בקרב, אך השאלה קשה יותר מפורים שהרי שם לא היה נס גלוי ועל פי חז"ל הינו אמורים לאמר הלל אילמלא זה היה בגלות או שקריאתה זו ההלל, המהר"ץ עצמו ניסה לענות על השאלה והרב מביא את דבריו
ואם תאמר הרי פורים שהיה נס כמנהג העולם ומברכים שעשה נסים, י"ל התם נמי חשיב יוצא ממנהג העולם, שהרי בטל כתבי המלך היפך דת פרס ומדי(קשה הרי לא הסכים לבטל אלא רק לכתוב כתב אחר), ועוד שהרג קרוב לשמנים אלף מבני אומתו בעבור אהבת אשה אחת, ואין זה מנהג העולם וטבעו,
אלא שאם כך למה חז"ל שמנו כל הניסים במגילה לא מנו נס גלוי זה?, ועוד לא מעט מלחמות נעשו על לב אשה ואף קיין על פי מדרש חז"ל הרג את אחיו על אהבת אשה, ובמיוחד לאור המפרשים שאחשורוש חשב שהמן יחד עם חבר מרעיו תכנן מרד נגדו כך שהנס היה ניסתר לחלוטין, ודווקא במלחמת השחרור הנס היה גלוי יותר שאמנם נכון שגבורת אדם יכולה להניס רבים אולם כאשר זה קורה פעם אחר פעם לאנשים רבים ושונים, זה כבר יוצא מגדר רגילות והופך לנס (אפשר למצא בארכיונים כיצד מומחים צבאיים מכל העולם הספידו את מדינת ישראל לפני מלחמת השחרור) הרב מזכיר דעת מתנגדים נוספת יש שניסו לטעון כי לא ניתן לברך על ההלל כי עדין המלחמות נמשכות
צריך פשוט לזכור שהמכבים טיהרו את המקדש כבר בתחילת מלחמותיהם אחר כך נערכו מלחמות רבות וקשות בהם נהרגו כמעט כל המכבים כדי שיהיו שני אחרונים שפוסקים שאין לומר הלל על הצלה של חלק מעם ישראל הרב הביא שיטה נוספת והיא שיטת מהר"י נבון בעל גט פשוט רבו של החידה רבו של אביו של הרב מרדכי אליהו
ואם ישאל השואל על דברי בה"ג הרי נס חנוכה עליה קבעו חז"ל לברך על ההלל לא היו בארץ אלא מיעוט שבמיעוט ואף הנס בימי חזקיה שיצא עליו קצף על שלא אמר הלל נעשה למיעוט שבמיעוט שכבר גלו עשרת השבטים ואף יהודה כולה חרבה מלבד ירושלים כמאמר הנביא ונותרה ירושלים כסוכה בכרם כמלונה במקשה כתב מהר"י נבון אולי כיוון שבית המקדש ניצל שעיני כל ישראל הייתה נשואות אליו אף שהיו מעטים נחשב כהצלה לכל ישראל וכאילו מכנפי כולו ישראל (אך אם כך אותה סברא ממש אפשר לאמר על מדינת ישראל שעיני כל ישראל נשאו אליה לאחר השואה הנוראה )
אך לכאורה, איך יתכן שעשרות ראשונים ואחרונים הביאו את דברי בה"ג שרק כאשר כלל ישראל ניצל אומרים הלל ,ורק המהריץ חיות שם לב לסתירה עם המציאות שהרי גם בימי חזקיהו שנענש כי לא אמר הלל היו בארץ מיעוט קטן שהרי עשרת השבטים גלו וגם שבט יהודה בחלקו הושמד וגם בימי החשמונאים היו בארץ מיעוט קטן מכלל יהודי העולם? ועוד איך יתכן שהנביאים מתקנים מצווה ויבא רב גדול ככל שיהיה ויהפוך אותה לחסרת משמעות שהרי אין מציאות שכל ישראל ינצלו
אך מעיון בדברי בה"ג נראה לי שהדברים פשוטים וברורים
בה"ג הלכות לולב (הל' לולב דף לה סע"א): הא דאמרינן (בערכין י) שמנה עשר יום בשנה יחיד גומר את ההלל לא יחיד ממש, אלא כל היכא דלא כניפין כלהו ישראל, יחיד קרי להון, והא דקא מפיק להון בלשון יחיד, משום דכד כניפין כולהון ישראל ובעי למימר הלל כל יומא על כל צרה שנגאלין ממנה אמרי.
זה בעצם החלק המצוטט על ידי כל הראשונים והאחרונים וזה גם הקטע עליו בנה הרב עובדיה יוסף זצוק"ל את פסק ההלכה שלו ועל פי זה כתב הרב
מכל הני אשלי רברבי ילפינן שלא קבעו חז"ל לומר הלל על גאולתם של ישראל אלא אם כן היו כל ישראל באותה צרה ונושעו ממנה, אבל צבור או אפילו מדינה שלמה של ישראל שנגאלו מצרתם, אינם רשאים לקבוע הלל בברכות, אבל נכון לומר הלל בלא ברכה
אך מספר שורות אחר כך שאותם אף אחד מהפוסקים לא הזכיר בה"ג עצמו מסביר
אלא לאו ש"מ אפילו מאה ואפילו כמה אלפי, כל אימת דלא כניפין כולהון ישראל יחיד קארי להו
הטקסט המלא:
ספר הלכות גדולות סימן טו - הלכות לולב עמוד רט
ויחיד דקאמרינן וגומר בהן את ההלל, לאו יחיד ממש קאמרינן, אלא כל היכא דלא כניפין כולהון ישראל יחיד קארי להון, והאי דקא מפיק להון בלשון יחיד, משום דכד כניפין כלהון ישראל ובעי למימר הלל כל יומא על כל צרה שנגאלין ממנה, אמרי, דאי ס"ד יחיד ממש אבל ציבור יש להם ימים שאומרים בהם, והא (תענית כח ב) כדאיקלע רב לבבל בריש ירחא ואשכח ציבורא דקארו הלילא, אמאי קפיד האי ציבורא הוא, אלא לאו ש"מ אפילו מאה ואפילו כמה אלפי, כל אימת דלא כניפין כולהון ישראל יחיד קארי להון. השתא דאמרת הכי, רב דקפיד דאמר הני יחיד נינהו, וכד שמעינון דקא מדלגין, שבקינון, ואמר מנהג אבותיהם בידיהם. [פסק] שמעת מינה, יחיד דמצלי לחודיה דלאו בי עשרה ביומא דקארו ביה ציבורא הלילא ולא גמרי כגון ראש חודש וחולו של מועד, קארי הלל ומברך תחילה וסוף כי בי עשרה, דהא לא קרינן ציבור אלא לכולהון ישראל..
על פי הנאמר ברור שכוונת בה"ג שעל הצלה של יחיד או אפילו כמה אלפים אין חובה לומר הלל אלא אם כן כל ישראל התאספו ויחליטו שהם רוצים להודות על ההצלה הזו אבל על הצלה של יותר מכמה אלפים ובודאי ובודאי בקום המדינה כשהיו 600000 בתחילת המלחמה וכבר במהלכה יותר ממליון בודאי אין שום ספק שחובה לומר הלל ואין שום צורך להתכנס ולהחליט מסתבר שזו הייתה כוונת הבני יונה שכתב שכיוון שהמקדש ניצל סביר להניח שכל ישראל יסכימו לאמר הלל בברכה היינו שהבני יונה רק בא להסביר שאין הכוונה שצריכים ממש להיתכנס אלא די בגמירות דעת שמדובר בהצלה חשובה שבודאי כלל ישאל יסכים להודות. ולכן על הצלה של כמה מאות ואפילו כמה אלפים לא ברור שכל ישראל ירצו להודות ולכן צריך שיתכנסו ויחליטו ונראה שזו גם דעת הראש,שכן כתב הראש
רא"ש מסכת ברכות פרק ב
כתוב בהלכות גדולות לאו דוקא נקט יחיד אלא אפי' צבור נקראים יחיד כל זמן שאין כל ישראל מקובצין יחד כמו בערבי פסחים
נראה שהראש בא להגדיר למה כיוון בה"ג כשאמר אפילו כמה אלפים ,וזה עד לכמות שמתכנסים בערב פסח במקדש. אם נזכור שבימי עזרא היו רק ארבעים ואחד אלף, ואפילו בפסח הגדול ביותר שהיה בימי אגריפס המלך פסח שזכה לכינוי פסח מעובים, לקחו חלק כפלים מיוצאי מצרים(היינו מליון מאתים אלף ,לפי פלאביוס היו רק מאתים חמישים אלף), והפסח נעשה בשלוש כיתות כך שבמלחמת השחרור היו יותר יהודים בסכנה מההגדרה של הראש על דברי בה"ג, כך שבודאי שעל הצלת יושבי ארץ ישראל שארית הפליטה חייבים להודות ולהלל לבורא עולם לכולי עלמא.
ונראה לי שגם הסברות שהעלו גדולי ישראל בדורות האחרונים, נאמרו רק כדי לישב את הסתירה בין פסק הבה"ג כפי שהם הבינו שאין אומרים הלל אלא על הצלת כלל ישראל לבין פסיקת חז"ל שחובה לאמר הלל על ההצלה בחנוכה ועל ההצלה בימי חזקיה אף שנעשתה למיעוט קטן מעם ישראל, ואם היו רואים את כל דברי בה"ג ואת דברי הראש ודאי לא היה צורך לחפש תשובות.
הטענה האחרונה שמביא הרב היא כי אך אפשר לאמר הלל כאשר מבחינה רוחנית, אשר ירוד ירדנו אלף מעלות אחורנית, ועדים אנו להתדרדרות מוסרית מדהימה, המתירנות גוברת וההתפרקות משתוללת בראש כל חוצות, חוסר צניעות, בגדי פריצות, ספרי פורנוגרפיה, וסרטי קולנוע מבישים, חילולי שבת בפרהסיא, פתיחת איטליזי טריפה בממדים מבהילים, ועוד כהנה וכהנה, ועל הכל שמאות אלפי ישראל, מתחנכים במוסדות חינוך לא - דתיים, ולומדים שם להתנכר לכל קדשי ישראל, ולפנות עורף לצור מחצבתם, ולהיות ככל הגוים בית ישראל, עזבו מקור מים חיים לחצוב להם בורות בורות נשברים אשר לא יכילו המים, ונתקיימה נבואת ישעיהו: ירהבו הנער בזקן והנקלה בנכבד, וכדרשת חז"ל בחגיגה (יד) ובעקבות משיחא חוצפא ישגא, ועמא דארעא אזלא ומדלדלא, נערים פני זקנים ילבינו וכו' (סוטה מט:), הלזה צפינו וקוינו במשך...?
עם כל הצער מצבנו טוב לעין ארוך ממצב עם ישראל בימי הניצחון של החשמונאים כאשר חלק גדול מעם ישראל עבדו עבודה זרה חיללו שבת אכלו מאכלות אסורות והפקירו את בנותיהם.
מלבד זאת לא מדינת ישראל היא שגרמה לכל החולאים אלא הגלות. הציונות התחילה אחרי שרוב עם ישראל כבר לא שמר מצוות( הרב מספר על כל הרעות שהוא ראה במצרים שהיו רחוקים מציונות)
כאמור היהודים מהישוב הישן שלא יצאו מהארץ לא ידעו שהיהדות ברוב העולם נמחקה כתוצאה מההשכלה. לכן כאשר הם ראו שהציונים שעולים לארץ אינם שומרי מצוות הם חשבו שהציונות היא הגורמת לכך ולכן יצאו בכל כוחם נגדה. אבל באמת מדינת ישראל היא שהגנה על היהדות. עובדה 85% מיהודי מרוקו טוניס ואלגיר שהיגרו לצרפת במקום לעלות לישראל התבוללו ונמחקו ממצבת עם ישראל, ודווקא אלו שעלו זכו להישאר יהודים.
יש שניסו לטעון שאכן זו הגאולה אבל אנו רק בתחילת הדרך כאשר הגאולה תושלם אז נאמר הלל. כפי שצייננו חנוכת המקדש הייתה ממש בתחילת מרד החשמונאים; מלחמות החשמונאים נמשכו עשרות שנים אחר כך.
חז"ל שאלו למה מביאים את מנחת העומר מהשעורים? הרי שעורים זה מאכל בהמה ולכן סוטה שעשתה מעשה בהמה מביאה מאכל בהמה והתשובה כמובן כי זה מה שיש בתקופה זו של השנה ,אך אם כך למה בכלל להביא? נמתין עד לשבועות שאז יהיו החיטים בשלות ונביא מנחת חיטים משובחת? עונים חז"ל שהתורה רוצה ללמד אותנו שמהלך הגאולה הוא התקדמות אין סופית. לכן אין להמתין עד שהכל יהיה מושלם, כי תמיד יהיה מקום לשיפור, אלא עלינו להודות לבורא עולם על כל נקודת ציון חשובה.
נשאר לברר האם אחרי שכבר נהגו חלק גדול מקהילות הספרדים שלא לברך על ההלל בעיקבות הפסק של הרב עובדיה יוסף יכולים לחזור ולברך.
נראה שזה בדיוק היה המצב בימי חשמונאים כמו שאומרת הגמרא לשנה אחרת קבעום בהלל ובהודאה ובדאי במקרה שלנו שהפסק כולו נבע מטעות מוכחת חובה עלינו לחזור ולאמר הלל בברכה.
ישנם שמנסים לטעון שלא אומרים הלל אלא אם ישנה הארה שחוזרת כל שנה באותו זמן מסורת מופלאה של תלמידי הגר"א שנכתבה שנים רבות לפני קום המדינה, קובעת כי הימים "כ' לעומר" (ה' באייר - יום הכרזת המדינה) ו"מב' לעומר" (כז' אייר - היום בו החל כיבוש ירושלים במלחמת ששת הימים) הינם "ימים המיוחדים לבניין הארץ". בכלל חודש אייר הוא החודש של הגאולה. כך שגם טענה זו נפלה
חטאנו כמה פעמים בזה שלא הודינו לקב"ה. האם אי פעם הואשמנו בזה שהודינו יותר מידי? כנראה חז"ל חושבים שעדיף שנחטא בהודאה מיותרת, ולא חס ושלום בכפיות טובה ישנה טענה שאי אפשר לאמר הלל כוון שבמהלך הזה של הציונות, ראינו מקרים שבהם נעשו מעשים נוראיים. גזזו פיאות וחייבו יהודים לעבוד בשבת. אם כל הכאב אי אפשר לפסול מהלך גדול. בגלל קומץ אנשים שנהגו בצורה נבזית, גם אם זה נעשה בהוראה מגבוה המהלך כולו הוא מהלך אלוקי, וגם אם כמה שזכו להיות השליחים בגדו בשליחות, אין זה פוגע כי הוא זה מהגדולה של המהלך כולו.
אף אחד לא מודה לבן גוריון או להרצל התודה היא לבורא עולם על הנס האחד אין שני לו זכינו
אחרי כל מה שאמרנו גם אם נשאר ספק הרי כאן מדובר בפיקוח נפש ממש, ולא רק של הציונים, אלא של כל עם ישראל. מלחמות ישראל הופכות למלחמות דת, אוייבי ישראל באים בשם אמונתם ומוכנים להתאבד ממש, כפיות טובה כלפי הקב"ה והתעלמות מכל הניסים הגלויים ממש שנעשו לנו, והתיחסות למתנה הגדולה שזכינו לה כאל משהו סתמי, אי הנפת דגלי ישראל בתוך ומחוץ לבתי הכנסת, אי אמירת הלל או אמירה בלי ברכה. מחליש את חיילינו.
אמירת תחנון כמוה כנתינת נשק בידי אויבינו. הגמרא מספרת על בר כוכבא שהיה מנצח את אויביו עד שפרשו ממנו חכמים. ואז הוא החל להפסיד בקרבות. מה פרוש פרשו הימנו חכמים ? הרי ברור שהחכמים לא התגיסו לצבא כלוחמים. אלא נראה שהכוונה שהם הפסיקו לברך על ההלל ביום העצמאות . אחר כך גם הפסיקו לומר בכלל הלל. אחר כך הפסיקו להניף דגלים ולבסוף אמרו תחנון. זה לבד הפך את כל הקרבות של בר כוכבא לקרבות סתמיות חסרות משמעות רוחנית. לא של עם ישראל הנלחם את מלחמות ה’ אלא מלחמה של אדם פרטי על שילטון. והתוצאה ברורה הרבה פחות מוטיבציה לחילים. והתוצאה הייתה הרסנית מעל מליון יהודים הרוגים חלקם הגדול תלמידי חכמים. צריכים לפתוח עינים ולראות את יד ה’ הפועלת בכל המהלכים של תקומת ישראל בארצו להודות על כל מה שכבר זכינו ויש הרבה על מה להודות ולבקש על העתיד ויש עוד הרבה על למה לבקש.